מי המיסב לסעודה, ומי התפריט…

שלבי ההתדרדרות האסטרטגית של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. היכן טעינו וכיצד נתקן.

הקדמה

עוד ועוד אלופים ובכירים במערכת הביטחון "יוצאים מהארון" ומתריעים בקול צלול וברור, את שטענו שנים רבות – ישראל נמצאת מול האיום האסטרטגי הקיומי החמור ביותר בתולדותיה – ולצה"ל אין מענה((הבולטים שבהם, האלוף יצחק בריק והאלוף גרשון הכהן.)).

הצצה קטנטונת אל גודל האירוע ומשמעותו, קיבלנו ב"הסכם" הגבול הימי, שנחתם, כביכול, בין ישראל ללבנון בשלהי ימי ממשלת המעבר בראשות יאיר לפיד.

לכל ברור היה שלא מול לבנון מתנהלת ישראל אלא מול החיזבאללא והעומד בראשו. 

כל בר דעת הבין שלא במשא ומתן מדובר כאן, אלא במתן ומתן מבוהל, נוכח האקדח המכוון כיום לרקתה של ישראל ולמעשה בסחיטה פשוטה שמשמעה: 'אם אתם רוצים להתחיל ולהפיק גז ממאגר 'כריש' שבשטחכם (כפי שאתם מחוייבים ליזמים), עליכם לשלם לנו בשטח ימי טריטוריאלי שלכם, במים כלכליים שלכם, ובהעברה אלינו, של כל זכויות ההפקה מן המאגר הפוטנציאלי (העצום) המכונה מאגר 'קנה', הנמצא שם.

במזה"ת – כך אומר הפתגם – זה או שאתה מיסב לסעודה, או שאתה חלק מהתפריט.. 

ישראל, שירדה על ברכיה באופן מוחלט ונענתה לכל הדרישות החיזבלאיות תמורת פרק זמן כל שהוא של שקט, הפכה באופן רשמי, לתפריט הראשי עבור כל זאבי המזה"ת. 

שום מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזו. רק מתוך חולשה אסטרטגית איומה, תמסור מדינה שטחים עצומים שבריבונותה (שטח ימי הגדול פי 17 מתל אביב) ונכסים כלכליים אסטרטגיים, למדינת אוייב, ללא כל תמורה.

כיצד הגיע מדינת ישראל למצב הזה?

כיצד מוצאת עצמה ישראל, מוקפת מצפון, ממזרח ומדרום, באיראן ובכוחות העומדים תחת השפעתה הישירה, כשלרשותם רבבות חיילי ח"ר מאומנים היטב המוצבים על גדרות מטולה ונח"ל עוז, מאות אלפי טילים ההולכים ומתדייקים, כטב"מים (כלי טייס בלתי מאויישים) מתקדמים ויכולות נוספות שהולכות ומשתכללות.

מדובר באיום אסטרטגי, שלצה"ל אין עבורו כיום מענה. חיל האוויר שבו הושקע עיקר תקציבו של צה"ל, הוכיח כי אינו מסוגל להתמודד עם איום הטילים ובכל זאת נרכשו עוד ועוד טייסות((במקום השקעה במערך טק"ק (טילי קרקע קרקע) המשוגר באופן אוטומטי אל מקורו של כל שיגור ומשמיד את המשגר בתוך שניות אחדות – ובמידה ומדובר בשיגור מתוך גן ילדים, ובכן  'tough luck'  'בעיה שלכם' – כששיגרתם, לחצתם על המתג…)).

כפי שהתרענו כבר לפני שנים כשהחלה ישראל לפתח את טיל החץ, המערכות ההגנתיות הללו, שאינן אלא בטונדות טכנולוגיות, מסוגלות להתמודד ולעכב שיגורים ספורדיים וטורדניים בלבד. מדובר בקונספציה דפנסיבית הרסנית, הנותנת לגיטימציה לתקיפת ערי ישראל, קוספציה שתוביל בהכרח לאסון. מערכות הטילים נגד טילים אינן מסוגלות לתת מענה למטחים של אלפי טילים ביום, טילים, שחלקם מדוייקים ומכוונים היטב למטרות אסטרטגיות – והצפויים מעתה לנחות עלינו, כשתחל מלחמה של ממש. 

כיצד התדרדרנו מן המציאות האסטרטגית המצויינת שהוריש לנו דור ששת הימים, אל איום ברמה אסטרטגית של פצצת אטום (למעט הנשורת הגרעינית), שאנו מגלגלים אל פתחם של ילדינו בדור הזה?

עוד מתחזקת השאלה פי כמה, כשאנו מביטים אל סדרי הכוחות אז והיום, ומוצאים כי כוחנו היום גדול לאין שיעור מכוחנו אז.

ב 1967, היינו כאן כ 2.5 מליון יהודים שקמו להגן על נפשם כנגד 4 צבאות ערב – בלי העומק האסטרטגי של סיני, הרי שומרון ויהודה, ועם צבא פשוט.

כיום עומדת אוכלוסיית ישראל על כ 6 מליון יהודים. מלבד הצבא המצרי, שום צבא מדינתי לא מאתגר את צה"ל באופן ישיר. ישראל מחזיקה בהרי המרכז וברמת הגולן (אילולי הסכמי קמפ דייויד היינו מחזיקים גם בסיני) וצה"ל נהנה מעדיפות טכנולוגית משמעותית .

לנו המטוסים, הטנקים, התותחים, הספינות והצוללות המשוכללים ביותר – 

להם אין כמעט דבר מכל זה.

ובכל זאת מצבנו האסטרטגי גרוע מאי פעם (אלוף בריק) ואנו יורדים על ברכינו כדי לזכות בעוד כמה שבועות וחודשים של שקט.

ננסה להתחקות אחר אבני הדרך שחוללו את התהליך, ולהבין מה השתבש 

נתחיל ביוני 1967. מלחמת ששת הימים:

לפני 55 שנים, בשוך ששת ימי המלחמה, מצאה עצמה ישראל במציאות אסטרטגית שלא העזה לחלום עליה.

מפת ישראל עם גבולות 67. מקור: ויקיפדיה

מרצועת חוף צרה בגוש דן (16 ק"מ בלבד המפרידים בין קלקליה לים) הנשלטת בתצפית ובאש מהרי המרכז, מן הגליל, החולה, העמק והכינרת הנשלטים בתצפית ובאש מרמת הגולן, מירושלים המחולקת הנתונה לשליטה באש ירדנית, ומן הצבא המצרי הגדול והמודרני המכין עצמו במרחבי סיני למתקפה מתואמת לכוון תל אביב – התהפכו באחת היוצרות, ומדינת ישראל מצאה עצמה יושבת בטח בגבולות ברי הגנה, מרמת הגולן בצפון, לאורך נהר ובקעת הירדן ובכל מרחבי סיני עד תעלת סואץ.

הצבא הסורי ברמת הגולן הושמד ונסוג וכ-60,000 אזרחים סורים שישבו במספר כפרים ברמה, הוגלו מבתיהם וכפריהם הושמדו.

בירושלים וביהודה ושומרון, נחלו הירדנים מפלה ניצחת, ואולם בשונה מרמת הגולן, עצר שר הביטחון משה דיין, את זרם הפליטים מיהודה ושומרון בדרך מזרחה ולמעט 2 כפרים באזור לטרון, הופנו הפליטים (חלקם כבר על גשרי הירדן) לשוב לבתיהם. גם מפתחות הר הבית נמסרו לווקף הירדני. "מי צריך את כל הוותיקן הזה?" שאל דיין לפני המלחמה, ומימש, מיד לאחריה.

בסיני הושמד כליל הצבא המצרי, ואולם כמו ביהודה ושומרון, ההתיישבות הערבית בעזה ובפתחת רפיח, נותרה במקומה.

מגבולות ארוכים, מפותלים, נשלטים, וללא עומק אסטרטגי, עברה ישראל לגבולות ישרים, שולטים כשמאחוריהם: רכס רמת הגולן – בצפון, רמת הרי שומרון ויהודה – במרכז, ומרחבי סיני השולטים על מיצרי טיראן ותעלת סואץ – בדרום.

באחת התהפך מעמדה האסטרטגי העולמי של ישראל. ממדינה החיה על זמן שאול, ממדינה שהאמריקנים נמנעו מלספק לה נשק וסיוע משמעותי, הפכה ישראל לבעל ברית נחשק במזה"ת. 

גולדה מאיר וניקסון. מקור: ויקיפדיה

הסכמי סיוע אסטרטגיים נחתמו עם ארה"ב, את מטוסי המירז' הצרפתיים החליפו מטוסי הסקייהוק והפאנטום האמריקניים – והמדינה הצעירה, שרק לפני 19 שנה מצאה עצמה תחת אמברגו נשק אמריקני ונסיגה אמריקנית מן התמיכה בתוכנית החלוקה ובהקמת המדינה (מתוך הבנה שאין ליהודים כל סיכוי מול 5 צבאות ערב), הפכה לפתע למעצמה האזורית הדומיננטית והחזקה במזה"ת כולו.

זרעי הפורענות

זרעי המפולת האסטרטגית שאנו חווים כיום, טמונים בשתי החלטות אסטרטגיות שקיבלה ישראל במלחמת ששת הימים וזמן קצר אחריה.

האחת – להשאיר את האוכלוסיה הערבית ביהודה, שומרון ורצועת עזה במקומה, להימנע מסיפוח השטחים שנכבשו ולהתייחס אליהם כקלפי מיקוח לקראת הסכמי שלום עתידיים.

והשניה – פיתוח יחסי תלות, כלכליים וצבאיים עם ארה"ב.

זרע הפורענות הראשון – 

מ'ארץ ישראל', ל'שטחים מוחזקים'…

לישראלים שרובם לא הכיר מעולם מציאות אחרת, נדמה כיום כאילו ירושלים ולב הארץ, שנפלו לידינו במלחמת ששת הימים, היו מאז ומעולם ארץ אחרת הנושבת על ידי העם ה"פלסטיני" הילידי…

ואולם יהודה שומרון ורצועת עזה היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אין ולא היתה שם מעולם 'ארץ אחרת' מעבר לגבולות שביתת הנשק של 1949. מאז כיבוש יהושוע את הארץ (לפני 3294 שנים) לא נוסדה בארץ מעולם יישות לאומית ריבונית אחרת, מלבד זו של העם היהודי. 

איש מערביי ארץ ישראל לא שמע ולא ידע מעולם על "עם פלסטיני" קודם להתעוררות התנועה הלאומית היהודית – כלומר קודם להתעוררות הציונית בתחילת המאה ה20. מדובר היה בגרעין ערבי קטן וחסר כל ייחודיות לאומית, שנע ונד בארץ מאז הכיבוש המוסלמי ולא התגבש מעולם לכדי יישות לאומית נפרדת. בעקבות העליות הציוניות והאפשרויות הכלכליות שיצרו, החלו מהגרי עבודה רבים להגיע מן המרחב המוסלמי הסמוך (בעידוד הבריטים) 

ערבים בעמק החולה. מקור: ויקיפדיה

ולעבות את האוכלוסיה הקיימת (בהם למשל, משפחתו של אחמד טיבי שהגיע מסוריה). 

האוכלוסיה המקומית שפגשה ישראל בגבולותיה החדשים, רחוקה היתה מלהיות הומוגנית. ב1967 מדובר במספר כולל (יהודה, שומרון ועזה) של כמליון וחצי תושבים, שחלק ניכר מהם ישבו במחנות פליטים מאז 1948 ושרבים מהם כבר עשו את דרכם מזרחה אל עבר הירדן המזרחי. ישראל יכולה היתה לעודד את התהליך הזה ולהביא למצב דומה לזה שהשיגה ברמת הגולן. הסיבה לכך שעד היום, חצויה בפועל, ירושלים בירת ישראל, לשתי ישויות נפרדות ומשטרת ישראל מפקירה לגורלם את היהודים שלא הבינו זאת, לקחו ברצינות את פטפוטי הפוליטיקאים על "מאוחדת בריבונות ישראל" והעזו לגור בצידה המזרחי של העיר – המניע לכך שליבה התנכ"י של ארץ ישראל((כ-90% מהאתרים המוזכרים בתנ"ך, נמצאים מעבר לקו הירוק.)) נותר כערימת גחלים לוחשות המתלקחות מעת לעת, גובות את ליטרת הדמים שלהן ומסכנות את ישראל בהתפרצות מלחמה כוללת – המניע לכך אינו כח עליון בדמות בעיה דמוגרפית בלתי פתירה. ניתן גם ניתן היה אז, וניתן גם ניתן היום, לפתור את הבעיה הערבית ביו"ש באמצעות תמריצים, סיוע ועידוד הגירה, באמצעות מתן תושבות קבע (לא אזרחות) לאוכלוסיה המעטה הנשארת, (מותנה בשבועת אמונים למדינה היהודית) ובאמצעות סיפוח כל השטח – בדיוק כפי שנעשה בגולן.

לסיבה שישראל בחרה להתנכר לירושלים ויש"ע, אין כל קשר לשאיפה לשלום ולביטחון. לא רדיפת השלום והביטחון הובילה להתנכרות, אלא בדיוק להפך – ההתנכרות למרחבי המולדת ההסטורית ששבו לידינו, היא שהרחיקה מאיתנו את האפשרות לשלום אמת ודרדרה מאוד את הביטחון הלאומי. 

"הסכמי אוסלו לא נועדו להביא שלום" – הסביר ד"ר רון פונדק, מאדריכליו המרכזיים של ההסכם – "הם נועדו לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה". כלומר הסיפור כאן אינו הערבים, אלא היהודים ומאבק הזהות הפנימי בינם לבין עצמם.

הניכור מן הארץ הפך דורות של לוחמים, לכובשים כביכול בארץ זרה. הערך היחיד שעליו נותר לצה"ל להשען, בבואו להצדיק את פעילותו, הוא זכות ההגנה העצמית, ערך שהפך לבסוף את צה"ל לצבא פאסיבי, צבא בטונאדות ואמצעי מגן טכנולוגיים, צבא מבולבל שאינו מבין מי האוייב וכל שנותר לו הוא להתמודד עם טילים ומנהרות.

זרע הפורענות השני – 

מעצמאות לתלות ב 'ידידתנו הגדולה'

בעקבות הניצחון הגדול, הפכה ישראל לשותף אסטרטגי עבור האמריקנים. 

הדוד סם. ויקיפדיה

התברר כי נוכח מגמות ההתפשטות של ברה"מ בעולם בכלל ובמזה"ת בפרט, יש לה לארה"ב במזה"ת נקודת משען דמוקרטית חזקה, בעלת ברית יציבה, החוסכת מן האמריקנים את הצורך בהצבת כוחות קבועים כפי שנדרש מהם לעשות באירופה ובמזרח הרחוק.

מדובר בעסקה משתלמת מאוד לשני הצדדים – ובמיוחד לאמריקנים.

ואולם בישראל, התעקשה ההנהגה לעצב תודעה שונה מזו של ברית אסטרטגית בין ידידים החולקים אינטרסים וערכים משותפים. לאזרחי ישראל שווקה הברית הזו כמעין אבא אבוד שנמצא לנו פתאום מעבר לים. 

על אף שלא היתה לנו 'אמריקה' לפני מלחמת ששת הימים, שווקה עתה הברית הזו כמשהו שישראל (החזקה הרבה יותר) אינה יכולה להתקיים בלעדיו, לא כלכלית ולא צבאית.

כפי שלא השלום והביטחון הובילו למצב הקיים בירושלים וביש"ע, אלא משבר הזהות הפנימי, כך גם ביחסים החדשים עם ארה"ב, לא הביטחון והכלכלה הובילו את התהליך, אלא הזהות הישראלית החדשה, המבקשת להשתחרר מסנדרום 'עם לבדד ישכון'.

פוליטיקאים ישראליים התחרו ביניהם בתעמולת הבחירות סביב השאלה, מי ישמור טוב יותר על יחסי הפטרונות שעודדנו את האמריקנים לפתח מולנו.

בימים אלה מתערבים האמריקנים בשאלת מינוי שר הביטחון הבא של ישראל. מדובר בפגיעה אנושה בריבונות ובביטחון הישראליים, פגיעה שהיא תוצאה ישירה של התהליך שתואר.

היחסים התקינים עם ארה"ב הם אכן חשובים ויש הרבה מאוד מה להרוויח מהם. ואולם כאשר התבססו על תלות נפשית, יותר מאשר על אינטרסים וערכים משותפים – הלכה ישראל ואיבדה את מרחב התמרון הביטחוני שלה לטובת האינטרסים האמריקניים.

אוקטובר 1973 – מלחמת יום כיפור

ההצלחה המסחררת במלחמת ששת הימים, הובילה לפולחן והערצת היכולת הצה"לית. המלחמה שאינה ניתנת ללימוד באקדמיות הביטחוניות בעולם, משום שכל כולה ניסים על גבי ניסים, שווקה כהוכחה לכוחו של ה'צבר' הבלתי מנוצח.

במקום "ישראל בטח בה'" – נישא בראש מצעד יום העצמאות של צה"ל המתגלגל בסך לאחר המלחמה תחת חומות ירושלים המשוחררת, השלט: "ישראל בטח בצה"ל "…

כלומר אימוץ הזהות הישראלית/אזרחית, על פני הזהות היהודית/אמונית, הוביל לויתור על חלקי מולדת הקושרים את ישראל אל זהותה התנ"כית, לפולחן אישיות של מנהיגים ביטחוניים (כדי להתרחק מן היסוד האמוני/ניסי של המלחמה) ולבניית תלות באמריקנים – שבאמצעותם נשתחרר מה-'לבדד ישכון' היהודי.

במלחמת יום הכיפורים התעוררה ישראל משכרון הכח והביטחון בצה"ל. מחיר הדמים הכבד. ההשפלה שבתבוסות הראשונות ונפילת חיילים רבים בשבי, העירו באחת את החברה הישראלית אל ההבנה, כי לא לעולם חוסן.

התלות שיצרה ישראל באמריקנים, הובילה לכך שממשלת ישראל נמנעה מלהרגיז את האח הגדול שמעבר לאוקיינוס ולהקדים ראשונה מכה לאיום, כפי שעשתה ביוני 1967.

אובדן הלגיטימציה לפעולה שאינה ניכרת בעליל כפעולה להגנה עצמית, הובילה לאסטרטגיה הגנתית ולהקמת קו מאז'ינו((קו ביצורים וחפירות אימתני, שבנו הצרפתים לאחר מחמת העולם הראשונה, בגבולם עם גרמניה.)) הישראלי שכונה קו בר-לב. בשניהם – אגב – הושקעו משאבי עתק, ושניהם קרסו ברגע האמת. 

קו בר לב. מקור: ויקיפדיה

לא הועיל הנשק האמריקני וגם העומק האסטרטגי הוכח כמשני, נוכח אובדן תחושת הצדק והלגטימיות ליזום מהלכים התקפיים, קודם שיעשה זאת האוייב.

הניצחון הצבאי שהושג לבסוף בשדה הקרב, היה גדול מזה של מלחמת ששת הימים. כוחות היבשה של צה"ל עוד שאבו את יכולתם מתורת הלחימה, האימונים והרוח של עידן ששת הימים. על אף המחדלים הקשים בדרגי הפיקוד והלוגיסטיקה, ידעו חיילי וקציני קו הדם להתעשת, לאלתר, לחתור למגע – ובגבורה עילאית להפוך תבוסה לניצחון מזהיר.

ואולם בתודעה הישראלית התקבעה המלחמה כהפסד שהוביל לאווירת נכאים. 

הפער בין המציאות הצבאית הטובה לתודעה האזרחית השפופה נבע מכך שמלחמת יום הכיפורים חזרה והטיחה בישראלים את היותם 'עם לבדד ישכון'. 

אם קודם למלחמה נדמה היה שהאחיזה במרחבי סיני – אסטרטגיית 'קיר הברזל הז'בוטינסקאית – תוביל לבסוף להשלמה ולהכרה מצרית וכלל ערבית בישראל, אם קודם למלחמה טען שר הביטחון דיין כי עדיפה שארם א' שיח בלי שלום, על פני שלום בלי שארם א' שיח – הרי שעכשיו התברר כי אסטרטגיית ה-'מה שלא הולך בכח ילך בעוד יותר כח', כשלה, הערבים לא מוותרים ולעולם נישאר – עם לבדד ישכון…

תנועות 'גוש אמונים' ו 'שלום עכשיו' שהוקמו אז, ניסו כל אחת למשוך את ישראל אל השקפת עולמה. גוש אמונים הצליח באותם ימים לתקוע יתד ביהודה ושומרון, ואילו שלום עכשיו הצליחה לערער יותר ויותר את יכולת האחיזה והדבקות בשטח.

4 שנים אחרי המלחמה, משעלה הליכוד לשלטון (1977), החל משא ומתן על מסירת סיני למצרים תמורת הסכם שלום. ב-1982 החריבה ממשלת בגין (באחריות שר הביטחון אריאל שרון) את העיר ימית ואת כל היישובים הישראליים שהוקמו סביבה, ומסרו את סיני למצרים עד לגרגר החול האחרון.

גירוש התושבים מחבל ימית. ויקיפדיה

עד להסכם קמפ דייויד שחתם מנחם בגין עם אנואר סאדאת, משל בכיפה העיקרון הציוני כי “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו“.(יוסף טרומפלדור)

מסירת סיני למצרים – נקיה מיהודים – גירוש כל מתיישבי ימית ובנותיה וחורבן בתיהם עד היסוד, תמורת שלום – הפכו באחת את סולם הערכים הציוני. הרי ברור שאילולי תל חי, לא היתה פורצת מלחמה קטנה בגליל וטרומפלדור היה נשאר בחיים. 

ברור שההתיישבות ותלם המחרשה, קדמו עד אז לשלום. 

ההסכם עם המצרים, היה אם כן שלב חשוב ביותר באובדן עקרונות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלי. לא רק העומק האסטרטגי שישראל נהנתה ממנו בסיני, אבד באותם הסכמים, גם עקרון ההתיישבות הציוני אבד. מעתה הפכה המולדת למטבע עובר לסוחר תמורת שקט ותמורת לגיטימציה בין לאומית((למעשה, ארץ ישראל מעולם לא היתה מטרת הציונות. המטרה היתה נירמול עם ישראל וקבלתו אל חיקה של משפחת העמים. עד מלחמת יום כיפור נדמה היה שבהתעקשות על החזקת סיני, נשיג לבסוף את ההכרה בלית ברירא של שכנינו. לאחר המלחמה התברר שהתעקשות על אחיזה בארץ אינה מובילה להכרה ולכן עברנו אל מסירת הארץ בכדי לזכות באותה הכרה. בין כך ובין כך – ארץ ישראל לא היתה המטרה, ההכרה היתה המטרה – והארץ, כלי להשגתה…)).

יוני 1982 – מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה)

ירי הקטיושות על הגליל לא החל בקיץ 1982. היתה זו תופעה שהלכה וגברה, מאז גורש אש"פ ב1970 (ספטמבר השחור) מירדן, על ידי המלך חוסין, והתבסס בלבנון.

מלחמת שלום הגליל לא היתה הניסיון הישראלי הראשון לשים קץ לאיום הזה. ארבע שנים קודם לכן, יצא צה"ל למבצע ליטני, שבו נכבש למשך כ 3 חודשים כל איזור דרום לבנון עד נהר הליטני.

להערכת כותב שורות אלה, המוטיבציה של בגין ב-1982 ליציאה למבצע רחב (שהיה למעשה מלחמה כוללת) בלבנון, ניזונה בין השאר מן התסכול, שתיאר היטב אנואר סאדאת הלועג לו בספרו 'סיפור חיי': "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר"

אנואר סאדאת ומנחם בגין. מקור: ויקיפדיה

בגין שבעומק נשמתו הבין כי הובס בשדה המדיני, ביקש להפגין עוצמה במלחמת מגן מוצדקת להגנת אזרחי הצפון.

את הסיבה למלחמה שפרצה זמן קצר לאחר הנסיגה בסיני, סיפקה פעולת טרור שבוצעה הרחק מן הגבול הצפוני, ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב.

במהלך צבאי עמוק שעורר גלי התנגדות רבים מצד השמאל הישראלי, הגיע צה"ל עד בירות וכיתר את מפקדות אש"פ שהתבצרו בה.

סליחה שניצחנו

ל וַיָּנֻ֨סוּ הַנּוֹתָרִ֥ים ׀ אֲפֵקָה֮ אֶל־הָעִיר֒ וַתִּפֹּל֙ הַחוֹמָ֔ה עַל־עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁבְעָ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ הַנּוֹתָרִ֑ים וּבֶן־הֲדַ֣ד נָ֔ס וַיָּבֹ֥א אֶל־הָעִ֖יר חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃ לא וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ לב וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִֽי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃ לג וְהָאֲנָשִׁים֩ יְנַחֲשׁ֨וּ וַֽיְמַהֲר֜וּ וַיַּחְלְט֣וּ הֲמִמֶּ֗נּוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אָחִ֣יךָ בֶן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֖אמֶר בֹּ֣אוּ קָחֻ֑הוּ וַיֵּצֵ֤א אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃ לד וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֡יו הֶעָרִ֣ים אֲשֶׁר־לָֽקַח־אָבִי֩ מֵאֵ֨ת אָבִ֜יךָ אָשִׁ֗יב וְ֠חוּצוֹת תָּשִׂ֨ים לְךָ֤ בְדַמֶּ֙שֶׂק֙ כַּאֲשֶׁר־שָׂ֤ם אָבִי֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וַאֲנִ֖י בַּבְּרִ֣ית אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיִּכְרָת־ל֥וֹ בְרִ֖ית וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃ (מלכים א פרק כ)

בכל מלחמותיה, הקפידה ישראל שלא לנצח את האוייב ניצחון מלא. כאחאב מלך ישראל, הנמנע מלחסל את בן הדד מלך ארם שתקף אותו באפק, כך הקפידה ישראל תמיד שלא לנצח ניצחון מלא. 

ניסיון מלחמת העולם הראשונה, שהניצחון בה לא היה ברור ומוחלט דיו, והותיר את זרעי הפורענות להתפרצות מלחמת העולם השניה, הוביל את בנות הברית להגדרת ניצחון ברורה.

הגדרת הניצחון אליו חתרו ואותו השיגו לבסוף בנות הברית במלחמת העולם השניה היתה: כניעה ללא תנאי unconditional surrender .

באף לא אחת ממלחמותיה, לא חתם האוייב על כתב כניעה (כן נכנעו ראשי ערים כבושות – כלומר ישראל ניצחה באופן מוניציפלי…)

כניעת יפן במלחמת העולם השנייה. מקור: ויקיפדיה

כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. מקור: ויקיפדיה

מי שזקוק להכרה מצד אויביו, לא מסוגל להכניעם באופן מוחלט, משום שהכרה יכולה להינתן רק מתוך רצון חופשי. זו הסיבה מדוע מלחמות ישראל לעולם אינן נגמרות, פשוט משום שישראל אינה מסוגלת באמת לנצח.

ואולם בלבנון, הפכה הפסיכוזה הזו לפארסה של ממש. לכאורה השמדת הארגון לשחרור פלסטין היתה מטרת מלחמת שלום הגליל. ישראל מעולם לא ביקשה שלום עם הארגון שקרא תיגר על הלאומיות הישראלית עצמה. עם הארגון לשחרור כל הארץ מכל היהודים, לא היה לישראל סכסוך גבולות, אלא מלחמת חורמה על עצם זכות הקיום של ריבונות לאומית יהודית בארץ ישראל. ניתן היה לצפות שלפחות את א.ש.פ, תבקש ישראל לנצח באמת.

יאסר ערפאת, מנהיג א.ש.פ נכנס כמה פעמים אל הכוונות של צלפים ישראליים, או אל מרחב שבו ניתן היה לחסלו. ואולם ישראל נמנעה מכך. במקום זאת איפשרה ישראל להנהגת אשפ וחייליו, לצאת מן המצור על בירות ולהפליג על נשקם לטוניס – משם יימשך המאבק עד שממשלת רבין פרס, תחתום עמם על הסכמי אוסלו, תצייד את א.ש.פ בנשק נוסף ותמסור לידיו את כל ערי יש"ע.

בנתיים בלבנון

לאחר גירוש המחבלים מלבנון, ניסתה ישראל לייצר לעצמה בעלי ברית מקומיים בדמות הכוחות הנוצריים בצפון המדינה ובמרחב הנושק לגבולה הצפוני. ואולם ארגון החיזבאללא השיעי, הלך והתחזק וגבה מחיר דמים מצה"ל ומבעלי בריתו.

ישיבתו המתמשכת של צה"ל בלבנון, מחוץ לגבולותיה הריבוניים של ישראל, עמדה כביכול בסתירה לערך זכות ההגנה העצמית, שממנו בלבד שאבה ישראל לגיטימציה לפעול. תנועות השמאל שהלכו וכרסמו בחוסן הפנימי בישראל, תנועת 4 אמהות שקיבלו באופן קבוע את המקרופון הציבורי מן השדרנית שלי יחימוביץ', הובילו לבסוף להחלטת ראש הממשלה אהוד ברק, להוציא באופן חד צדדי את צה"ל מלבנון. בבריחה מבוהלת הופקרו כל בעלי בריתה של ישראל לגורל אכזר מידם של לוחמי החיזבאללא שתפסו מעתה את עמדותיהם לאורך גבולה הצפוני של ישראל.

כפי שהסכם ה"שלום" שנחתם באוסלו, הוביל לשפך דמים גדול פי כמה, כך הנסיגה מלבנון, לא חסכה מישראל קורבנות אלא הגדילה אותם. החיזבאללא שהשתלט על לבנון כולה, הפך למעשה לצבא גרילה סדיר ומיומן והתיש את ישראל בסבבי לחימה שמכולם יצאה ישראל כשידה על התחתונה. תשתית הטילים שבידי החיזבאללא הלכה והתעצמה והיא נאמדת כיום במאות אלפים. שבמקביל מייצר לעצמו החיזבאללא יכולת מדוייקת (פרויקט הדיוק) שמשמעותה יכולת שיתוק של כל אתר אסטרטגי בישראל – כגון מסלולי תעופה של חיל האויר, אתרי גיוס ומחסני חירום, צירי תנועה מרכזיים, תחנות כח, בתי חולים – וכמובן – אסדות הגז… 

האיום האיראני ומלחמת האזרחים בסוריה

לצד המאבק עם שכנותיה, הלך והתעצם האיום מצד איראן. משטר האייטולות שעלה לשלטון בסוף שנות השבעים, כיוון תמיד את חיציו המילוליים כלפי ישראל. ואולם בתחילה פטורה היתה ישראל מלהקצות משאבים של ממש לאיומים שנראו כחסרי משמעות מעשית. מלחמת איראן עיראק ששאבה עד כלות את כל יכולותיה של איראן, הבטיחה גם היא את בטחונה של ישראל מפני האיום האיראני.

אך המוטיבציה האיראנית להשמדת ישראל הלכה וגברה. איראן החלה לפתח נשק גרעיני והצהירה בגלוי על כוונות ההשמדה שלה. 

שלא כבעבר – כשנוכח איום שכזה תקפה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, נמנעה ישראל הפעם מלתקוף. אפילו הוראת ראש הממשלה נתניהו, לרמטכ"ל גבי אשכנזי ולראש המוסד מאיר דגן, להתכונן לתקיפה – נענתה בסירוב פקודה מצד שניהם.

מערכת הביטחון איבדה באופן סופי את רוח הלחימה, את הששון אלי קרב ואת הרצון לנצח שאיפיינו את רוח צה"ל עד שנות השמונים.

דורות של אח"מים, שנחתו בישראל נלקחו מיד לסיור ביד-ושם, בכדי להבין שמדינת ישראל קמה בכדי שעם ישראל יוכל להתמודד מול איום מחודש בהשמדתו. 

והנה – נוכח איום מפורש הכולל את כל ההכנות למימושו, חזרה ישראל והעבירה את האחריות לחיי היהודים, לטייסי הצבא האמריקני.

במקום תקיפה ישראלית (ואפילו סמלית) בחרה ישראל באסטרטגיה דיפלומטית שמשמעה העברת האחריות לאמריקנים ושימוש בסנקציות כלכליות ומדיניות במקום באמצעים צבאיים.

וראה זה פלא… 2 עשורים חלפו, ואיראן הפרימיטיבית והחלשה, הצליחה לייצר לעצמה רצף יבשתי מטהרן ועד מטולה, וטבעת של בעלי ברית המאיימים על ישראל מכל אבריה, מלבנון, מסוריה, מעיראק, ותימן – וכמובן מאיראן עצמה.

במקום שישראל, החזקה והמפותחת, תשב על גדרות איראן, איראן המוחלשת לאחר שנים של עיצומים, היא זו שיושבת על הגדרות של ישראל.

 במרץ 2011 נוצרה לישראל הזדמנות לשנות את מעמדה האסטרטגי המתערער במזה"ת.

בסוריה, שכנתה ואויבתה מצפון, פרצה מלחמת אזרחים שכמעט והפילו את משטרו של בשאר אל אסד. מדינות המערב תמכו במורדים, ומשהחל אסד להפציץ בתי חולים ואוכלוסיה אזרחית בנשק כימי, היתה לישראל את מלוא הלגיטימציה להשמיד את חיל האויר של בשאר ולמנוע את המשך הטבח.

ואולם כפי שהסברנו, המעצמה הישראלית מבקשת הכרה. ב-48 וב-67 היינו ארנבת שחושבת שהיא אריה, ולכן היינו אריה.

בשנות האלפיים היינו אריה, שחושב שהוא ארנבת – ולכן אנחנו לא יותר מארנבת…

ישראל, שהיא ללא ספק המעצמה החזקה ביותר במזה"ת, רואה עצמה כנטע קולוניאליסטי זר במרחב. אורחת בארצה. ממצב תודעתי שכזה, אינך לוקח אחריות כגורם החזק באיזור, ומנסה להתערב בתהליכים המתרחשים סביבך.

ישראל לא התערבה במלחמה בסוריה – למרות שהיה לה את כל הגיבוי לכך מן המערב, ואת כל היכולת לעשות זאת מבלי לסכן את חייליה. התוצאה היתה שאל הוואקום שנוצר, נכנסה רוסיה של פוטין. תחת מטריית חיל האויר הרוסי, נכנסו לשטח כוחות איראניים, שמחצו את המורדים, הצילו את בשאר (שהפך לבן חסות איראני ורוסי), צימצמו מאוד את מרחב התמרון של חיל האויר הישראלי ויצרו למעשה רצף יבשתי איראני עד גבולה של ישראל.

סיכום:

את הלגיטימציה שבנתה את אסטרטגיית הלוחמה הצה"לית עד מלחמת יום כיפור, סיפקו זכר השואה ומלחמות השמד שגזרו על ישראל צבאות סדירים המקיפים אותה.

זכר השואה המתרחק והמלחמות מול התקוממות אזרחית, מלחמות שכבר אינן נתפסות כמלחמות אין ברירה, הותירו את הלגטימיות הישראלית לפעולה צבאית, מול שוקת שבורה.

ישראל שעודנה נשענת על אתוס 'ככל העמים' הציוני, אינה מסוגלת לייצר לעצמה לגיטימציה לשימוש בכח מלבד מקרי קיצון של הגנה עצמית.

התהליך ההרסני הזה הוביל את ישראל להשקעה עודפת בחיל האויר ולהתפוררות חילות היבשה.

כיום מוצאת עצמה ישראל בלי יכולת למענה של ממש מול איום הטילים, ומול רצף יבשתי המתחיל האיראן ומסתיים במטולה.

התיקון האסטרטגי הנדרש, הוא בראש וראשונה תיקון ערכי ורק אח"כ תיקון טקטי בהכנות הצבא.

בלי לשוב ולאחוז בצדק שאינו נובע מזכות ההגנה העצמית (המובנת מאליה) אלא מן השייכות לארץ ולבשורת העם היהודי, לא ניתן יהיה לשקם את צה"ל ולהבטיח את הניצחון במערכה הבאה.

מא וַיְמַהֵ֕ר וַיָּ֙סַר֙ אֶת־הָ֣אֲפֵ֔ר מעל (מֵעֲלֵ֖י) עֵינָ֑יו וַיַּכֵּ֤ר אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽהַנְּבִאִ֖ים הֽוּא׃ מב וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ׃ מג וַיֵּ֧לֶךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־בֵּית֖וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֑ף וַיָּבֹ֖א שֹׁמְרֽוֹנָה׃ (שם, סוף הפרק)

סופו של אחאב מלך המעצמה הישראלית, שלא מסוגל היה לנצח, היה תבוסה וחורבן כפי שחזה הנביא בעקבות ותרנותו המתרפסת לאויבו בן הדד.

הבא נלמד את הלקח – ונשמור את מדינת ישראל מגורל דומה.