עמדתי בחוד החנית של המאבק נגד הסכמי אוסלו. עשיתי כל שניתן בכדי למנוע את האסון הנורא הזה על מדינת ישראל, אסון שעודנו לוגמים בכל יום את כוס התרעלה שהניח לפתחינו.
ולכן, ברור לי לחלוטין, שהרצח המזעזע של יצחק רבין, לא זו בלבד שלא היה ניצחון ליגאל עמיר (כפי שמנסה השמאל לטעון) אלא בדיוק להיפך!
במעשהו, הפך עמיר את ראש הממשלה המנוח ואת החבורה שהקיפה אותו, מחבורה שנמאסה על רוב העם – אשר מאס באוטובוסים המתפוצצים ועמד להנחיל לממשלת השמאל הפסד מוחץ וחד משמעי – ל”קדושי השלום”.
התבוסה המוחצת בבחירות, שעמדו לחטוף חבורת אוסלו והעומדים בראשה, היתה מקשה מאוד על נתניהו לבגוד בבוחריו, לפגוש גם הוא את ערפאת ולהמשיך עד היום במדיניות, שהיא למעשה המשך הרציונל של תהליך אוסלו.
אבל במקום תבוסה שכזו, זכו אוסלו ומוביליו במתנה שלא פיללו לה. הסכם הדמים הפך ל”מורשת” רבין, וכל מי שהתנגד לו הפך לשותף לרצח.
בפעם הבאה, כשנורית רקטה מהשטחים שפינה הימין בעקבות המשך תהליך אוסלו, דעו, כי זהו בין היתר תוצאת ה”ניצחון” של יגאל עמיר.
יגאל עמיר לא ניצח את אוסלו, אלא תרם יותר מכל אדם אחר להנצחתו.

על גלי המחאות הגדולות שנראו אי פעם בישראל, ניצח נתניהו בדרך נס בבחירות 1996. בתוך זמן קצר מעל נתניהו באמון בוחריו ובתוך זמן קצר נפגש אף הוא עם ראש ארגון הרצח לשחרור ארץ ישראל מיהודיה (א.ש.פ) ונתן להסכם אוסלו האווילי והמדמם – הסכם שאיבד במהירות את אמון הציבור – גם את הלגיטימיות של המחנה הלאומי , שבחר בנתניהו בכדי לזרוק את ההסכם המתועב הזה לפח האשפה של ההיסטוריה וייחל להשבתה של מדינת ישראל למסלול של שפיות.
הסכמי אוסלו באו לעולם מתוך מעשה הונאה קולוסאלי ועל יסוד עבריינות על חוקי מדינת ישראל.
שלוש הבטחות הבטיח יצחק רבין בקמפיין הבחירות שלו, הבטחות שברור כשמש שאילולי ניתנו, לא היה זוכה באותו רוב דחוק שהביאו לשלטון ב 1992.
הראשונה – כי לא ינהל משא ומתן עם א.ש.פ.
השניה – כי לעולם לא ירד מרמת הגולן.
והשלישית – מחוייבות לשלמותה של ירושלים.

באותם ימים שרר קונסנזוס מקיר לקיר (למעט המפלגות הערביות והשמאל הקיצוני ביותר) כי ארגון א.ש.פ והעומד בראשו יאסר ערפאת, אינם גורם לגטימי למפגש לשיחה ולמשא ומתן. בשונה ממדינות ערב שהסכסוך עימן נתפס כסכסוך גבולות בין מדינתי, המאבק מול הארגון לשחרור פלסטין, היה (ועודנו) מאבק על כל הקופה. א.ש.פ שנוסד לפני הכיבוש… ב 1964, חרת על דיגלו את השמדת ישראל וכל המפלגות הציוניות (כולל מר”צ) הבינו בתחילת הדרך כי משמעות ההכרה בארגון הזה ובלגטימיות של דרישותיו, היא אובדן הלגיטימציה לעצם ריבונותה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של הארץ.
על רקע ההבנה הזו, חוקק אז “חוק המפגשים” שאסר על קיומם של מפגשים ומגעים עם א.ש.פ .
ואכן – בפרספקטיבה של רבע מאה, מובן עד כמה מוצדק היה החוק הזה. ממצב שבו שערי ארה”ב ומדינות נוספות ננעלו בפני ארגון הטרור הזה והעומד בראשו, ממצב בו הלגיטימיות של הארגון הזה, שגורש על ידי צה”ל מלבנון לטוניס, הולכת ודועכת – הפך הארגון לסמי מדינה המיוצגת בכבוד בכל הזירות הבין לאומיות. מנגד – הלגיטימיות הקיומית הבסיסית ביותר של מדינת ישראל הלכה מאז נחתמו הסכמי אוסלו – והתערערה.
(ממשל טראמפ עצר את התהליך, אך סביר כי ממשל ביידן הצפוי לרשת אותו, ישיב על כנו את הכוון הקשה הזה)
באוניברסיטאות הנחשבות בעולם, נחשבת כיום ישראל לטעות היסטורית, וברבות מן המפות הבין לאומיות לא תמצאו על רצועת החוף הקטנה שלנו דבר מלבד הכיתוב – ‘פלסטין’.
קודם לבחירות 1992, לא העלו על דעתם אזרחי ישראל, כי בעודו מבטיח שלא ינהל משא ומתן עם א.ש.פ , מנהלים אנשי מפלגתו של רבין, מפגשים אינטנסיביים בניגוד לחוק ומכינים את התשתית להפרת אותה הבטחה. הסכמי אוסלו, בושלו מול אנשי א.ש.פ על ידי החבורה שהקיפה את רבין, בעודם באופוזיציה.
לאחר שנבחר רבין, ומשהתבררה ההונאה הגדולה, הוכא הציבור בהלם.
החזית החשובה ביותר עבור חותמי ההסכם, היתה יצירת לגטימיות ציבורית רחבה לשינוי הכוון המוחלט ושבירת כל העקרונות שהציבור הישראלי הורגל בהם עד אותה שעה. התקשורת התגייסה לכך במלוא הקיטור, וההסכמים על מדשאת הבית הלבן שווקו כהסכמי שלום. אך המציאות בשטח היתה מציאות של מלחמה איומה שהכתה בעורף האזרחי יותר מכל מלחמה שקדמה לה. זוועות הרצח המתמשך כרסמו במהירות בלגיטימיות של ההסכמים. נדרש היה לשמאל נס.
את הלגיטימיות להסכמי אוסלו חזר וסיפק לשמאל הישראלי – הרצח המזעזע של ראש הממשלה, רצח – שבצדק רב זעזע עד עומק נשמתם את כל אזרחי ישראל.
אינני דוגל בתאוריות קונספירציה. יגאל אמיר בוודאי תיכנן והתכוון לרצוח את ראש הממשלה רבין והטענות כאילו גורמים בשמאל הם שעומדים מאחורי הרצח אינן נתמכות בתשתית עובדתית מוצקה דיה בכדי להילקח ברצינות.
אולם ברור לכל מי שעיניו בראשו, כי למי שחפץ בהמשך קיומם של ההסכמים הללו, נתן יגאל עמיר מתנה גדולה.