הסכנה האמיתית

מכירים את הסצנה הזו, בסרטים האמריקניים שבהם השופט משחרר לחופשי את הרוצח – שכולם יודעים שהוא הרוצח – משום שמשהו היה פגום בתהליך החוקי של הבאתו לדין?
לא הקריאו לו את זכויותיו, או שלא היה צו של בית משפט קודם למעצרו – או כל פגם אחר.

וודאי שאתם מכירים את זה. וזה תמיד רגע מתסכל בעלילה, כי הרי הרוצח הזה יוצא ללא פגע, וקורבנותיו ללא צדק – ויותר מזה – הוא הרי ישוב וירצח.

אז למה על שטות בירוקרטית שכזו, מניחים במדינות דמוקרטיות את הצדק בצד?
מה זה כל כך משנה אם הקריאו או לא הקריאו, אם היה צו של שופט או לא היה –

מה שעומד בבסיס ההתעקשות המוזרה הזו של מערכות החוק במדינות דמוקרטיות, הוא ההבנה, שפוטנציאל הנזק של המדינה, הרבה יותר גדול מפוטנציאל הנזק של הפושעים.

מדינת הלאום המודרנית היא מנגנון כח שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – וככל שהטכנולוגיה המודרנית מתפתחת, כוחה של המדינה עולה וכוחם האזרחים פוחת.

ההסכם שבין האזרח למדינתו הדמוקרטית, הוא שהוא מוכן לוותר על המינימום הנדרש מזכויות האדם שלו , בכדי שהמדינה תשמור עליו – תתן לו ביטחון לאומי מפני אוייב חיצוני, וביטחון פנימי מפני פשיעה ואנרכיה.

“מלך עושה מלחמות ומשפט” – כך מגדיר הרמב”ם את תפקיד הממלכה. זכויות תמורת ביטחון.

ואולם כוחה האדיר של המדינה הוא בלתי מוגבל. הפשעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, נעשו בידי מדינות.

מדינה היא כמו כור גרעיני לייצור חשמל. כח עצום ובלתי מוגבל. אבל גם סכנה נוראית.
לכן חייבים לנקוט באמצעי זהירות עצומים, כדי לרתום את הכח הגרעיני הזה לטובה, באופן שלא נקבל מן צ’רנוביל שכזה.

אם בורג אחד בכור משתחרר. אז מפסיקים את החשמל עד שיורדים לשורש התקלה ומתקנים ובודקים. בנתיים לא יהיה חשמל – אבל גם לא יהיה צ’רנוביל.

לכן אם לא מקריאים לפושע את זכויותיו, הוא יוצא לחופשי. לא כי השופט חושב שהוא זכאי. לא לא !

השופט מבין כמו כל אחד אחר מי עומד מולו.

ואולם השופט מבין שאם אל הבורג שהשתחרר כאן באמצעי הזהירות שנקטנו בכדי להגביל את כוחה הבלתי מוגבל של המדינה לפגוע בזכויותינו –

אם אל הבורג המשוחרר הזה נתייחס עכשיו בשוויון נפש – כי הרי “שום דבר מהותי לא נפגע בחקירה” – אם לא נעצור את פעולת הכור כולו עד לתיקון המעוות –

אזי התקדים שייוצר הוא, שהפושע ייתפס כסכנה היותר גדולה ואילו המדינה, היא תמיד תוכל בקריצה ובטיוח ובתמיכת התקשורת והפרקליטות והשופטים – ובעיקר בצילה של תודעה ציבורית לקויה שאינה מבינה את יסוד חירות האדם נוכח עוצמת המדינה –

ובכן תמיד תוכל כך המדינה לגזול עוד ועוד מחירויות הפרט – ותמיד יימצא לכך הדמון המפחיד שבשבילו שווה לעשות זאת

בין אם זה מגיפה ובין אם זה אדם שכולם אוהבים לשנוא.

כשהקמתי את ‘זו ארצנו’ כדי לנסות ולעצור את הסכמי אוסלו, הואשמתי בהמרדה – לא פחות…

שמתי אז לב, שלשוטרי היס”מ שהיכו במפגינים יש שם חדש – הם כבר לא שוטרים, הם ‘לוחמים’.

“נגד מי אתם נלחמים”? – שאלתי – “מי האוייב שלכם בדיוק…”

כבר אז הבנתי והתרעתי שהפגיעה בזכויות האדם שחווינו בהפגנות, העובדה שכלפי ציבור מסויים יש לגיטימציה לפעול באמצעים בלתי חוקיים, תייצר מצב שבו ניתן לסמן ציבור ויחידים כאוייבי העם – ומכאן תקצר הדרך לפגיעה בזכויות האדם של כלל הציבור.

אנחנו עומדים עכשיו לפני רגע מכונן שיקבע באיזו מן מדינה יחיו הילדים שלנו.

פרשיות נתניהו יעלמו בתהום הנשיה. אבל תודעת החירות והשאלה האם תהיה זו מדינת חירות או טוטאליטריזם עכור – התודעה הזו תישאר ותשפיע על כל מרחבי חיינו.

אם לא יקום עכשיו השופט האמיץ שיגיד – כבו את הכור! הרי כאן, כבר לא השתחרר סתם בורג – כאן כבר החלה המשטרה בתמיכת הפרקליטות, לצוטט לאזרחים שאינם חשודים בכלום ובוודאי שגם לא היה לכך שום אישור שופט.
הם ציטטו על מנת לאסוף חומר – שיהיה כזה… – סתם כי התרבות שנקבעה כאן בכל תהליך אובדן חירות האדם, תהליך שסביב בולמוס הרשעת נתניהו בכל מחיר – הואץ מאוד!

המדינה החלה לפגוע בזכויות האדם הבסיסיות ביותר – פשוט כי היא יכולה – פשוט כי נתנו לה.

והניסיון ההיסטורי תמיד מראה שזה אף פעם לא נגמר כאן.

אז מה שצריך לעשות עכשיו הוא לא לדחות את משפט נתניהו ליום יומיים – אלא להקפיא את כל התהליך עד לבירור כל פרשיות פגסוס והעמדה לדין של אחרון הנאשמים.

רק אחרי סיום אמיתי של הסיפור הנורא באמת, רק אחרי שכל הראשים הרלוונטיים נערפו והתגלגלו בראש חוצות, רק אז תוכל הפרקליטות להתחיל לגמרי מההתחלה. לגרוס את כל החומרים שהושגו שלא כדין – ולחדש אם ירצו את משפטי נתניהו.