מעכברי מעבדה לעכברים במלכודת

הצצה לדרך המתוחכמת שבה נשללה מאזרחי ישראל חירותם:

חוק הסמכויות המחריד שעבר לאחרונה, תודות לפחדנות והפקרות פושעת של נבחרי הציבור משמאל, מרכז וימין – הנו מחדל של יושבי כנסת ישראל וממשלת עריצות המיעוט, שהפכו אותנו לדיקטטורה שכבר לא מנסה להסתיר את רודנותה

מאת: ליאור יאדו

אנחנו נמצאים כבר שנתיים בתוך משבר גלובלי ומקומי סביב ניהול משבר הקורונה. בשם המאבק בנגיף, רוקן לחלוטין חוק כבוד האדם וחירותו מכל תוכן והזכויות הנגזרות ממנו נשללו בהדרגה מהאזרחים.
חופש העיסוק והזכות להתפרנס נגזלו מאיתנו בשם הבריאות – “ברי המזל” בינינו נחשבו ל”עובדים חיוניים” וחסרי המזל שהוגדרו כלא חיוניים למדו, במקרה הטוב, לעבוד מהבית ובמקרה הפחות טוב, חיכו ביד מושטת לנדבה מהקופה הציבורית על חשבון הדורות הבאים (כלומר ילדיהם).
עם ההחלטה לסגור את השמיים ולהגביל את היציאה מישראל ואת הכניסה אליה – הפכנו לעם כלוא בארצנו.
תשעים אלף (!) תלמידים נשרו ממערכת החינוך. המערכת מדממת ותלמידי ישראל איבדו שנות ילדות והשכלה.
אירועים בוטלו, חיי החברה הושהו, חיי התרבות והספורט הוקפאו, הזכות לחיות ואפילו למות ולהיקבר בכבוד, נתפסו כבכיינות של הציבור, בתקופה שלכאורה נגיף אימתני מבקש לכלות את המין האנושי.

ומה יצא מכל גל מפגן השליטה הטוטליטרי הזה? בריאות הציבור לא רק שלא נשמרה, אלא אף הדרדרה. בעקבות הסגרים ומסע ההפחדה, החלה תופעה של הימנעות מצריכת שירותי בריאות, דחיית בדיקות אבחון ופרוצדורות רפואיות. גם הנפש שלנו נפגעה קשות, מגפת הדיכאון וההתאבדויות פושה (בעיקר בקרב, זקנים שנותרו בודדים ובקרב בני נוער), זינוק עצום נרשם במספר אירועי האלימות במשפחה והפגיעות המיניות.
זכויות האדם והאזרח נרמסו כלאחר יד, אך כל אבירי הדמוקרטיה וזכויות הפרט נאלמו דום, בתי המשפט מילאו פיהם מים. אין מגן לזכויות הפרט.
המטרה הראשונה של חוק כבוד האדם וחירותו היתה (לכאורה…) להגן על כבוד האדם וחירותו, ולעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך כבודנו – צלם האנוש שבנו – לא זו בלבד שלא נשמר, אלא נגזל באופן שיטתי:
פגעו בגופנו, בחיינו, בחירות האישית שלנו, בתינו הפכו ממבצר לבית מאסר! זכות התנועה נשללה מאיתנו, כמו גם הזכות החוקתית לצאת מישראל ולהיכנס אליה בחופשיות.

חוק הסמכויות רמס סופית את הפרטיות ואת צנעת חיינו הפרטיים, כאשר אישרה הכנסת לנציגי המדינה (עובדי ציבור!), היתר פתוח להיכנס לבית שלנו שלא בהסכמתנו.

הפגיעה בזכויות האדם והאזרח בישראל לא התחילה עם הקורונה, ואינה מצטמצמת לתחומה בלבד. מדובר בתהליך מתמשך, שאבן דרך מהותית בו היתה המעבר לתעודות זהות ביומטריות – כלומר קיעקוע וירטואלי של הזהות הניתנת על ידי המדינה. אחר כך צצו מצלמות בכל פינה, שהלכו והשתכללו עד לרמת זיהוי פנים ומעקב אוטומטי אחר כל אזרח – כולל רישום תנועתו, ובהמשך – מצב רוחו.
פרשת NSO המתרגשת עלינו בימים אלה, מעמידה אף היא על מקומו את כל מי שסבר שיש גבול שלא ניתן לחצותו: אין סודות בחברה טוטליטרית ולא פרטיות בטלפון הנייד שלנו בחדרי חדרים.
בקיצור, סין זה כאן.

איזונים ובלמים

 משום שלעיתים המימוש של זכויות היסוד של האדם, עלול לפגוע באינטרסים המשותפים של חברי הקהילה ובזכויות היסוד של חברים אחרים בה, קבעה המדינה, לצד שורה של זכויות יסוד שניתנות לאזרחים, גם הוראות המעניקות לה סמכויות להגבילן  (פסקות הגבלה). 

סעיף 12 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קובע שאין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנותו, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים. הסייג היחיד, הוא מצב של חירום במדינה, מצב שבגינו ניתן יהיה להתקין תקנות שעת חירום, שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות – ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש.

התפקיד שפסקות ההגבלה ממלאות הוא כפול: מצד אחד, הן מעניקות למדינה כוח להגביל את זכויות האדם; ומצד שני, הן קובעות סייגים על הכוח שניתן למדינה להגביל זכויות. 

פסקות ההגבלה שקיימות בעולם נוטות לסייג את הכוח להגביל את הזכויות בשלוש דרכים עיקריות: א. באמצעות הדרישה שתתקיים בקרה דמוקרטית על ההגבלה על הזכות (“בחוק או לפי חוק”).   ב. על-ידי הצבת הדרישה שהתכלית שביסוד הגבלת הזכויות תהיה תכלית ראויה, כזו שעולה בקנה אחד עם ערכיה של המדינה. ג. חיוב המדינה להראות שההגבלה היא מידתית (proportional). 

כל הסמכויות

חוק הסמכויות שהפך את הזמניות לקבועה, מעניק לממשלה סמכויות, שבפועל, הן בלתי מוגבלות. כל הסמכויות נשענות על כך שמתקיים לכאורה מצב חירום. ומי קובע אם מתקיים מצב החירום? הממשלה עצמה, והיא עושה זאת בהסתמך על חוות דעת של עובדי המדינה. למעשה, כל שהממשלה צריכה כדי לקבוע שישראל נמצאת במצב חירום, הוא להביע חשש לבריאות הציבור.
זה יכול לקרות בעקבות בריאתו של וריאנט חדש כלשהו, ללא כל קריטריון אובייקטיבי בר מדידה.
ירצה האל ויקומו אנשי משרד הבריאות עם חשש בליבם, וזה יספיק להעניק לנציגי רשויות החוק והאכיפה, את הסמכות, לעשות ככל העולה על רוחם בסמכויות שניתנו להם, לכפות עלינו הליכים רפואיים, למנוע מאיתנו שירותי חינוך ובריאות, להשמיד כל זכר להסכמה מדעת או חיסיון רפואי, לכלוא אותנו מינהלית במלוניות בידוד על חשבוננו גם אם אנחנו רק חיוביים אך נטולי תסמינים (כלומר לא חולים!), להפעיל עלינו ועל ילדינו הקטינים שירותי איכון ומעקב,
לסגור עסקים ולהרעיב את היזמים והעובדים, לסגור אותנו בבתים, לסגור את השמיים, לקנוס אותנו על עבירות פליליות שונות המצוצות מן האצבע היצירתית של משרד הבריאות (אולי נחליף להם את השם למשרד הבריאה?).
אין מניעה להפעיל את התקנות המגבילות בלי אישור פרלמנטרי אם הממשלה סבורה שהמצב מצדיק את השליטה באזרחים. נבחרי הציבור ועדות הכנסת יוכלו אמנם לפקח
על הביצוע של הגזירות הדיקטטוריות אך ורק בדיעבד הופכים חלק עצום מאיתנו לעבריינים, עם הטלת חובה חוקית לבצע בדיקת קורונה בתנאים בהם תקבע הממשלה וקביעה כי מי שיסרב יחטוף קנס בסך 3500 ₪ ורישום פלילי.
גם אל בעלי העסקים בישראל מגיעה ידו הארוכה של החוק החדש והם סובלים עכשיו מטרור מסוג חדש – צו סגירה מנהלי יוצא כנגד כל עסק שלא ידרוש בדיקה שלילית בטרם כניסה לשעריו.
מנהלי מוסדות חינוך יוכלו לקבל מידע רפואי אישי מקופות החולים – כולל סטטוס התחסנות.
רופאים מחוזיים יזכו לסמכות חוקית שווה לזו של קצין משטרה, והם יוכלו לסגור מינהלית בתי עסק שנכח בהם חולה קורונה.

הפרדת רשויות או לא להיות 

הפרדת הרשויות היא עיקרון שלטוני המיושם בדמוקרטיות, ולפיו סמכויות השלטון מתפצלות לרשויות נפרדות הבוחנות, מאזנות ובולמות זו את זו. על פי עיקרון זה, כוחה של המדינה נחלק לזרועות נפרדות: במדינת ישראל הרשות המחוקקת היא הכנסת, הרשות המבצעת היא הממשלה, ובה שרים הממונים על משרדים ממשלתיים ובראשם ראש הממשלה, והרשות השופטת היא מערכת בתי ​המשפט.
“הפרדת רשויות”, הינה חלוקת סמכויות בין רשויות השלטון כך שלא ייווצר מצב של ריכוז הכוח בידי רשות אחת. לצורך העניין- שלא יהיה גוף שלטוני אחד שיעסוק גם בחקיקה, גם בביצוע וגם בשפיטה – משום שזה מצב שמעודד עריצות ופוגע בחירות.
עיקרון הפרדת הרשויות מאפשר ביקורת הדדית של רשויות השלטון זו על זו, אי תלות של האחת ברעותה, וכן חלוקת הסמכויות בין הרשויות, במגמה למנוע את ריכוז הכוח השלטוני בידי קבוצה אחת. ההיפך מהמצב שיוצר חוק הסמכויות!

משחקי הרעב

כשאנחנו מותקפים מכל כיוון אפשרי באיומים קיומיים, עתידנו המקצועי, החברתי והאישי לוט בערפל, אנחנו נכנסים למצב של קבלת החלטות בתנאי מחסור. זהו מצב שמשנה משמעותית את אופי ואיכות ההחלטות שלנו.
התנהגותם של מי ש’עניים’ בזמן, כסף ומשאבים קוגניטיביים, מושפעת עמוקות מסביבת החיים שבה הם נדרשים לקבל החלטות. אף אחד אינו חסין לזה. כל אדם שימצא בתנאים של מחסור יתנהג אחרת מאשר היה מתנהג אם היה מצוי בתנאי שפע((Mani, Mullainathan, Shafir, and Zhao, 2013)).
מקבלי החלטות בתנאים של מחסור, חסרים במשאבי תשומת לב, זיכרון, שליטה עצמית, ומשאבים קוגניטיביים נוספים, המשפיעים על תהליכי הבחירה וקבלת ההחלטות. הגורם המעצים את העוני ומקבע אנשים בסיטואציה של מחסור, הוא החסך במרחב התמרון, המשאיר לאנשים החיים בתנאי מחסור שוליים צרים ביותר לטעות. למעשה, אותן התנהגויות אשר אינן בהכרח ייחודיות לקבוצת אוכלוסייה זאת, עשויות להיות בעלות השלכות חמורות ולדרדר את מצבם של מקבלי ההחלטות בתנאי מחסור. השוליים הצרים לטעות (narrow margins for error), נובעים מהעובדה שבידי העניים מצויים פחות מקורות פיננסיים שיכולים לשמש אותם בשעת משבר. בעוד שאדם המצוי בתנאי שפע יכול לצמצם הוצאות על מוצרי מותרות, ולהדק את החגורה, אדם החי בתנאי מחסור ואשר מתמודד עם משבר פיננסי, נאלץ לקצץ בהוצאות חיוניות, או לשקוע בחובות. אנשים שחיים בתנאי מחסור, חשופים להטיות המאפיינות את כלל בני האדם. אבל בעוד שבמקומות בהם אנשים מבוססים יותר יכולים ליהנות ממערכות תומכות ומקלות, אנשים במצב של מחסור, מוצאים את עצמם נטולי גישה לעזרה זמינה, ולעיתים קרובות נתקלים במכשולים מוסדיים, חברתיים, ופסיכולוגיים, שהופכים את התנהלותם הכלכלית, הרגשית והחברתית, למורכבת ומסובכת.
המחסור עצמו מייצר תגובות פסיכולוגיות ייחודיות. כשאדם עסוק בשאלת ה”איך לגמור את החודש”, דעתו מוסחת כתוצאה מדאגות יומיומיות וחישובים. פחות סביר שאדם במחסור יביא בחשבון השלכות לטווח ארוך, ושיתנהג באופן צופה עתיד כאשר הוא חש מאוים, מאותגר ומודר.

מחיר המחסור

החורבן השיטתי של חלקים שלמים בחיינו כפי שהכרנו אותם עד עידן הקורונה, הביא על רובנו עומס קוגניטיבי ורגשי ומחסור כלכלי שמוזנים ללא הרף. אנחנו מופצצים בזרם בלתי פוסק של חדשות אמת ופייק, מטורגטים לפרסומים, חשופים לאזהרות אפוקליפטיות חוזרות ונשנות. עשרות אלפי עסקים פשטו רגל. רבים איבדו את מקור פרנסתם. סטודנטים נאלצו להפסיק את לימודיהם. הורים שנאלצים להישאר בבית עם ילדיהם המבודדים ללא הרף על לא עוול בכפם, אינם מצליחים להתפרנס, לטפל כראוי בילדיהם, לשמש להם הורים, מורים, פסיכולוגים, בשלנים, מנקים וכו’.
תחת מחסור הזה, נוצר עומס קוגניטיבי ותשומת הלב שלנו מופנית לבעיית המחסור. טיפול בבעיות אלה מצריך שימוש במשאבים קוגניטיביים, וצורך משאבי קשב מוגברים, מה שמשאיר משאבים קוגניטיביים מוגבלים לשאר הבעיות((Shah, Mullainathan and Shafir, 2012)).
העומס הקוגניטיבי הנלווה למחסור, עלול למנוע מאיתנו לגלות את שיעורי האשראי האופטימליים, עלול לגרום לנו להשתמש במשאבים שלנו בצורה פחות יעילה, או לקבל החלטות פיננסיות מסוכנות יותר.
כשהמשאבים הקוגניטיביים מדלדלים ומתרוקנים עקב עומס קוגניטיבי, אנשים מקבלים החלטות פחות אופטימליות, אשר בתורן מפחיתות את היכולת להתמודד עם האתגרים השוטפים הנקרים בדרכם. עוד נמצא כי, קיים קשר סיבתי בין חששות הקשורים למחסור, לפגיעה ביכולתו הקוגניטיבית של אדם.
מחסור יוצר עומס קוגניטיבי שמוביל למיקוד צר בחלק מהתמונה ולהזנחה של חלקיה האחרים, כך גם אנשים הסובלים ממחסור בזמן, נוטים להתמקד במשימה שעל הפרק ולהזניח משימות אחרות. למיקוד הצר הזה יש השלכות ברורות על תכנון העתיד ועל קבלת החלטות מורכבות. תשומת לב גדולה ניתנת להחלטות בהווה – כלומר אילו חשבונות לשלם תחילה, או איך לאפשר לעצמנו הוצאה כספית הכרחית – בעוד שלהחלטות עתידיות חשובות, מוקצת מעט תשומת לב – אם בכלל.
הזנחת סדרי עדיפויות בהחלטות קטנות כמו ההחלטה לדבוק בדחיית קניית תרופה, תשלום שוטף של חשבון, יכולה בקלות לגרור שרשרת אירועים שעלולה להוביל לבריאות רעועה יותר, או השלכות כלכליות יקרות (ריביות/פיגורים וכו’).

קמצנים קוגניטיביים

ההכרה, ובתוכה החשיבה, הינה משאב יקר ובני אדם נוטים לפעול כ”קמצנים קוגניטיביים”, המשקיעים רק את המאמץ הדרוש בכדי להפוך החלטה למשביעת רצון, ולאו דווקא אופטימלית. הקמצן הקוגניטיבי (cognitive miser), הינו הרעיון לפיו אנשים מנסים לשמר אנרגיה קוגניטיבית שאמורה להיות מוקצית לשימוש בתהליך קבלת החלטות, באמצעות שימוש בהיוריסטיקות וקיצורי דרך מנטליים.
בתוך כל הטרלול של חיינו, כולנו נקלעים לקמצנות קוגניטיבית לצורכי הישרדות. רבים מאיתנו הפכו ל”עניים חדשים”, משום שיש להם פחות כסף להוציא על שירותים. התקציב למזון – גם אם נותר זהה – לא מספיק לרכישת הסל שהורגלו אליו. התקופה הזו דורשת מאיתנו להתנגד לפיתויים ולשלוט בעצמנו טוב יותר – משום שאספקה מוגבלת של כסף ומזון, מצריכה ביצוע חישובי עלות תועלת והחלטות רבות בהתאמה. ואולם דווקא בתקופה בה אנו זקוקים לקוגניציה מיטבית, הופכת הקוגניציה שלנו ל”קמצנית”.

ציות כמטרה

מגמת אובדן האמון בנבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל ובחלק ממוסדות השלטון- כנסת, ממשלה ומפלגות- אילצה את ממשלות ישראל לגייס אנשי מקצוע בעלי מוניטין על מנת לשווק לציבור את תועלת החיסון. כך, במסע לשכנוע הציבור להתחסן, גוייסו הפרויקטורים השונים, רופאי משרד הבריאות וידוענים ששימשו כפרזנטורים.
המטרה: הסבר, הפחדה והוכחה חברתית. לצורך כך הורמו אנשי המדע על נס והוכתרו כאינסטנציה הבלעדית לאמת. הדרג המקצועי הנבחר, שהורכב ממומחים לביולוגיה ורופאים, הפך את שאלת האמון במדע לכלי להפעלת לחץ על האזרחים. מי שהיסס, מיד תויג כמכחיש מדע והזוי.
לצד הדרג המקצועי, אותרו נציגים המשפיעים על קבוצות שונות באוכלוסייה, שדעתם והתנהגותם רלוונטיים ביותר לאותה קבוצה לצורך הובלה והוכחה חברתית (אנשי דת, ידוענים, פעילים חברתיים ומובילי דעת קהל שונים).
כל כלי שתמך בנרטיב הלאומי של קידום החיסונים, זכה לחשיפה עצומה בקמפיין עתיר תקציבים. הפעלת התו הירוק, מיתוג הבלתי מחוסנים כמפיצי מחלות והדרתם מהחברה, מניעת פרנסתם, השפלתם, זריעת ריב ומדון בין הורים גרושים לילדים סביב סוגיית החיסונים, קריעת החברה לגורמים ויצירת אזרחים סוג א’ (הצייתנים הקונפורמים) ואזרחים סוג ב’ (הבלתי מחוסנים המוקצים), עידוד המחוסנים לקחת חלק בפיקוח ובדיווח לצורך אכיפה וענישה – כל האמצעים הוכשרו.
בחודשיים האחרונים, נחשף כי התו הירוק לא שימש אלא לצורכי מיון האזרחים וכקטליזטור לקידום מבצע החיסונים, אך רוב מי שגויסו לשירות קידום המבצע, שמרו על תיבת המסרים הראשונית וגם כעת כשברור לכל שאין ולא היה לתו הירוק כל ערך אפידמיולוגי, איש ממקבלי ההחלטות לא עמד על טעותו והתנצל בפני הציבור על הולכת השולל. דוגמה לכך נתן הפרופ’ סיריל כהן מאונ’ בר אילן, חבר בצט”מ (צוות טיפול במגפות) וחבר בוועדות לאומיות לאישור ניסויים קליניים בבני אדם במשרד הבריאות, כשהשיב לשאלות בראיון לכלי תקשורת זר.

בראיון הודה פרופ’ כהן, שחברי הצט”מ ונבחרי הציבור, שיקרו לציבור במשך קרוב לשנתיים (לכאורה למען מטרה טובה). כהן אף הודה שהתו הירוק הוא כלי ששימש לצורך הובלת אנשים להתחסן ושלא היה לו כל ערך אפידמיולוגי.

הדמוקרטיה מתה מזמן וגופתה עוברת לינץ’ בכיכר העיר. איך אזרח ישראלי אמור להאמין לממשלה? איך אפשר לדרוש מאזרחים לציית לממשלה ולמומחים שאומרים שאם יש סיבה מספיק טובה, אז מותר לשקר?! לטבול ושרץ בידם?!
כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא לשקר, כי בסוף לא יאמינו להם, כדאי שנזכיר לנבחרים הנעדרים שלנו את משל הזאב:
זאב זאב הוא כינוי לתופעה שבה אדם מרבה בהתרעות שווא, ולכן חדלים להאמין לו. לעיתים ניתנות ההתרעות השגויות בזדון, למשל מתוך רצון להשתעשע, אך הבעיה מחמירה כאשר ההתרעות השגויות ניתנות בתום לב, עקב הערכה שגויה. לעיתים במצב כזה לא רק מקבלי ההתרעה חדלים לתת אמון במתריע, אלא אף הוא עצמו חדל להאמין ביכולתו לתת התרעת אמת.

הרשות הראשונה – העם הוא הריבון 

על פי מילון אבן שושן, דֶּמוֹקְרַטְיָה היא שילטון העם, משטר מדיני שבו ניתן השלטון בידי נבחרי העם באמצעות הפרלמנט (בית הנבחרים, כנסת), והממשלה הנבחרת על ידו, ובו מובטחות זכויות האזרח להבעת דעה חופשית בוויכוח ובעיתונות.
הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, תיאר את קיצם של משטרים טוטליטריים, ואימוץ של הדמוקרטיה כאידיאולוגיה אחידה לכל העולם וכינה את התופעה ‘קץ ההיסטוריה’. פוקויאמה העלה את האפשרות כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות אידיאלוגיות וצורות משטר, אלא, סימון סופה של תקופת המשטרים הטוטליטריים ותיוקם בספרי ההיסטוריה, לטובת מעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים((https://katzr.net/2a5e69)).

עד לפני מספר שנים, היתה תחושה עמוקה שהדמוקרטיה איננה בסכנה, ושהיא מעוגנת היטב במוסדות, חוקות, ערכים, כלכלה גלובלית, ועוד. אומנם מעולם לא היתה זו צורת משטר המקובלת על הכל, אך נשמרה האשליה שבמדינות אירופה המערבית ובצפון אמריקה, כמו גם במקומות אחרים בעולם – הדמוקרטיה יציבה ואיתנה.
אך בשנים האחרונות, החירות הגלובלית נסוגה. דמוקרטיות רבות נסוגו לאוטוקרטיה. הן שמרו על חזות חיצונית של דמוקרטיה באמצעות בחירות, אבל אין בהן יותר את הזכויות והמוסדות החשובים לא פחות בתפקודה של מערכת דמוקרטית. מדינות שהיו חופשיות איבדו את אמון הציבור.
בכל המדינות הדמוקרטיות מתרחשות תופעות כגון: עלית מנהיגות יחיד סמכותנית (שלטון יחיד) והאדרת המנהיג; פרסונליזציה של מנהיגות ושלטון; התחזקות הרשות המבצעת על חשבון הרשויות האחרות; השתלטות גלויה או סמויה של מנהיגים על התקשורת, מערכת המשפט, ושומרי הסף; התגברות הלאומנות של המפלגה השלטת, טיפוח פוליטיקה של פחד, וקמפיין מתמשך כנגד אויבים אמיתיים או מדומיינים של האומה; דה-לגיטימציה של האופוזיציה וביקורת כלפי האליטות; פופוליזם וייתור המפלגות כארגון מתווך; תפיסה אלסטית של החוק ושל נורמות שלטוניות; אלימות בעצימות נמוכה של גופים חוץ-ממסדיים כלפי מתנגדי המשטר; פגיעה בזכויות הפרט, כמו גם בזכויות מיעוטים, מהגרים, ופליטים; ועוד. המחשבה הפוליטית בימינו הופתעה מתהליכים אלו ומשינוי המגמה המשטרית במערב, ומנסה להתמודד עם המציאות של שקיעת הדמוקרטיה בעולם בתהליך של כרסום (ולא כמהפכה) בערכים ובפרקטיקות.
ישראל הוקמה מלכתחילה כדמוקרטיה מתגוננת, בשל האילוצים החברתיים והביטחוניים שאיתם היא מתמודדת. ישראל מוקפת במדינות אשר לא הכירו בה ולא ראו את עצם קיומה כלגיטימי. הרוב היהודי במדינה חושש שהמיעוט הערבי הגדול ישתף פעולה עם המדינות השכנות במאבקן בישראל.
כתוצאה מכך נשמר ברבים מתחומי חיינו, מצב החירום שנקבע מאז קום המדינה.
ואולם אם לא די בכך, נבחרי הציבור בחסות משבר הקורונה ממחישים לנו ללא הרף בשנתיים האחרונות, עד כמה חירויותינו נזילות ופריכות. המשטר בישראל 2022, הינו דיקטטורה המחופשת לדמוקרטיה.
הגיעה העת להזכיר לראשי הרשות המחוקקת ולראשי הרשות השופטת כי אם ישראל היא מדינה דמוקרטית – קיים בה רק ריבון אחד: אנו העם.

הרשות המחוקקת קמה משום שאין לנו יכולת להתכנס כל אזרחי ישראל, על מנת לחוקק ולבטל חוקים – לכן אנו בוחרים מדי תקופה את נציגינו, לפי שיקולינו ותפיסות עולמנו באותו הזמן, על מנת שיחוקקו לנו חוקים שיקדמו את השקפותינו. על פי ההליכים אשר נקבעו באותם חוקים, אנו הריבון, באמצעות נציגינו, אמורים למנות מדי פעם שופטים אשר ישפטו על פי החוקים אשר חוקקנו באמצעות נציגינו ויישמו אותם.
התפרקות הדמוקרטיה באה לידי ביטוי במופעים שונים של משרתי הציבור שלה, שכמו התפרקו מהאחריותיות כלפי הציבור. משמעות המושג אַחְרָיוּתִיוּת (Accountability), היא שהממשלה בדמוקרטיה אחראית כלפי הציבור על פעולותיה. אחריות זאת מובטחת בעיקר על-ידי בחירות תקופתיות, אשר הציבור בוחר בהן את נציגיו בשלטון. אם נבחרי הציבור נכשלים בייצוג הציבור שכלפיו הם אחראים, הם יידחו בבחירות הבאות ויוחלפו על-ידי אלה אשר יבטיחו מידה גבוהה יותר של אחריות כלפי הבוחרים.
גם נבחרי הציבור וגם אנשי המקצוע בממשלה נושאים באחריות באמצעות חקיקה, אשר מסדירה את מעשיהם. חוקים אלה מגבילים את עוצמתו של השלטון, במטרה להגן על האזרחים מפני ניצול. יש גם חוקים הדורשים שקיפות ופתיחות של השלטון, באופן שלאזרחים יהיה המידע, הדרוש להם לצורך הערכת הביצועים של נבחריהם ושל הפקידות המקצועית.
תקשורת ההמונים, כגון: עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואתרי אינטרנט, מספקים לציבור את המידע על ביצועיו של השלטון. לכן, החוקים שנועדו להגן על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות הם מיסודות האחריותיות של הדמוקרטיה.
חלק מן המדינות הדמוקרטיות, ובתוכן ישראל, הקימו את מוסד נציב תלונות הציבור, שתפקידו להגיב ישירות על תלונותיהם של האזרחים נגד השלטון, ויש לו גם הסמכות לחפש פתרונות לתלונות אלה. ברוב הדמוקרטיות יש גם סוכנויות, המספקות באופן קבוע הערכות על הביצועים של הגורמים השונים בשלטון, והן מדווחות לציבור על ממצאיהן (בדר”כ מעט מדי, ומאוחר מדי).

הדחיפה לציות

אם המצב בדמוקרטיות בישראל ובעולם גרוע כל כך, איך הממשלות מבטיחות שהאזרחים ימשיכו לציית להן?
הדרכים להשגת ציות, הן חינוך, חקיקה ואכיפת החוק. אך ב-2008, הצטרף כלי נוסף לסל הכלים של מעצבי המדיניות הציבורית ונבחרי הציבור ברחבי העולם: Nudge.
התו הירוק, שלא היתה לו שום תכלית רפואית ואפידמיולוגית, שכל תכליתו היתה “לדחוף” את הציבור להתחסן – הוא דוגמה מצויינת ליישום של Nudge.
תורת הדחיפה (Nudge((מושג הדחיפה זכה לפופולריות בספר Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth and Happiness משנת 2008, מאת הכלכלן ההתנהגותי ריצ’רד תאלר וחוקר המשפטים קאס סונשטיין. ))), היא פרקטיקה נהוגה בכלכלה התנהגותית, המציעה חיזוקים חיוביים והצעות עקיפות, כדרכים להשפיע על ההתנהגות וקבלת ההחלטות של קבוצות או יחידים.
Nudge הוא כל היבט של ארכיטקטורת הבחירה שמשנה את התנהגותם של אנשים בצורה צפויה מבלי לאסור בחירה בכל חלופה אחרת, ומבלי לשנות באופן משמעותי את התמריצים הכלכליים של מקבלי ההחלטה.
פוליטיקאים וממשלות ברחבי העולם, מיהרו לאמץ את הגישה “העדינה” להשגת ציות הציבור, ומספר יחידות Nudge לאומיות הוקמו ברחבי העולם בבריטניה, גרמניה, יפן, ארה”ב ואוסטרליה – שהגדילה לעשות והקימה לצד היחידה את צוות הכלכלה ההתנהגותית של אוסטרליה (BETA) כיחידה מרכזית ליישום תובנות התנהגותיות על מדיניות ציבורית.

גופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, האו”ם והנציבות האירופית, הקימו אף הם יחידות דחיפה לתפעול התנהגות קהלי היעד שלהם.
בשנת 2020, ממשלת בריטניה של בוריס ג’ונסון החליטה להסתמך על תיאוריית הדחיפה כדי להילחם במגיפת הקורונה, כשהיועץ המדעי הראשי פטריק Vallance מבקש לעודד “חסינות עדר” באמצעות האסטרטגיה הזו.
גם בישראל, אשר הוכרזה כחממת החיסונים של פייזר, גויס הכלכלן ההתנהגותי, פרופ’ דן אריאלי לשירות המדינה((https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001324609)) כדי להבטיח ציות של האזרחים למסכת התקנות וחקיקות הבזק של הממשלה.

נשמע לכם כמו משחק במחשבות? כנראה שאתם צודקים.

עם הכוח העצום הזה באה אחריות גדולה שנציגי הממשלות מפקיעים לעצמם בנוסף לכל זכויותינו שכבר הופקעו. השאלה אינה אם מקבלי ההחלטות משתמשים ב- Nudge לטובה או לרעה, השאלה היא כיצד קרה שכלי שכזה מופעל עלינו – על כולנו!

איך זה פועל?
העומס בהנחיות ובתקנות “מטביע אותנו” בעומס קוגניטיבי ומקשה עלינו לקטלג את החלופות העומדות בפנינו, כך שיהיה לנו נוח לנווט בין האפשרויות השונות. לא מתאפשר לנו לצמצם את מספר החלופות.
אנו עסוקים במרדף בלתי פוסק אחר קיומן של תקנות משתנות ומתחלפות הגוזלות מאיתנו בזו אחר זו חירויות יסוד שהורגלנו בהם בעבר. מנגד מציעים לנו פתרון קסמים – חיסון – שיקנה לנו תעודת פטור מכל התלאה הזו.
דחיפה קטנה ואנחנו במלכודת.

איך יוצאים מזה?

אין קל מלוותר על חירותך ואין קשה מלרוכשה בחזרה. עד היום נוהגים בישראל חוקי חירום מ- 1948 שאבד עליהם הכלח. בדרך כלל נרכשת החירות בחזרה מתוך משבר קיצוני, מלחמה או מצב בלתי נסבל בעליל.
ואולם בשונה מהנעשה בשאר מדינות המערב שאיבדו את חירותן, רגילה החברה הישראלית לחיות במעין תודעה כפולה. תודעה אזרחית – שמאפשרת את אובדנה המהיר של החירות, ותודעה אמונית/מסורתית – ששומרת על הגרעין נפשי הפנימי שלה.
מעניין לראות כיצד בארה”ב, דווקא מדינות חגורת התנ”ך – כלומר מדינות רפובליקניות שרוב תושביהם מאמינים, שמרו בצורה טובה על חירותן, לעומת מדינות דמוקרטיות פרוגרסיביות, שהכפרנות מאפיינת את אוכלוסייתן הדומיננטית. במדינות הללו קל היה להוביל את האוכלוסיה אל מתווה עריצות הקורונה.
רוב הציבור בארץ הוא ציבור מסורתי ומאמין. היסוד הזה בנפשו הקולקטיבית של העם היושב בציון, אינו מאפשר לשעבדו באמת, לשעבדו שיעבוד מן הסוג שאנו רואים באוסטרליה ובאוסטריה.
יחד עם השיבה אל הזהות הלאומית תבוא גם השיבה אל החירות הלאומית.
עלינו לחפש ולמצוא את הדרכים להוביל את התהליך הזה בצורה החלקה והבריאה ביותר שתיתכן.