הצדק לבדואים והמסוק לדורס
י׳ בשבט ה׳תשפ״ב (ינואר 12, 2022)
אתמול נפצע חייל בפיגוע דריסה סמוך לנווה צוף ונזקק לפינוי במסוק. כלומר היתה זו פציעה קשה ונדרש היה פינוי מהיר מאוד.
המסוק אכן הגיע והחייל הפצוע הועלה עליו, אלא שאז היה עליו להמתין ולאבד זמן יקר עד שהמחבל הדורס, שנפצע אף הוא, ייוצב ויועלה אף הוא למסוק.
אירוע נוסף שכולנו שמענו עליו אתמול, הוא הודעת ראש הממשלה בפועל – כלומר יאיר לפיד, כי הוא מקבל את תכתיבי מנצור עבאס, והתנועה האיסלאמית והאינטיפאדה שהחלה בנגב – כולל ניסיון להוריד רכבת מהפסים – ובכן לפיד הודיע שצריך להפסיק את נטיעות קק”ל בנגב כדרישת עבאס.
וזה כמובן מה יקרה, ברור שזה יקרה – כי הרי הריבונות בנגב אבדה מזמן וכל עניין הנטיעות הזה הוא רק אצבע אחרונה בעין. קק”ל – סמל ציוני מובהק של ציונות יפה ולגטימית, קק”ל – שמאוד הקפיד לא לנטוע מעבר לקו הירוק, לא יטע עכשיו גם בתוך גבולות הקו הירוק.
קשר מובהק מתקיים בין שני האירועים הקשים הללו.
כשמסרה ישראל בנפש חפצה את חברון, בית לחם, ירושלים בית אל ושכם – כלומר את כל ליבה התנ”כי של ארץ ישראל, לריבונות זרה – אבדה לישראל היכולת להצדיק את אחיזתה בנגב.
אם העקרון הוא שכל מה שקובע למי שייך השטח, הוא מי שנמצא שם ומוכן להיאבק על כך, אם אין היסטוריה, ואין אמונה ואין שייכות מהותית כל שהי לארץ ישראל – אז העקרון הזה תופס גם בנגב, ובאמת צריך להתקפל גם משם.
הסכמי אוסלו, וקבלתם על ידי כל המחנות בישראל, הפכו את היהודים לכובשים בארצם, או לכל היותר לאורחים זמניים.
התודעה הזו חילחלה עמוק אל תוך צה”ל שכבר מזמן איבד את מימד הצדק ורואה עצמו צבא שיטור למען השקט הקדוש ותו לא. מן כח משקיפים נורבגי שכזה.
אלוף הפיקוד מאיץ בממשלה להחריב ולגרש את מתיישבי חומש. הוא בסך הכל אורח כאן, שוטר מתנצל שכזה – ובחומש מפריעים לשקט שלו, מפריעים לתודעת הזרות המפונקת שלו.
צה”ל לא נותן עדיפות לחיי חייליו על פני חיי המחבלים – למעשה ההיפך הוא הנכון. אליבא דצה”ל – הארץ הרי שייכת להם, הם הצודקים בסיפור, אנחנו כאן מתוך איזו טעות שאיננו יודעים כיצד להיחלץ ממנה –
הנגב “שייך” לבדואים, והצדק “שייך” ל “לוחם החופש” שדרס את החייל.
מה חשבתם? שאחרי שכבשנו את ארצו גם נמנע ממנו טיפול כי החייל הכובש שלנו ממתין במסוק?
12 תגובות
זה כל כך נכון משה.
בשיעור הוראות פתיחה באש שעשו לנו באל”ת לפני קו מבצעי, הדגישו לנו שוב ושוב שאנחנו לא באים להעניש אף אחד, אלא רק לשמור על השקט, ולכן אם המחבל לא מאיים באופן ממשי ומיידי, אסור להרוג אותו.
פייגלין אין טענות יותר נכונות מאלה, אולי אתה המשיח?
איך הופכים את הדברים הנכונים הללו למעשים?
🎯 אבל כמו רוב הפוסטים פה, אשאל את המתבקש: מה תפקידינו בעידן כל כך מסוכן והרת גורל, הלא כצופים מבקרים ומצייצים למיניהם לא נשיג כלום.
פייגלין, אתה הורס לנו את החיים.
אתה חושף אותנו לאמת כואבת מידי, אתה צריך גם להגיד דברים אופטימיים כדי שלא נהפוך לעם מריר, עצוב ומתוסכל.
*נכתב בהומור ובאהבה
אוייב מחסלים!
אאוץ’
ואולי “דווקא” משום העדר ההגיון הכמעט מוחלט שאני חש לנוכח מה שקורה ולנוכח תפיסות של אנשים וגופים שונים כיום, כאן או שם או בכלל ( בהרבה הקשרים כמובן ), אז אני גם חש במקביל שמדובר כאן ב”יד א-להים” שעושה את זה, שהרי לא באמת יכול להיות שאדם זה או אחר באמת יחשוב ו/או יעשה את מה שהוא אכן עושה ו/או אומר, אלא אם כן יש “מי” או “מה” אשר מביא אותו לעשות כך בלא שהוא מודע לכך, ולכן בצורה מסויימת ו”מוזרה” שכזו, המצב הזה “דווקא” יותר מחזק אותי בעניני האמונה והבטחון, לא באלו ביחס ל”מדינה” כמובן אלא באלו ביחס ל”מעבר לכך”
אם משה היה לומד בעיון את כתבי סבו הגדול ה”בעל התניא” הוא היה מנתח את המאורעות ממבט שורשי ואמיתי יותר.
עיון ביחס הרש”ב לציונות היה מבהיר לו בדיוק עם מי יש לו עסק
אני משתדל לא לקרוא חדשות בתקופה זו מפני שאני פשוט לא אעמוד בזה מרוב רתיחה פנימית שמחפשת דרך לשמור על שפיות דעתי ( וגם יש לי דברים אחרים שממלאים את יומי )… ובכל זאת מדיי פעם קורא ומתעדכן ב”ישנות לערבים” ( במקום “חדשות לבקרים” )…. וכל פעם מרגיש איך הקווים נחצים אחד אחרי השני מבלי שאין לכאורה משהו לעשות… אין כבר קווים לחצות, למרות שעוד יכול להיות יותר גרוע….
.
ובכל זאת, אני שוב ושוב שואל את עצמי – הפגנות, מחאות, כתיבת פוסטים והפצת דעות לאטרנטיביות ( לא על ידי, אני הפסקתי עם זה ), אי ציות היכן שאפשר ויכול, וכדומה לכך – כל אלו יפים ומתאימים למדינה שבאמת יכולה להתקרות “דמוקרטית”, לזו אשר פועלת על ידי חוקים ידועים, ברורים והוגנים, אבל כאן אין כבר את שתיהן, אין “מדינה”, ובוודאי שאין “דמוקרטית” ( ועל התואר “יהודית” היא כבר מזמן ויתרה )….
.
למה הדבר דומה ? ללטאה שכורתים את גופה, וזנבה ממשיך לפרפר אז חושבים שהיא עדיין חיה… פרפורי הגסיסה מה שנקרא
.
אז, אם “כללי המשחק” השתנו בצורה מהותית ואקוטית כל כך, מדוע יש להמשיך “לשחק” בהם ? מה הטעם ? מה הסיבה ? האם זה לא פחד שמא יבולע לי רע ? שמא זה יפגע בי ?… ואז אני גם שואל את עצמי מה כן מתאים במצב כזה, במצב דמוי – גטו, דמוי – מדינת חסות בפרובינציה הרומית, דמוי – יהודי תחת השלטון המוסלמי או המנדט הבריטי, ועולים בי מחשבות כאלו או אחרות על הדרכים שאלו התמודדו עם כך אז, והאם זה נכון או לא נכון לעשות זאת גם היום…. מה בעצם שונה ? אם אדם או “מדינה” הולכת לאבדון אז האם יעלה על הדעת שהוא לא יעשה צעדים ממשיים ומעשיים על מנת למנוע ולהמנע מברירת גורלו הנשקף לעתיד ?…
.
עוד אני שואל ( את עצמי… ) – ההיסטוריה היהודית הרי מלאה דוגמאות בהם החרב פיפיות הזו של הגורל היהודי ושל עם ישראל התהפכה ( והרי אין כמו פרשת “בשלח” שאנו קוראים השבוע להמחיש זאת ), ומה שהיה “נראה” כנורא ואיום מנקודת המבט של “כאן ועכשיו בלבד”, ומה שבאמת היה כזה גם בדיעבד, התגלגל והתברר והתהפך כתחילתו של גל חדש, של עליה חדשה בחיים היהודיים ובפריחתם ושיגשוגם….
.
אז, מבחינת אמונה כך עלי לחשוב גם כיום, כך אני חושב לעצמי, אבל הרי אי אפשר לדעת מה יהיה, וכמו שלפני חורבן בית המקדש הראשון לא העלו על הדעת שזה יכול לקרות, וכמו שאף אחד לפני השואה לא צפה את מה שקרה אז, אז כך גם היום, הלא כן ?…. הלב לא רוצה להאמין שדברים נןראים יקרו אבל הם קורים, והם גם ימשיכו להתרחש….בין אם נדחיק זאת בתודעתנו ובין אם לאו… חשש גדול עולה אז בקירבי, גם לגבי הדברים הנוראים והמזעזעים שמתרחשים בעצם ימים אלו, וגם מתוך מחשבה לעתיד ולאן כל זה עוד יכול להוביל חס ושלום ( זה ביטוי מעניין, כי נראה שה”שלום” – המדומה כמובן – אינו חס בימינו… כמו שכתבת לפני כמה ימים על “המרחם על אכזרים” וכו )
.
אז… לקבל את המציאות בצורה מוחלטת, לא להתנגד לה בכלל, ולבטוח בצורה שלמה ומלאה בקב”ה שהוא יצילנו מעצמנו ?…. או לנסות ולעשות את מה שביכולתנו הדלה לעשות על מנת להפוך את פור הגורל הנורא הזה, אבל מתוך חוסר אמונה שמי שמנהל כאן את העניינים זה ההוא למעלה ולא אנחנו שם “למטה”…
.
לנסות למנוע את ה”בלתי – נמנע” ? היש בכלל דבר כזה “בלתי – נמנע” מנקודת מבטו המצומצמת כל כך של האדם בקיומו כאן ? ( שאלה רטורית כמובן….)… הרי אומרים שאין לבנות על הנס, מצד אחד, ויש לבטוח בקב”ה שהוא פועל למען עמו ( יצילנו מעצמנו ), מצד שני… אז היכן עובר הגבול הזה כשאתה חי את התקופה הזו, בפועל ולמעשה, ולא יכול להביט מקדימה אחורה ( לקפוץ חמישים שנה קדימה ולהסתכל מה יהיה עוד שנה, שנתיים, חמש, עשר, עשרים שנה ) ? היכן עובר הגבול בין ההשתדלות של האזרח שומר החוק שכיום אינו מוגן מהחוק, ממערכת עקיפת החוק,, לבין הבטחון בקב”ה שבסופו של דבר “יהיה טוב” עוד כך וכך זמן…. ומה בינתיים ?… אני מתכוון מלבד צעדים שאני עושה בעצמי ובכוחותיי המצומצמים בעולמי ה”קטן” שלי, ואשר נראים כביכול לא קשורים “ישירות” לכך, אבל הרי חי אני בעולמי, ועולמי הוא לא “רק” העולם שלי, אלא הוא גם הוא העולם שבחוץ, אנשים אחרים, מערכות אחרות, חוקים אחרים…. כמה מהרהורי נפשי המעטים והקצרים ביותר לנוכח “המצב” המזעזע עד בלתי יאמן – יאמן הזה…
תודה אחי. דיבור אמיתי. שאלות שאני שואל גם את עצמי…
אולי צריך לצאת נגד הממסד באופן ישיר כאשר הוא לא מגן עליי ועל עמי… (?)
נשמח להתייחסות משה
כנראה שזה מה שאנחנו צריכים לעבור בישביל שהעם יתעורר
גם בלי קשר לדחיפות הפינוי לחייל, לחשוב שהוא שוכב שם והמחבל פשוט נמצא לידו במסוק…מצמרר. שיחכה לאמבולנס או שיתפגר.