03/08/2021 – כ״ה באב ה׳תשפ״א

הרוב היהודי

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובה

image_print
שיתוף ב print
הדפס

על אבני הבניין החברתיות של המדינה היהודית –
       וכיצד הצליחו הכוחות המתנגדים לה, להפרידן זו מזו.

הקדמה

הבחירות האחרונות משווקות כ'עוד בחירות' שבהן הצליח פוליטיקאי אחד להרכיב קואליציה במקום פוליטיקאי אחר. ואולם ברור שקרה כאן דבר מה משמעותי הרבה יותר. ה'דבר' הזה שקרה כאן, אינו נוגע באופן מיידי למדיניות הממשלה – סביר להניח שבדרך כלל לא נמצא הבדלים גדולים בין מדיניות הממשלה היוצאת והמחירים שהיתה מוכנה לשלם לשותפותיה, לזו שהחליפה אותה. מה שקרה כאן עמוק הרבה יותר והוא מתחולל הרבה לפני שאלת המדיניות. מה שקרה כאן בבחירות האחרונות הוא שגוש מדינת כל אזרחיה, הצליח לגבור על הרוב היהודי בישראל ועל גוש המדינה היהודית.

מה שהוקם כאן הוא "הממשלה הישראלית-פלסטינית הראשונה" – הסביר אחמד טיבי בצדק רב.

מה שהוקם כאן דוחק לאחור את אתוס היסוד היהודי של מדינת ישראל וסולל את הדרך לדהירה מהירה אל עבר מדינת כל אזרחיה.

מדובר בתזוזה טקטונית שמשמעויותיה עלולות להיות קטלניות לעצם יכולתה של המדינה היהודית להמשיך ולהתקיים. "יותר משאני מפחד ממלחמה עם הערבים", כתבתי פעם, "אני מפחד שלא יהיה להם בה שום צורך…".

כמו בכל מחלוקת, גם המחלוקת בין גוש 'המדינה היהודית' (שאנו נוהגים לכנות בטעות 'ימין') לבין גוש 'כל אזרחיה', היא למעשה מחלוקת בשאלה אם יש אלוהים לישראל. האם נצחיותנו ההיסטורית היא אכן תוצאה של ברית עם בורא עולם, או שמה כל זה אינו אלא עורבא פרח ומוטב לוותר על הברית הזו – 'להיות נורמלים…"

כדי להבין את הטעות שבהגדרה 'ימין' – יש להביט בבוחרי ליברמן. אלה, אנשי ימין ללא ספק – ואולם הזהות היהודית אינה האתוס המכונן שלהם. שנאת החרדים קודמת אצלם לימניות שלהם. לכן קל היה להעבירם למחנה 'כל אזרחיה' (המכונה שמאל).

אלא שעבור עם ישראל, להיות נורמלי משמעו לא להיות.

המאבק בין קבלת הברית לדחייתה

המאבק בין הגושים הוא למעשה המאבק שבין קבלת הברית לבין דחייתה. קבלת הברית בימינו משמעה לרצות להיות יהודי.

קודם כל ולפני הכל.

בבחירות 2021 – לאחר פוץ' משפטי ותקשורתי מתמשך נגד מנהיגו הנבחר של הרוב היהודי, הצליח גוש הכחשת האל ודחיית הברית לתפוס, בדרכי רמייה, גם את האחיזה במוקד הכוח היחיד שנבחר על ידי העם באמצעות הרוב היהודי – כלומר לתפוס גם את השלטון הפוליטי.

תפיסת כל אזרחיה –

רתיעה מן הזהות שמובילה לאוטואנטישמיות        

"כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה"

—  (הפסל יגאל תומרקין יולי 1986)
יגאל תומרקין

כיצד יכול יהודי לגלות הבנה למעשי הנאצים? ולא סתם יהודי, אמן ידוע שרבות מיצירותיו עוסקות בשואה, כולל המפורסמת שבהן – האנדרטה לשואה ולתקומה המוצבת בכיכר רבין.

תומרקין לא דיבר מתוך שכרות, הוא חזר על הדברים מזוויות שונות – בל נטעה, שנאת החרדים, אכן הביאה את אושיית התרבות הזו, להזדהות עם מעשי הזוועה הנאציים נגד היהודים.

חילול בתי כנסת בשבוע שעבר – התקבל בטלגרם

כשכל זהותך מבוססת על שנאה – כשכול הגדרתך היא שלילת האחר אז האויב של אויבי הוא חברי. צלב הקרס היה להם למשען.

חילול בתי כנסת בישראל בציור צלבי קרס הפך כמעט עניין שבשגרה. ככל הנראה, לא קם בישראל תא מחתרתי של ניאו נאצים שהסתננו לכאן מגרמניה. אפשר להניח כי מדובר ביהודים, שנולדו כאן בישראל, כלומר במוטציות תומרקיניות מעודנות פחות, שאינן מתעטפות באצטלה אומנותית. מוטציות צעירות, ששנאת החרדים מעבירה אותם על דעתם והופכת אצלם את הסמל ההיטלראי –  לכלי לגיטימי.

מי שצייר את צלב הקרס על בתי הכנסת בבני ברק, חייב היה להאמין – בדיוק כמו תומרקין – שהנאצים יפי הבלורית, שנאו את החרדים, לא אנשים כמוהו… אדם לא מנופף בדגל שהוא חש שהוא מאיים עליו. כמו תומרקין, גם הם מזדהים ומגלים הבנה – זה הכל קרה בגלל החרדים, רק בגלל התלהבות מצערת, דחפו הנאצים 'על הדרך', גם יהודים כמונו אל תאי הגזים…[1]באזור שבו רוססו צלבי הקרס, פוזרו תמונות של שירה בנקי ז"ל, שנרצחה בעת שצעדה במצעד הגאווה על ידי רוצח בעל חזות חרדית. כלומר גם מבצעי המעשה המחליא הזה, חשו צורך להצדיקו בדרך כל שהיא.

ואולי המוטציה העכשווית כבר לא חשה צורך לספק לעצמה את ההסבר הזה. כשכל זהותך מבוססת על שנאה – כשכול הגדרתך היא שלילת האחר (כן-ביבי-לא-ביבי) אז האויב של אויבי הוא חברי. צלב הקרס היה להם למשען.

רובו המוחלט של השמאל הישראלי יתייחס בשאט נפש לתופעה הזו ויגנה אותה. ואולם ניתן להוסיף ולהביא אינספור דוגמאות לכך שבקרב מחנה השמאל מתקיימת ברמות עצימות שונות, סוג של אוטואנטישמיות.

אצל חלק מסופרי ראשית ימי הציונות (לפני השואה), כוללות היצירות תיאורים של העיירה היהודית שלא היו מביישים את ה'דר-שטירמר'. "אתה יכול לקרוא לי יהודי אם אתה רוצה אבל אני ציוני" –  מסביר החלוץ 'יודקה' בסיפור הדרשה של חיים הזז. אין טעם להתכחש לעובדה שההתעוררות הציונית נשאה בכנפיה גם התנערות מהזהות היהודית וניסיון להמירה ב'יהודי החדש' – בציוני במקום ביהודי – ולאחר הקמת המדינה,

בישראלי במקום ביהודי.

מכאן ועד גילוי הבנה לשונאי היהודי הישן – לא רחוקה הדרך. מן שחזור של האנטישמיות הנוצרית – 'ישראל החדש' שהופך למסע צלב נגד ישראל הישן שמסרב להפוך לחדש בחסות הצלב…

האנרגיות הללו, אנרגיות התנערות ושלילת הזהות היהודית (הגלותית) עומדות במידה רבה ביסוד הקמתה של מדינת ישראל.

ספק אם בלעדיהן יכולה היתה לקום.

ואולם מדינת ישראל היא מדינה יהודית. לשם כך הוקמה. גם היום יהדותה של המדינה היא הצידוק היחיד לקיומה של ישראל.

וכך מוצאת עצמה ישראל בתווך שבין שני אתוסים מכוננים סותרים.

האתוס הישראלי/ציוני/אזרחי – שבעט בישן ואשר בזכותו שבנו והיינו לעם ריבוני – כלומר עם עם פוליטיקה לאומית ששב אל ההיסטוריה –

והאתוס היהודי/האמוני/התורני – שאוחז בישן ובזכותו נשמרה זהותנו הלאומית 2000 שנה, ובזכותו נבנתה הארץ – כלומר היישוב הישן והעליה הראשונה – ושרק בזכותו מדינת ישראל תוסיף ותתקיים.

לשני האתוסים הללו, מייצגים מאוד ברורים בסוציולוגיה הישראלית, באבני הבניין של  החברה הישראלית ובהשתקפותם בפוליטיקה.

על ימין ועל שמאל בישראל

החלוקה המקובלת של החברה הישראלית היא החלוקה לימין ושמאל. ואולם הטרמינולוגיה הזו לקוחה בעיקר ממושגי הפוליטיקה של עידן הנאורות[2]בפרלמנט שהוקם בצרפת שלאחר המהפכה, ישבו השמרנים מצדדי ההתפתחות הטבעית בצד ימין והרדיקלים  המהפכנים (היעקובינים) בצד שמאל.. בעוד שבעולם הרחב היא באה לידי ביטוי בעיקר בגישה הכלכלית – כלומר יותר מעורבות מדינה ופחות שוק חופשי, זה שמאל, פחות מעורבות מדינה ויותר שוק חופשי זה ימין –  בישראל (שבה לצערנו כבר אין הבדל כלכלי משמעותי בין הצדדים), שמאל וימין מבטאים בראש ובראשונה את הגישה לזהות הלאומית.

בישראל – שמאל וימין זה על זהות…

"החלוקה בישראל נמדדת בשאלה מה אתה קודם, 'יהודי', או 'ישראלי' " – הסביר היועץ האגדי ארתור פינקלשטיין , לבנימין נתניהו בבחירות 1996. וכך – עם הסיסמה 'ביבי טוב ליהודים' ניצח נתניהו כנגד כל הסיכויים את שמעון פרס, על אף שחלפה חצי שנה בלבד מרצח רבין[3]כשהסקרים שיקפו יתרון של 80% לפרס בעקבות הזעזוע מרצח ראש הממשלה..

אם בעולם הרחב, שמאל וימין הן גישות שונות להגשמת האתוס הלאומי המשותף, הרי שבישראל, שמאל וימין הן שמות קוד של המחנות המבקשים להגשים – כל אחד אתוס לאומי אחר.

השמאל בישראל חותר להגשים את אתוס מדינת כל אזרחיה,

הימין בישראל חותר להגשים את המדינה היהודית.

אין בישראל באמת גוש שמאל מול גוש ימין, לצופה מן הצד קשה למצוא בישראל את ההבדלים ביניהם – בביטחון, בכלכלה, במדיניות הפנים – רק כשמבינים שבישראל, התגיות 'ימין' ו'שמאל' מבטאות זהות – אפשר להתחיל ולהבין מה קורה כאן באמת.

החלוקה הגושית האמיתית בישראל היא החלוקה שבין גוש מדינת כל אזרחיה לבין גוש המדינה היהודית.

גוש מדינת כל אזרחיה

הגוש הזה מבוסס על הישראלים, שתשובתם לשאלה 'מה אתה קודם, ישראלי או יהודי?', היא 'קודם כל ישראלי'. מדובר בישראלים שאת הסתירה המובנית בציונות, בין האתוס המכונן הישראלי לבין האתוס המכונן היהודי, הם מבקשים להכריע בכיוון הישראלי. 

מי שמעמידים את ערך הישראליות בראש, שונאים את החרדים שאינם מוכנים להתכופף בפני האתוס הישראלי וסמליו, החרדים שלא רואים בצה"ל סוג של בר מצווה אזרחית, שאינם עומדים בצפירת ימי הזיכרון ובוודאי שלא משלבים תפילות לשלום המדינה בבתי הכנסת שלהם.

זה מאוד מרגיז את אותם ישראלים – ובצדק רב – ואולם הם לעולם לא ישאלו את עצמם כיצד מרגיש יהודי חרדי כשהוא צופה בישראלי שכזה, זולל בתשעה באב שווארמה להנאתו – ביום הצום והאבל הלאומי בן 2000 השנים, על חורבן בית המקדש, אובדן הריבונות העתיקה והגירוש לגלות.

הגמל הישראלי לעולם לא יראה את דבשתו.

האוריינטציה בגוש מדינת כל אזרחיה, היא אוריינטציה אוניברסלית, כזו המבקשת למהול זהויות לאומיות (וזהויות בכלל) ולהציב לאומיות אזרחית תחתן.

מפלגת העבודה

את הגוש הובילה באופן מסורתי מפלגת העבודה (שהקימה את המדינה) על בסיס האידיאולוגיה הפועלית לגווניה השונים – אידיאולוגיה שמדלגת על הלאומיות ומעמידה מעליה את מעמד הפועלים והגישה הסוציאליסטית.

מן האידיאולוגיה המקורית של מפלגת העבודה, לא נותר דבר. למעשה עומדת כיום המפלגה במקום קיצוני יותר ממר"צ כשהעומדת בראשה היא נושאת הדגל של המאבק הפרוגרסיבי הקיצוני ביותר בישראל, כולל שלילת מוסד המשפחה, קריאה לאימהות שלא לשלוח את בניהם לצה"ל (ובאותו הבל פה קריאה לבנות להתגייס ליחידות הקרביות…) וכל הרפרטואר הפמיניסטי, להט"בי, פרוגרסיבי הקיצוני ביותר שבנמצא.

מר"צ

משמאל למפלגת העבודה התייצבה מר"צ שביטאה רעיונות דומים, תוך מתן דגש חזק יותר על שלילת הזהות הדתית, הלאומית והמגדרית. כיום כבר קשה לומר מי שם אדוק וקיצוני יותר באימוץ וקידום המהפכה הפרוגרסיבית בישראל.

ערבים

בדרך הטבע נשענות מפלגות 'כל אזרחיה' על ברית פוליטית עם המפלגות הערביות. אך טבעי הוא שהערבים השוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית , ימצאו בגוש 'כל אזרחיה' את ביתם הפוליטי.

בעולם בו מתקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים, היה נמנע ממפלגות שאינן מקבלות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, להתמודד לכנסת, אך בפועל, ועל אף שהחוק הקיים אמור למנוע מהן לרוץ לכנסת, בג"צ בפסיקתו רמס למעשה את החוק ומאפשר זאת. 

מפלגות 'הייאוש (מהאידיאולוגיה) נעשה יותר נוח' – או – ה'כאילו' מרכז

עלייתן של מפלגות גדולות – קדימה/יש עתיד/כחול לבן – שהחליפו בגוש 'כל אזרחיה' את תפקידה המסורתי של מפלגת העבודה, באה בעקבות התזוזה הטקטונית שיצרו הסכמי אוסלו.

כאן עלינו להסביר את השפעת ההסכמים הללו על המבנה הפוליטי בישראל:

עד למהפך 1977 שלטה מפלגת העבודה שלטון ללא מצרים בכל מוקדי הכוח בישראל – כשהגלוי שבהם, הוא כמובן מוקד הכוח הפוליטי. ואולם המוקד הזה – שהוא המוקד הנבחר על ידי העם – אינו בהכרח החזק שבהם. מוקדי הכוח, התקשורתיים, התרבותיים, המשפטיים, הביטחוניים, הכלכליים והפקידות הבכירה – כל אלה חזקים יותר ממוקד הכוח הפוליטי העומד לבחירה והם אינם עומדים לבחירת הציבור.

מהפך 1977 לא הביא בכנפיו מהפך דומה בשאר צמתי הכוח ולא בישר כלל את התאמתם באופן יחסי למבנים החברתיים בישראל. ההיפך הוא הנכון. משאיבד גוש 'כל אזרחיה' את הרוב הפוליטי, שם את יהבו על מוקדי הכוח שאינם נבחרים – אלה חיזקו זה את זה והתעצמו ביחס הפוך לציבור אותו הם מייצגים. הריק החזוני בגוש 'המדינה היהודית', לא איפשר לו להציב אלטרנטיבה מדינית של ממש בעלותו לשלטון וממילא גם אלטרנטיבה פרסונלית לא היתה.

בגין הציב לצידו את דיין ווייצמן ממפלגת העבודה – והכרעות מהותיות העביר לבג"צ. "יש שופטים בירושלים" – אמר…

הממשלה השמונה עשרה – מנחם בגין, משה דיין, עזר ויצמן ויגאל ידין

לאחר כתישה תקשורתית של ממשלת שמיר הצליחה ב-1992, מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, לחזור אל השלטון על חודו של קול ויצאה למהלך מדיני שובר שוויון שאמור היה לרסק באופן מהותי את גוש המדינה היהודית ולהשיב לגוש 'כל אזרחיה' את השלטון הפוליטי לדורות, באמצעות 'קבלן משנה' – הלו הוא א.ש.פ (הארגון לשחרור ארץ ישראל מיהודייה) – בראשות יאסר ערפאת.

במסגרת התוכנית, אמור היה ערפאת לקבל מישראל מדינה משלו בשטחי יהודה שומרון ועזה ובתמורה לספק לישראל את ההכרה בקיומה כמדינה יהודית מצד האויב האידיאולוגי המר ביותר שלה.

על הדרך אמור היה המהלך לנתק את הישראלים מארץ התנ"ך והזהות, לייבש את ההתנחלויות ואת הציבור המבטאים יותר מכל את חזון חיבור המדינה היהודית אל עברה התנ"כי וחזון הנביאים – ולהנציח את חזון מדינת כל אזרחיה.

"אוסלו לא נועד להביא שלום" – הסביר בערוב ימיו, אדריכל ההסכם, ד"ר רון פונדק – "אוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה."

חתימת הסכמי אוסלו

ערפאת מילא את חלקו הטריטוריאלי בעסקה, הוא נטל את כל חלקי המולדת שניתנו לו. ואולם מעולם לא הכיר בישראל כמדינה יהודית (כמו גם ערביי ישראל) ובמקום השלום שהובטח לאזרחיה, החלו אוטובוסים להתפוצץ ומסעדות לעוף באוויר.

מסעדת סבארו בירושלים לאחר פיגוע, אוגוסט 2001

מוקדי הכוח התקשורתיים והמשפטיים פצחו בשיר הלל בלתי פוסק למעשי האיוולת הבלתי נתפס באוסלו. מתנגדיו סומנו ככת קיצונית ומסוכנת ושום דיון ציבורי משמעותי, באשר לצורך להתנער מן ההסכמים הללו לא עלה כלל על הפרק[4]לכן כשחזר הליכוד לשלטון, לא היו בידיו הכלים התודעתיים לבטל את אוסלו ולהשיב את הגלגל לאחור...

ואולם, למרות שדרך אוסלו ממשיכה עד היום לשלוט בכיפה כאופציה המדינית היחידה, חדל הציבור לתת אמון בתהליך ועבר בהמוניו לגוש המדינה היהודית.

דומה היה כי אבד הכלח על סיכויי גוש כל אזרחיה לחזור לשלטון ובדיחות מקאבריות על הצורך בזכוכית מגדלת בכדי למצוא איש שמאל בישראל, הופרחו מכל עבר.

ה"פתרון" נמצא במפלגות "מרכז" שהקפידו שלא להתבטא בנושאים מדיניים.

מפלגת 'קדימה' של שרון, הייתה לקט של פוליטיקאים מימין ומשמאל ש"שמים בצד את העסקנות המלוכלכת למען טובת המדינה" – בפועל, היתה זו מפלגה שנועדה לטהר את שרון מעננת השחיתות שדבקה בו באמצעות העברת השלטון הפוליטי אל גוש 'כל אזרחיה'. למשך מספר שנים הצליחה המפלגה לדחוק את הליכוד ואת גוש המדינה היהודית מן השלטון הפוליטי.

אל החלל שהותירה התפרקות 'קדימה' – נכנס בסערה יאיר לפיד עם מפלגתו 'יש עתיד'. לפיד מקפיד מאוד שלא להביע דעה בענייני "שטחים" וממצב עצמו כסוג של מרכז עם נטיה שמאלה. ואולם מדובר למעשה  בגרעין הקשה ביותר של מדינת כל אזרחיה. שנאת החרדים היתה הסוס שעליו רכב מן הרגע הראשון ונאום האנטישמיות שנאם לאחרונה, עיקר מכל תוכן כל שריד של זהות יהודית נבדלת.

משהתברר שגם לפיד אינו מצליח להחזיר את גוש כל אזרחיה לשלטון, גויסו שלושה רמטכ"לים (גנץ, אשכנזי, יעלון) ליצירת מפלגת "מרכז" חדשה שתחת מעטה האתוס הביטחוני תצליח לנגוס בגוש המדינה היהודית.

"אוסלו לא נועד להביא שלום" – הסביר בערוב ימיו, אדריכל ההסכם, ד"ר רון פונדק – "אוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה."

אביגדור ליברמן

'ישראל ביתנו' מפלגתו של ליברמן, השתייכה באופן מסורתי לגוש המדינה היהודית. ואולם, על אף שבוחריו של ליברמן מחזיקים בדעות ימניות מאוד, הם אינם מעדיפים את הזהות היהודית על זו הישראלית. שנאת החרדים גוברת אצלם על הימניות – וכך נקל היה ביד ליברמן להעבירם אל גוש כל אזרחיה.

גדעון סער

'תקווה חדשה' מפלגתו של סער, בנויה מן השוליים הפריכים של גוש המדינה היהודית, שוליים המבקשים "ליכוד נקי" כזה הזוכה ללגיטימציה מצד מגישי החדשות. סער הצליח בדרך זו להעביר ששה מנדטים אל גוש כל אזרחיה, להתמנות כשר המשפטים, וככל הנראה לקדם את מינויה של דינה זילבר (תובעת נתניהו) כשופטת בבית המשפט העליון.

נפתלי בנט

'ימינה' – מפלגתו של בנט, היא המפלגה השלישית שאליה דילג בתוך שנים ספורות. מן הבית היהודי (יורשת המפד"ל) שאותה נטש והקים את הימין החדש, ומשם לימינה. בשונה מליברמן וסער שהתחייבו מפורשות כי לא יקימו ממשלה עם בנימין נתניהו, נתן בנט לבוחריו התחייבות הפוכה. כמי שאמור היה להתייצב במקום אידאולוגי ולאומי יותר מן הליכוד, התחייב בנט בפני בוחריו (בכתב ובעל"פ) כי לעולם לא יחבור ללפיד ויקים ממשלת שמאל וערבים. בפועל התברר כי בעודו מבטיח את ההבטחות הללו, כבר סגור היה בנט בעסקה פוליטית עם לפיד, ותמורת העברת 7 המנדטים שקיבל מן הצד היותר אידאולוגי של גוש המדינה היהודית אל גוש מדינת כל אזרחיה – קיבל בנט את תפקיד ראש הממשלה בשותפות עם יאיר לפיד.

גוש המדינה היהודית –
הרוב היהודי

למרות כל הלהטוטים הללו, נותר גוש המדינה היהודית אוחז בשלטון הפוליטי – פשוט משום שרוב גדול בציבור היהודי בישראל, מזהה עצמו קודם כל כיהודי ורק אח"כ כישראלי. שוב ושוב מראים המחקרים כי הציבור הזה הוא הרוב הגדול והוא שנתן בבחירות האחרונות לליכוד, אחד מכל ארבעה קולות.

ואולם לגוש הזה מאפיינים שונים.

הליכוד

הליכוד הוא המכשיר הפוליטי של הרוב היהודי בישראל. חבריו ובוחריו הם ברובם הציבור המסורתי והמזרחי – כלומר הציבור שמזהה עצמו קודם כל כיהודי, אך לא בהכרח דתי ובוודאי שלא מגזרי. הציבור הליכודי הוא למעשה עמוד השדרה של המדינה היהודית ובלעדיו המדינה היהודית כבר היתה נעלמת מזמן לטובת מדינת כל אזרחיה.

ברור שגם החרדים והסרוגים הם יהודים (וכמובן גם מפלגות כל אזרחיה) ואולם קהילות חרדיות וציוניות דתיות יכולות להתקיים ולפרוח גם בניו-יורק ומלבורן – ציבור לאומי המזהה עצמו קודם כל כיהודי ושנתעלה מעל מצב הצבירה המגזרי – קיים רק בליכוד.

המפד"ל וגלגוליה

המפלגות הדתיות לאומיות, מהוות כמובן חלק חשוב מגוש המדינה היהודית, ולעיתים נדמה היה כי הן עתידות ליטול את ההובלה המדינית של הגוש הזה. ואולם הציונות הדתית ברחה מבשורתה וכתוצאה מכך התכווצה התפלגה והותירה את הדומיננטיות הדתית בידי המפלגות החרדיות.

החרדים

כמו עבור הערבים, גם עבור החרדים, הציונות היא סוג של הכרח בל יגונה. תקלה היסטורית שיש ללמוד ולחיות עמה עד שתחלוף מן העולם.

אילולי שנאת החרדים של ליברמן ולפיד – סביר כי החרדים כבר היו משתלבים בממשלת כל אזרחיה. החרדים רואים הם עצמם כקהילה בסוג של גלות וכל עוד מצעדי הגאווה לא צועדים בבני ברק, אין להם בעיה אמיתית איתם.

בחירות 2021

בבחירות 2021 הצליח גוש מדינת כל אזרחיה, לגבור על הרוב היהודי ולהחזיר לידיו, לאחר שנים רבות גם את השלטון הפוליטי.

היה זה סיומו של תהליך ארוך שבו התאגדו כל מוקדי הכוח שאינם עומדים לבחירה בישראל, בכדי להדיח מתפקידו את מנהיגו הנבחר של הרוב היהודי בישראל – מנהיג מוכשר שהפך לאבן נגף בדרך לחיסול גוש המדינה היהודית.

  כתבי אישום סנסציוניים (והזויים) מלווים במסע דה לגיטימציה ושיסוי שלא נראה כמותו, כרסמו עוד ועוד בכוחו של נתניהו. על רקע זה הצליחו ליברמן וסער לגרוע מגוש  המדינה היהודית שבהנהגתו כשנים עשר מנדטים. ועדיין הקמת ממשלת 'כל אזרחיה' לא הייתה מתאפשרת, אלמלא הונאת הבוחר הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שבה העביר בנט 7 מנדטים מן הגרעין האידיאולוגי של גוש המדינה היהודית אל גוש מדינת כל אזרחיה.

טרמינולוגיית הימין והשמאל, מטשטשת את עוצמת מעשה הנבלה ואת משמעותו.

משום שלאחר מעשה, מתקשה הציבור (ובצדק) להבחין בהבדלים משמעותיים בין הממשלות. לכל ברור שגם הליכוד לא היה נמנע  מלהקים ממשלה בשיתוף מחמוד עבאס, וגם במדיניות הביטחון, הכלכלה, הבריאות והחינוך – ההבדלים אינם נראים מהותיים.

ואולם ההבדל אינו במדיניות אלא במהות.

אנו צריכים להבין שמה שנגזל מן הרוב היהודי בישראל זו המדינה היהודית,

ועל כך נטוש עכשיו המאבק.

"זו הממשלה הישראלית פלשתינית הראשונה בתולדות ישראל." אמר אחמד טיבי – והוא צדק.

בהקמת ממשלת גוש מדינת כל אזרחיה, החלה המדינה היהודית לצעוד בטוחות אל עבר כיליונה. השר לביטחון פנים – ח"כ בר לב- (איש סיירת מטכ"ל לשעבר)  ויתר למעשה על  איסוף הנשק הבלתי חוקי מהערבים ולמעשה מצדיק את קיומו. שר המשפטים סער מבצר את שלטון בג"צ. שר החוץ לפיד הופך כל שנאת זרים לאנטישמיות – וכשהכל זה אנטישמיות אז שום דבר זה אנטישמיות.

למעשה נותן לפיד הכשר למתקפות האנטישמיות על קהילות יהודיות בעולם כשהוא מוהל אותן בתוך כלל המתיחות האתנית הגואה במערב.

אובדן הצידוק והצדק לריבונות היהודית בארץ ישראל חופף על הכל וממתין למכת החסד במערכה הבאה של מלחמת העצמאות שהתחדשה כאן לפני חודשיים – מערכה שתכלול מן הסתם לא רק את עזה וערביי ישראל אלא את כל המערך שבנתה איראן מלבנון ועד תימן.

ואולם יותר משיש לחשוש ממלחמה עם הערבים, ראוי לחשוש מכך שלא יהיה להם בה כל צורך. ישראל היהודית שבה שריפת בתי כנסת וסימונם בצלבי קרס כבר אינן חדשות, היא ישראל העלולה להמית עצמה מיתת נשיקה בתהליך פנימי מהיר של אובדן זהות.

זה רק עניין של זמן עד שהמילה 'יהודי' תוצא מההמנון, ומגן הדוד מהדגל. התשתית התודעתית נסללת עכשיו.

אבל לא אלמן ישראל.

אנחנו הרוב היהודי נקום ונחזיר לעצמנו ולילדינו את המדינה היהודית. רק יהודית. לא מדינת כל אזרחיה, לא יהודית ודמוקרטית ובוודאי שלא ישראלית פלסטינית.

אנו צריכים להבין שמה שנגזל מן הרוב היהודי בישראל אינה מדיניות כזו או אחרת.

מה שנגזלה ממנו זו המדינה היהודית, נדזלה מאיתנו ריבונות העם במדינתו.

על כך נטוש עכשיו המאבק. על השבת המדינה לעם, השבת המדינה היהודית לעם ישראל – השבתה לרוב היהודי.

image_print

הערות

הערות
1 באזור שבו רוססו צלבי הקרס, פוזרו תמונות של שירה בנקי ז"ל, שנרצחה בעת שצעדה במצעד הגאווה על ידי רוצח בעל חזות חרדית. כלומר גם מבצעי המעשה המחליא הזה, חשו צורך להצדיקו בדרך כל שהיא.
2 בפרלמנט שהוקם בצרפת שלאחר המהפכה, ישבו השמרנים מצדדי ההתפתחות הטבעית בצד ימין והרדיקלים  המהפכנים (היעקובינים) בצד שמאל.
3 כשהסקרים שיקפו יתרון של 80% לפרס בעקבות הזעזוע מרצח ראש הממשלה.
4 לכן כשחזר הליכוד לשלטון, לא היו בידיו הכלים התודעתיים לבטל את אוסלו ולהשיב את הגלגל לאחור.
4.4 9 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
6 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
אור כדורי
אור כדורי
1 month ago

תודה משה.

עידו וולפגור
עידו וולפגור
1 month ago

יישר כח

חרותניק
חרותניק
1 month ago

מאמר מצוין משה. מאיר את המציאות שלנו באור הנכון.
לטענתך הרוב בארץ מגדיר עצמו יהודי לפני ישראלי, והדרך שהצעת במצע לפתרון הסתירה הזאת בין הזהויות היא להפחית את מעורבות המדינה ולתת לצדדים לדבר בניהם. דבר שבסופו של דבר יתרום לזהותה היהודית של המדינה.
דיברת לא פעם על כך שלדעתך הזהות היהודית של הפרט תתחזק במדינה ככל שינתן יותר חופש לאדם הפרטי… נתת את הדוגמה שאין חובה בחוק לברית מילה ובכל זאת כולם מקפידים לעשות זאת לבנים שלהם.
האם הבחירה החופשית לשמירה על המסורת היהודית והזהות היהודית אינה תלויה בחינוך שקיבלנו עד היום? האם החינוך הזה לא יכול להשתנות בהדרגה עם מעבר לחינוך חופשי יותר בשיטת השוברים – דבר שיוביל לאובדן הזהות היהודית בטווח הרחוק?

משה Feiglin
1 month ago
Reply to  חרותניק

להיפך. ככול שנרחיק את מוסדות כל אזרחיה מחינוך ילדנו, כך תגבר הזהות הטבעית היהודית ותיתן את אותותיה בחינוך.

עמי
עמי
1 month ago

ושלא לדבר על ליברמן ושות' שכבר מזמן שכחנו…

עמי
עמי
1 month ago

חסר שורש העניין שגרם להכריח 5 מנדטים ימניים טובים לשנות כיוון- מפלגת הבג'צ והפרקליטות שאוחזת בגרון את כל ראשי המפלגות שהתהפכו: בנט ומקורבו ניר אורבך שמעלו בכ-20 מליון של הבית היהודי, גנץ ופרשת המימד החמישי, סער עם התלונות על פרשיות מין רבות, לפיד עם פרשיות מילצ'ן ונוני מוזס, צבי האוזר ופרשת השוחד מיני עם ד"ר אורלי אינס-קניג בתפקידו כמזכיר הממשלה. בקיצור- ממשלה שהפכה למינות, חבר גנבים כולו אוהב שוחד ושלמונים…

20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים – נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור.
20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים –נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור. "…והם אכן יתפסו את הצרעות.

סימן קריאה #23

חירות היא מציאות לא טבעית, מציאות שדורשת שמירה ואיזון תמידיים, מפני גלישה במדרון השיעבוד. אם נדמת לך חירותך כמציאות יציבה שאין חשש לאובדנה – אם הפנית מבטך אל שגרת יומך האפורה והשארת ללא השגחה את כדור חייך היפים, בפסגת החירות, פסגה שנכבשה עבורך בדם וביזע של הדורות שקדמו לך – תמצא עצמך לפתע עמוק בבקעת השיעבוד – רק אז תבין מה איבדת, ובאיזו קלות ויתרת על היקר לך מכל.
    כיצד איבד העולם החופשי את חירותו מקומה הטבעי של החירות הוא בפסגת ההר. מקומו הטבעי של השיעבוד הוא בבקעה. חירות היא מציאות לא

סימן קריאה #22

על אבני הבניין החברתיות של המדינה היהודית – וכיצד הצליחו הכוחות המתנגדים לה, להפרידן זו מזו
על אבני הבניין החברתיות של המדינה היהודית –        וכיצד הצליחו הכוחות המתנגדים לה, להפרידן זו מזו. הקדמה הבחירות האחרונות משווקות כ'עוד בחירות'

סימן קריאה #21

כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך
 כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם       לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך. בתאריך ד' בניסן תשע"ט (09.04.2019) הלכו

סימן קריאה #20

את תרבות ה'גאווה' יש לבחון בתוך הקשרה הפרוגרסיבי הכולל. במאמר 'סימן הקריאה' הקבוע שמתפרסם היום בערוץ התוכן 'ישראל מחר', אנו מבררים – "להיכן צועד המצעד".
לאן צועד המצעד כל הארץ דגלים דגלים, ערי ישראל מתקשטות לכבודו. גם משרדי ממשלה מקפידים להניף את הדגל הססגוני. מגדילה לעשות עיריית תל אביב

סימן קריאה #19