בשבילי, התעלומה הכי גדולה בשואה, היא אנחנו – היום. העובדה שאחרי השואה, אנשים עדיין מנסים לשכנע את עצמם שאין להם קרניים, זה בלתי נתפס. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שגם אם אנחנו מתלבשים כמותם, ומדברים כמותם, ומשכנעים את עצמנו שאנחנו ממש ממש כמותם, אנחנו פשוט לא? מה עוד צריך לקרות כדי שהזברה תבין שהיא אף פעם לא תהיה ג'יראפה?
ועוד משהו אצלנו – בהקשר של השואה – שאני לא מסוגל להבין. מי שעשו לו מה שעשו לנו, אמור להיות קצת יותר חשדן, קצת יותר זהיר, אפילו תסמינים קלים של פארנויה בטחונית, ייחשבו כתגובה נורמלית ובריאה אצל העם שעבר את הגיהינום הגרמני. במקום זאת משכנע אותנו הנשיא שלנו, שלימוד היסטוריה זה עניין מיותר, ראש הממשלה נושא ונותן עם מי שמחלק אותות הצטיינות לרוצחינו ומוציא להורג את מי שמונע רציחות שכאלה, שר הביטחון מעביר רובים ושריוניות למי שלפני זמן קצר עשו בהם שימוש נגדנו – ולכולם יחדיו חלום וורוד אחד – למסור את ארצנו ולשוב ולהתקבץ במן גטו צפוף בגוש דן.
אפרופו – צפיפות, ביטחון, שואה וכל זה.
מדינת ישראל בלי הגולן ובלי יהודה ושומרון, כשמורידים ממנה גם את שטחי האש האסורים בכניסה, וגם את השטחים הנשלטים על ידי ערביי ישראל שגם אליהם כבר לא ממש נכנסים, המדינה הזו היא כנראה המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי. משהו כמו 600 תושבים לקמ"ר. יותר מהודו… רק בנגלה-דש מתחרה בנו…
איום הטילים הכימיים כבר כאן. איום הפצצה האיראנית – מעבר לפינה. התגובה הטבעית היתה צריכה להיות פיזור אוכלוסין, בריחה מן הגטו, התפרסות מהירה על כל גבעה נישאה, בגולן, בשומרון ביהודה. אבל אצל עם הגטאות המסקנה הפוכה – בואו ונקים לאחר 63 שנה גטו אחד גדול לכולם ונמתין לגחמותיו של העמלק התורן.
ראיתי כבר את כל ההתייחסויות לאלוהים בעקבות השואה. ישנם ניצולים שעזבו אותו, או שהחליטו שהוא פשוט לא קיים. אי אפשר שלא להבין אותם. ראיתי גם מקרים הפוכים – אנשים שהשואה דווקא גרמה להם להתקרב לאלוהים. את כל שלל המסקנות האמוניות בעקבות השואה אני יכול להבין. אבל את ההתמסרות הזו בידי מבקשי נפשנו, את פשיטת הצוואר לשחיטה, של עם שקיבל במתנה ארץ, וריבונות, וצבא, ומרחבים אסטרטגיים – את זה אני פשוט לא יכול להבין.
ואולי בעצם שתי התופעות הפוסט שואתיות הללו, כלומר אי ההכרה בשוני שלנו מצד אחד, והרצון האובססיווי להתמסר לידיהם של מבקשי נפשנו – אולי שתי התופעות הללו קשורות אחת בשניה.
