התרבות הפוליטית ומורשת רבין - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד | 08/05/2024
אקטואליה ופוליטיקה מאמרים ופוסטים מהעבר

התרבות הפוליטית ומורשת רבין

י״ד במרחשוון ה׳תשס״ח (אוקטובר 26, 2007)

התרבות הפוליטית ומורשת רבין

ב”ה חשון תשס”ח

בטכס הממלכתי סירבה לאה רבין ללחוץ את ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם אתה לא בצד של בעלי, אתה בצד של הרוצח. תרבות הדה-לגיטימציה של היריב האידאולוגי – לא התחילה מלאה רבין, מבלי משים – עשתה לאה שימוש פוליטי ציני ברצח בעלה ופעלה על פי הקוד התרבותי ממנו צמחה. בן גוריון נמנע מלהזכיר את בגין בשמו. תרבות המאבק הפוליטי של השמאל לגווניו השונים, התבססה על דה לגיטימציה של היריב – לא על התמודדות אמיתית עם רעיונותיו. וזה הצליח מעל למשוער. 29 שנים של דה – לגיטימציה (למעט הפסקה קצרה במלחמת ששת הימים), היו צריכים לחלוף, עד שבגין הצליח להתגבר על האסטרטגיה הזו ולהחליף את השלטון.
אבל זה הצליח עוד הרבה מעבר לכך. זה הצליח משום שהימין אימץ את התרבות הפוליטית הכוחנית – התרבות האנטי אנטלקטואלית של השמאל, והפך אותה לתרבות הפוליטית השלטת בישראל. בסיום ההתמודדות האחרונה לראשות הליכוד, ביקשתי לברך את נתניהו על נצחונו. נתניהו סירב ללחוץ את ידי, ונעל עצמו בחדרי חדרים. שלילת הלגיטימיות של היריב היא הדרך להתמודד עם רעיונותיו.
במהלך הפריימריס, ביקש אחד מהתורמים שלי – יהודי אמריקאי שאינו מודע לתרבות הפוליטית בישראל – לתרום עשרת אלפים דולר למטרה מוגדרת מאוד. הוא ביקש שאפרסם מודעה בולטת המזמינה את נתניהו לויכוח פומבי. מאוד רציתי “דיבייט” שכזה עם נתניהו, ובאמת – בארצות בעלות תרבות דמוקרטית אמיתית – אין דבר כזה בחירות ללא “דיבייט”. אין זה משנה מה אומרים הסקרים ולמי מהמועמדים מובטח הניצחון – שני הצדדים רואים עצמם מחוייבים להעמדת רעיונותיהם למבחן הציבור. ואילו אני, למרות בטחוני המלא בכוחם של רעיונותי, ויתרתי על ההצעה הנדיבה ונמנעתי מלהזמין את נתניהו לויכוח פומבי. בתרבות השלטון הנוהגת בישראל, ובעיקר בתקופה הפוסט שרונית, הזמנה ל”דיבייט” אינה מתפרשת כביטחון בצדקת רעיונותיך אלא בדיוק להיפך – היא מתפרשת כחולשה. כי אם אתה חזק – אז מה פתאום שתסביר משהו בכלל, ואם אתה בכל זאת מנסה להסביר את דרכך – זה בכלל סימן בדוק לכך שאתה בעצם – חלש…

מדובר בתרבות פוליטית אלימה שבה למהות כבר לא נשאר מקום. הכל עניין של כח, מניפולציות בדעת הקהל, חיבור נכון עם המושכים בחוטים בפרקליטות, בתקשורת, באקדמיה וכו’. נתניהו יודע היכן מצוי הכח והוא מודיע מראש שכשינצח בבחירות יפנה לאהוד ברק בכדי שישמש כשר הביטחון. מה הוא בעצם אומר? הוא אומר שהימין נכנע לתרבות הכוחנית שהחל בה בן גוריון, תרבות שבאה לידי ביטוי קיצוני במורשתם של רבין ושרון. הבוחר כלל אינו רלוונטי – אני מראש נכנע לאדוני הארץ ומבטיח שלמרות הרוב העומד מאחורי – לא אקח מהם באמת את השלטון. שרון הבין זאת והכניס את ה’עבודה לממשלתו’ ללא שום צורך פוליטי. ברק לעומתו ניהל משא ומתן על ירושלים עם ממשלת מיעוט. ברק בצד של נותני הלגיטימציה לא של הרוב, שבישראל חש בכל זאת שהוא זקוק לה.
ממשלת האחדות שנתניהו חש צורך להבטיח כבר היום – היא מכבסת מילים לקרטל פוליטי. כשחברות עושות קרטל בכדי לנטרל את הלקוחות ולשלוט בשוק הכלכלי, מדובר בעברה פלילית. אך כשמפלגות מתאחדות בכדי לנטרל את הבוחרים ולשלוט ב” שוק” הרעיונות – מדובר במשהו שהוא חמור הרבה יותר – בעיקור הדמוקרטיה מכל משמעות – אך ב’שיחדש’ הישראלי קוראים לזה ‘אחדות’.

רצח רבין היה תגובה לתרבות הפוליטית האלימה הזו. הרצח התחולל לאחר שממשלה שעלתה לשלטון על בסיס הבטחות ברורות למדיניות שבה לא מדברים עם אש”פ – שינתה לחלוטין את פניה וניהלה מדיניות הפוכה. את גל המחאה שפרץ בתגובה דחה ראש הממשלה רבין בשיטות הדה לגיטימציה הישנות והמוכרות – המפגינים היו “פרופלורים”, “חמס” וכו’. הרצח, היה מתנה נהדרת שהשמאל הישראלי לא יכול היה לחלום עליה, והוא המריץ מאוד את תהליך הדה לגיטימציה של היריב הפוליטי. מהר מאוד הפכו שרידי החופש הפוליטי בישראל לעפר ואפר. מאז רצח רבין יש רק דעה לגטימית אחת בישראל. ב”דמוקרטיה” הישראלית, כשאתה בוחר שמאל – אתה מקבל שמאל, וכשאתה בוחר ימין, אתה תמיד, אבל תמיד(!) מקבל שמאל…

החירות לחשוב ולהציע דרך אחרת – אינה סתם משחק בדמוקרטיה. במדינה שתושביה חשים כי הם חיים על זמן שאול, מדינה בה צעיריה עומדים בתור מביש בכדי לזכות באזרחות זרה מן המדינות שטבחו בהוריהם – שיהיה לאן לקפוץ מן הטיטאניק השוקעת… – במדינה הזו יש רק דרך מחשבה לגטימית אחת לפתרון הבעיות הקיומיות. הדרך – שכל הזמן מתפוצצת לנו בפרצוף.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

השאר תגובה