האחד עשר בספטמבר שציינו בשבוע שעבר, חלף כזיכרון הסטורי קשה וחסר משמעות מיוחדת. אבל השלושה עשר בספטמבר שציינו בשבת אמור היה להיות יום חג לאומי. אינני יודע מי עוד זוכר את התאריך הזה, אבל השלושה עשר בספטמבר הוא יום ההולדת של הסכמי אוסלו. היום לפני חמש עשרה שנה עמדו ראש ממשלת ישראל – יצחק רבין, ראש הארגון לשחרור ארץ ישראל מהיהודים – PLO בלעז – יאסר ערפאת – ושושבין ההצגה הגדולה נשיא ארה”ב ביל קלינטון, לחצו ידיים בחום ובישרו לעולם את בשורת השלום שלהם. אגב- בלוח העברי, נופלים שני התאריכים הללו על אותו יום . יש קשר הדוק מאוד בין אוסלו לקריסת התאומים – כל תופעת המחבל המוסלמי המתאבד באה לעולם לאחר אותה לחיצת יד.
היו כמובן מי שלא נתנו להצגה הזו לבלבל אותם וניסו למחות ולהזהיר מפני הבאות. זה לא היה יותר מדי מסובך להבין למה תוביל לחיצת היד הזו, והלגיטימציה שנתן מנהיג היהודים לרוצח עמו הגדול ביותר מאז היטלר. אבל כל המחאות נתקלו בחומת ברזל של אטימות, רשעות, וסתם טמטום. כשהקמתי אז את תנועת ‘זו ארצנו’ והובלתי עם חברי, רבבות, להפגנות הגדולות ביותר שידעה ישראל מעודה, הגיב רבין בביטול ואמר – “הם לא מזיזים לי” – “הם סתם פרופלורים” וכו וכו. וכי למה שיתייחס? הרי התקשורת עמדה לצידו, בתי המשפט עמדו לצידו, מה זה חשוב מה אומר העם אם כל מכפילי העוצמה עומדים לרשותך. את משמעותה של ה”דמוקרטיה” הישראלית המשכתי לחוש על בשרי עוד זמן רב אח”כ, כשתנועת הליכוד הציבה אותי ברשימתה לכנסת, אך שופט העליון מישאל חשין פסל אותי מלהתמודד. בקשריו של עזמי בשארה עם ארגוני הטרור, לא מצא חשין קלון באותה עת ואפשר לו להתמודד. כך או אחרת – את השלוש עשרה בספטמבר, שאמור היה להיות חג השלום, מעדיף כיום השמאל, לנסות ולהשכיח. בפועל הפך התאריך הזה ליום שבישר את האוטובוסים המתפוצצים, את השומרים המוצבים בכל בית קפה, את גדרות ההפרדה, את אובדן ההרתעה והמעמד הבין לאומי של ישראל – ובשורה התחתונה, השלוש עשרה בספטמבר הוא התאריך בו ויתרה ישראל על הצדקת קיומה, הרימה ידיים מול ראש ארגון הטרור הגדול בעולם והחלה במו ידיה את הספירה לאחור של הריבונות היהודית השברירית שקמה בארץ ישראל לאחר 2000 שנה.
אלא שהעשירון הנאור השולט במדינה, לא נתן ולא ייתן לעובדות לבלבל אותו. מי שהביא את אסון אוסלו על המדינה הפך לגיבור השלום. שמעון פרס – אדריכל המאפליה הזו, אינו חי כיום בזהות בדויה באיזו רפובליקת בננות – האיש הזה הוא נשיאה הנערץ של מדינת ישראל. “תגיד לי מה עושים כדי לעצור את זה” – שאלה אותי תושבת מבוהלת שפגשתי בבניין העריה של אשקלון לאחר פגיעת הטיל בקניון העירוני. “קודם כל תחליפו את שמות הרחובות” – עניתי. “מה זתומרת שאלה האישה בתמיה?” חצי מהרחובות והגנים והככרות שחלפתי על פניהם בדרך הנה, קרויים על שם האיש האחראי למציאות הזו” – עניתי לה – “איך את מצפה לפתור בעיה כשאת ממשיכה להעריץ ולקדש את מי שהביא אותה עלייך”. זה לא עניין של נקמנות אישית – זו שאלת היכולת של ישראל להשתחרר מן התודעה ועקרונות הכזב שכפה עליה העשירון הנאור – כלומר טיפוסים כמו חשין ופרס ואמנון אברומיבץ’ ושות’ – באותו יום ארור של שלוש עשרה בספטמבר.
כפה – וממשיך לכפות.
12 שנים מאוחר יותר – הבין שרון שזה או המשך אוסלו או כלא. כך באה לעולם תוכנית “ההתנתקות”. לכל ברור כיום מדוע אולמרט מנסה כל עוד נשימה פוליטית אחרונה באפו, להחריב קצת התנחלויות ולמסור את ירושליים. הסיסמה – הכה במתנחלים, היפטר מארץ ישראל והפוך למנהיג דגול וחסין חקירות – עודנה שולטת בכפה מאז לחיצת היד היא.
זה זמן רב לא כתבתי על הנושא הזה. הוא די נמאס עלי. הגעתי למסקנה שזו טחינת מים. “מה האלטרנטיבה שלך” שאל שמעון פרס את בנימין נתניהו באותם ימי אוסלו ‘עליזים’ – ואני מעולם לא שמעתי תשובה רצינית לשאלה הזו. כשחיבק גם נתניהו את ערפאת והודיע כי מצא ידיד – ברור היה שגם הימין נשבה בדרך אוסלו ואין טעם להמשיך ולהתלונן. במקום להתלונן התחלתי לייצר תשובה.
כיום – 15 שנה לאוסלו ושלוש שנים לחורבן גוש קטיף, מבינים כבר 99% מאזרחי ישראל שדרך זו מובילה רק לחורבן. כיום כבר אין צורך להסביר ולשכנע. גם גדולי הפרשנים משמאל מודים שההתנתקות היתה טעות – כלשונם. אל דאגה, הם לא יבקשו סליחה ובהזדמנות הראשונה הם יוסיפו לדחוק אותנו באותו כוון – מדובר במחלה בלתי נשלטת, אבל לפחות כרגע כולם מודים שזו היתה טעות. השאלה הגדולה היא מדוע אותן מפלגות המייצגות את מי שהתריעו בפני הסכנה, כיצד זה האיחוד הלאומי ושאר נציגי הכתומים, יורדים בסקרים במקום לעלות. אם הם צדקו וכולם כיום מבינים זאת – הם היו אמורים לעלות – לא? התשובה היא שעם הצדק שלהם – אי אפשר ללכת למכולת… בתחנה המרכזית של ישראל ממתינים כיום לאזרחים, שלוש אוטובוסים. האוטובוס של קדימה, האוטובוס של המערך, והאוטובוס של הליכוד. יש שם גם שלטי חוצות של האיחוד הלאומי, כתוב שם “אמרנו לכם” – אבל אין שם אוטובוס של האיחוד הלאומי. יש שם הסעות פרטיות – סקטוריאליות – של ש”ס, ערבים – אולי אפילו גמלאים. אבל אוטובוס ציבורי שפתוח לכל ושמציע להסיע אותם לאן שהוא – את זה אף אחד לא מציע לישראלים מלבד שלושת אלה. והישראלים לא יודעים מה בדיוק ההבדל בין האוטובוסים הללו. כולם נוסעים בנתיב של אוסלו, וחוץ מזהות הנהג, הישראלי לא מצליח להבחין בהבדל. אחרי ההפגנות הגדולות הבנתי שאי אפשר להסתפק ב “אמרנו לכם” – צריך להציע כוון אחר. הכלי להסעת היהודים – כלומר מפלגת השלטון של המחנה הלאומי – הכלי הזה כבר קיים – שמו הליכוד. מה שצריך עכשיו זה להציע לנוסעים כוון חדש, ונהג המוכן להסיע את האוטובוס אל הכוון ההוא. כל הממסד מתוך האוטובוס ומחוצה לו – מתגייס בכדי לזרוק אותי מהאוטובוס. פחד א-לוהים נופל עליהם. פתאום הרוב היהודי מייצר לעצמו אלטרנטיבה משלו לדרך אוסלו. כל השקר המדמם הזה עליו נבנתה אליטת “השלום” ב 15 השנים האחרונות, עלול לקרוס אם אבחר. כל הפירמידה ההפוכה הזו שבה נבנה המיעוט ה”נאור” מסימום הרוב “היהודי” עלולה להתהפך ולהתיישב כראוי על בסיסה היהודי הרחב. אז הם עושים הכל כדי להכפיש אותי. להפחיד את הציבור מפני. שמי הפך לקללה – “הפייגלינים…” אין צורך להתמודד עם טענותיך כשהופכים אותך למפלצת.
החדשות הטובות הן שבינתיים נוסעי האוטובוס הולכים ומשתכנעים.”על פי כל הסקרים” – דווחה איילה חסון בשבוע שעבר – “פייגלין ייבחר בחמישיה הראשונה, אולי אפילו יכניס עוד כמה פייגלינים לרשימה…”. אינני יודע כיצד יתפתחו העניינים, אבל אני מאמין גדול בריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. כך או אחרת – בסוף ננצח. העם מתחיל להתעורר ופשוט אין לנו ברירא אחרת. פשוט אין ברירה.
