ורטיגו פוליטי - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד | 09/06/2024
ורטיגו פוליטי

קשה להתעלם מן העובדה שבפועל, את רובם הגדול של שטחי ארץ ישראל ששוחררו ב67, מסרו לאוייב הערבי ממשלות הימין. ולא בשטחים ריקים עסקינן, היחידים שהחריבו יישובים פורחים וחוקיים למהדרין, היו ממשלות שנבחרו בקולות נאמני הארץ. את גוש קטיף הקימה ממשלת העבודה והחריבו בפועל, אנשים שנבחרו תחת הפתק מח”ל. בעד ההחרבה והגירוש הצביעו לא רק שרון וליבני, אלא גם נתניהו ושטיניץ. לא נעים – אך זו האמת. לכן – כלל לא מפתיע העובדה שהציבור שנותר נאמן לאידאולוגיה המקורית של המחנה הלאומי – תוהה לעיתים מה עדיף? אולמרט עם 3 אחוזי תמיכה ובלי לגיטימציה לביצוע נזקים בקנה מידה אסטרטגי, או נתניהו עם 30% תמיכה, מוכן ומזומן לביצוע תכתיבי השמאל והאמריקנים. ובכן מי צודק? התשובה אף אחד. ראשית משום שממילא המחנה הלאומי חסר יכולת השפעה כל שהי בנושא זה. ללא מנהיגות סוחפת מצד האופוזיציה, נותר עתידה של הממשלה לשבט או לחסד, נתון בידי כל כח אחר בזירה מלבד הליכוד. נתניהו הוא ללא ספק אדם ישר קצת יותר ומוכשר הרבה יותר מאולמרט. בזמן הפריימריס, כשהבעתי את דעתי כי מדובר באיש המוכשר ביותר שעמד בראש ממשלת ישראל מאז בן גוריון – שפשפו הפרשנים את עיניהם. אך חוט שדרה אידאולוגי, וכושר מנהיגות, אינם בנמצא בין הכשרונות שנתברך בהם נתניהו. מי שמצפה משאר המרכיבים של המחנה הלאומי, להפיל עבור נתניהו את ממשלת אולמרט, מכיר למעשה בעובדה שהאיש אינו מנהיג.
ובכל זאת – מי צודק? מעדיפי המצב הקיים או חסידי נתניהו. שני הצדדים טועים טעות מרה. השמאל הוא המוח והנשמה של הקריסה הישראלית. ואילו הימין חסר האידאולוגיה האלטרנטיבית, מוצא עצמו שוב ושוב כגוף המבצע את מדיניות השמאל. “שרון רוצה מדינה פלסטינית ואתם אומרים שאני הפסדתי” אמר שריד לאחר נפילת מר”צ ב 2003. אוי כמה שהוא צדק… השמאל – בלי שום קשר לאמירת הבוחר – השתלט על ההוויה הישראלית והוא המכתיב הבלעדי של סדר היום הלאומי. “ומה האלטרנטיבה שלכם” – קרא פרס מעל דוכן הכנסת כלפי ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו. נתניהו – למרות כל כשרונותיו, נותר חסר מענה אל מול הדמגוג שהביא זה עתה את הסכמי אוסלו לאישור בית המחוקקים. ואכן – כשעל גלי חסימות הכבישים של זו ארצנו וההתגייסות הכוללת של חב”ד ושאר מרכיבי המחנה הלאומי, עלה נתניהו לשלטון, הוא מצא עצמו בתוך זמן קצר מתחבק עם ערפאת ומכריז כי מצא ידיד חדש. זו לא היתה החלקה חד פעמית. כל התנהלותו מאז ועד ימינו אלה מעידה שוב ושוב כי הוא לכוד בתוך ההוויה הקיימת ללא שום יכולת לשנותה.
מי שמנסה לבחור באחת משתי האפשרויות חייב לטעות משום שהוא מקבל את כללי המשחק לפיהם הוא חייב לתת את כוחו לאחת מהשתים – או לנשמת הקריסה או לגופה. במצבנו היום אין ברירא מלבד סלילת מסלול חדש. ברור שצריך להיפטר מהנהגת השמאל, ברור גם שהנהגת המדינה צריכה לבוא מתוך המחנה הלאומי כלומר ממכשיר ההנהגה שלו – הליכוד. משמעות הדבר היא שמצד אחד עלינו להצטרף לליכוד ולחזקו ככול יכולתנו. אך כל זאת בתנאי שנחמש את הליכוד בתשובה אמיתית לשאלתו של שמעון פרס ובמנהיגות של ממש, המסוגלת ביום פקודה לממש את האידאולוגיה הזו.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

השאר תגובה