חורבן גוש קטיף בפרספקטיבה של 17 שנה - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד | 01/06/2024
סימן קריאה

חורבן גוש קטיף בפרספקטיבה של 17 שנה

י״ז באלול ה׳תשפ״ב (ספטמבר 13, 2022)

חורבן גוש קטיף בפרספקטיבה של 17 שנה

השבוע, לפני 17 שנה, ב 11 בספטמבר 2005, הושלמה תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. צה”ל סגר מאחוריו את שערי גוש קטיף החרב והשלים גם את גירושם והחרבתם של 4 יישובים יהודיים בצפון השומרון.

מדובר היה באירוע מזעזע שלקחיו לא הופקו מעולם אך הוא ממשיך ומשפיע על חיינו עד היום.

אריאל שרון, גיבור ישראל, מקים היחידה ה 101, מפקד האוגדה שצלח את התעלה והפך את מלחמת יום כיפור מתבוסה לניצחון, איש ההתיישבות העובדת, מיישב הארץ – דמות המופת הנערצת אצל המתנחלים, האיש שקודם לבחירות הבטיח כי “דין נצרים כדין תל אביב” – הודיע לפתע כי בכוונתו להחריב את כל חבל ההתיישבות הפורח בגוש קטיף ולצאת באופן חד צדדי מרצועת עזה עד לגרגר האחרון, בתוכנית שתיקרא ‘תוכנית ההתנתקות’.

מדובר היה בחלום בלהות שאיש לא האמין שאכן יקרה. גם הימין האידאולוגי וגם השמאל האידאולוגי, משוכנעים היו כי שרון מלהטט ואינו מתכוון לבצע.

ההתנגדות מימין היתה ברורה. אולם גם בשמאל נשמעה ביקורת נוקבת. ‘במה תועיל נסיגה חד צדדית שאין מאחוריה שום הסכם?’ שאלו שם.

ואולם לא מדובר היה בחלום רע, מדובר היה במציאות נוראה שלא אמורה היתה להפתיע איש. חלום הבלהות התגשם במלואו.

במאמר הזה, נחזור ונזכר כיצד אירעה ההתנתקות, ובפרספקטיבה של 17 שנה, ננסה להבין את משמעותה ואת לקחיה.

אולי אם נבין, לא נופתע שוב…

בפברואר 2003, ניצח הליכוד בהובלת אריאל שרון ובהפרש ניכר, את מפלגת העבודה בהובלת עמרם מצנע. עוד באותה שנה, בדצמבר 2003, הכריז שרון (בכנס הרצליה) על תוכנית ההתנתקות ופנה במרץ ליישומה.
יישום התוכנית הצריך הליכי חקיקה מורכבים ושיתוף פעולה הדוק מצד כל המערכות המשפטיות, התקשורתיות, הבירוקרטיות – וכמובן צה”ל.

עד מהרה התברר כי המעטפת החוקתית והבירוקרטית, אינה אלה מסיכה של התנהלות דמוקרטית.
אין ספור כשלים חוקתיים ומהותיים שדי היה בכל אחד מהם בכדי למנוע בבתי המשפט את ביצוע התוכנית, נתגלו במהלך יישומה. ואולם כח ‘תמיר ונעלם’ שלא ניתן היה לעצור, דחק כמן בולדוזר ללא נהג, עד להרס אחרון הבתים ועקירת אחרון הקברים היהודיים מן הגוש.
שרון פיטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון ז”ל, שהודיעו כי יצביעו נגד התוכנית (מהלך שאין לו אח ורע בהתנהלות דמוקרטית ושלא היה עובר את מבחן בג”צ בתנאים אחרים). שוב ושוב בוצעו פעולות חקיקה והכנה בניסוחים ובאופן מעורפל, באופן שלא היה עובר את אישורו של שום יועץ משפטי, מתוך ידיעה ברורה שמערכת המשפט לא תעמוד בדרכו של מכבש ההתנתקות.
ההתנגדות הציבורית שהלכה וגברה – וסקר שהראה כי רוב מתפקדי הליכוד יתמכו בתוכנית – הביאה את שרון להיענות להצעה להעמיד את קיום התוכנית למשאל בקרב מתפקדי הליכוד. שרון הודיע כי תוצאות המשאל יחייבו אותו. במאי 2004 התקיים המשאל ורוב של כ 60% ממתפקדי הליכוד קבע כי אין לבצע את תוכנית ההתנתקות. אולם שרון התעלם מן התוצאה, והמשיך בביצוע התוכנית – ללא שום התנגדות משפטית ותקשורתית של ממש.

רבים ניסו להבין מהו הגורם לבולמוס העקירה שאחז לפתע באיש הימין האידאולוגי. אין ספק כי לחקירות השחיתות הכבדות שנפתחו נגד שרון ופורום החווה שלו, בפרשיות סיריל קרן והאי הייווני, היה חלק חשוב ביוזמת העקירה. לסברה כי “עומק העקירה כעומק החקירה” (צבי הנדל) יש סימוכין מכמה וכמה מקומות:

גם שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, הודה עם פרישתו כי אי העמדתו לדין של שרון, בפרשת האי היווני, נועדה לאפשר לו לבצע את תוכנית ההתנתקות.

כשעלתה תוכנית ההתנתקות על פסים מעשיים, וברור היה ל”כנופיית שלטון החוק הישראלית” (כלשונו של נשיא המדינה לשעבר ריבלין) שהעמדה של שרון לדין, תעצור את ביצוע התוכנית, נעלמו באחת כל הפעולות לקידום ומיצוי החקירות נגד שרון. גם התקשורת הפסיקה לעסוק בכך ופעלה בצורה אחידה ומתואמת לתמיכה בתוכנית. שוב ושוב הוצגו המתנגדים כאלימים. כתבי הטלוויזיה חיפשו בנרות ביטויים שעשויים יהיו להתפרש כאלימים ונתנו להם בולטות עצומה, שרון אכן הפך לאתרוג בצמר גפן. 

התעלתה על כולם מערכת המשפט, שנתנה יד להפרה מוחלטת של כל מה שהיה מוכר וידוע קודם לכן כזכויות אדם בישראל.

מארגני המחאה – שי מלכה ואריאל ויינגרובר – נעצרו לחודשים ארוכים ללא משפט.

נערים שהתגנבו אל הגוש הנצור, נעצרו ונשפטו באופן קבוצתי – ממש כך!

קבוצות של נערות נעצרו במעצר מנהלי ללא משפט לשבועות ארוכים.

כל המערכות שאמורות היו להגן על האזרח וזכויותיו, התגייסו בכדי לעשות בדיוק את ההיפך. למתנגדי הנסיגה לא היה שום סיכוי מול מנגנון פאשיסטי בעליל, שהפך את המדינה והחלטותיה לחזות הכל, בעבור ביצוע מהלך, שאיש לא הצליח לתת לו הסבר הגיוני מלבד ריצוי תאוות ההרס של ההתנחלויות. 

בעוד מסע החורבן הראשון של חבל התיישבות יהודי, כלומר חורבן חבל ימית בסיני, נבע מתוך מהלך מדיני שאמור היה לייצר הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, ובעוד הנסיגה מחבלי ארץ בהסכמי אוסלו – אמורה היתה לייצר תהליך שלום עם ערביי יש”ע – הרי שכאן, בתוכנית ההתנתקות, לא נראתה שום תכלית ברורה שלשמה על ישראל לשלם את המחיר הכבד הזה.

צה”ל, שבמסגרת ההכנות של חייליו לביצוע התוכנית, הטמיע בליבם את החובה לקיים את פקודות העקירה והגירוש, הסביר את ההכרח לביצוע הפקודות בצורה פשוטה ומזעזעת. יש לבצע את הפקודה, משום שפקודה יש לבצע…אם לא תבוצע הפקודה, כל מערכות המדינה יקרסו ותיווצר אנרכיה. ובמילים פשוטות – צריך לגרש את תושבי גוש קטיף מביתם, כי ככה אמרה המדינה.

פאשיזם.

חיילים לקראת הפינוי בישוב בדולח

בפרספקטיבה של 21 שנה לאחור, ניתן לראות כי כל נבואות הזעם הביטחוניות של מתנגדי תוכנית ההתנתקות התגשמו. הנסיגה, לא זו בלבד שלא שיפרה את מעמדה הבין לאומי של ישראל, ולא קידמה במאומה את ה”שלום”, היא עירערה את הלגטימיות הישראלית עוד יותר. אם קודם להתנתקות היו רק יישובי הגוש נתונים להפגזות מצד האזורים שפונו עשור קודם לכן בהסכמי אוסלו, הרי שעכשיו – 17 שנה לאחר ההתנתקות, כל מדינת ישראל מכוסה למעשה באש טילים צפופה מעזה. עוד ועוד סבבי לחימה, התבצרויות והתמגנויות של הערים והיישובים העוטפים את גבול עזה ומחיר דמים כבד  – הולכים ומצטרפים למאזן הבלתי נתפס של מחיר הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות.

ואולם חמור מן המחיר הביטחוני הוא המחיר ששילמנו באובדן זכויות האדם בישראל. 

בתוך המנגנון הכמו דמוקרטי הישראלי, ישנה – כך מסתבר – מפלצת פשיסטית, שבהינתן התנאים המתאימים, ניתן להעירה ולשסותה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר.

בקיץ 2005 התברר כי כשלמערכת המשפט, התקשורת ולמספר מצומצם של פוליטיקאים בישראל, נוצר אינטרס משותף – אזי עקרון הפרדת הרשויות נעלם, ובמקום לאזן אלה את אלה על מנת לשמור על ריבונות העם וחירותו, מתאחדות הן כדי לשלול את זכויותיו.

רק מי שעבר את אימי ההתנתקות, יכול היה להבין (אם רצה בכך) את שהתרחש בישראל בשנתיים האחרונות, בימים האפלים של כפיית הסגרים, המסיכות והזריקות של חברת פייזר. שוב, בתהליך שאין לו אח ורע, ללא שום מנהל תקין ושקיפות ציבורית, שוב, בהתגייסות תקשורתית מוחלטת ושלילת הלגטימיות מן הדעה האחרת, שוב, בתמיכה מוחלטת של מערכת המשפט ברמיסת כל עקרונות היסוד של זכויות האדם על גופו וחירותו –  שוב ראינו כיצד כש”מסתדרים הכוכבים”, מתעורר הפאשיזם, מתעוררת המפלצת ודורסת את כל זכויות האדם הבסיסיות שרק אתמול נחשבו למובנות מאליהן.

חורבן יישובי סיני בתחילת שנות השמונים, בהסכמי קמפ דיוויד, נעשה מתוך כבוד רב למתיישבים וניסיון כנה לשמור על זכויות האדם שלהם. גם הפיצויים שקיבלו היו נדיבים מאוד.

הסכמי אוסלו, כבר היו אופרה אחרת. כאן כבר יצאה התקשורת חוצץ נגד המחאה, העלימה אותה ככל יכולתה והתגייסה בכדי לשלול את הלגטימיות  של מתנגדי ההסכמים. ואולם עדיין ניתן היה לחוש בחסמים דמוקרטיים מסויימים שהמערכת השתדלה לפעול במסגרתם.

בתוכנית ההתנתקות, כבר השתחררה המערכת מכל כבלי הדמוקרטיה. ירון לונדון – איש הרוח ה”ליברלי” והשדרן המצליח – קרא לאזרחים להכות בשרשראות ברזל, מפגינים שיחסמו כבישים במסגרת המחאה. תושבי קיבוצי השמאל ביישובי עוטף עזה, הריעו בלעג לאוטובוסים שהסיעו את המגורשים מביתם החרב בגוש. 

שרון – אגב – אכן חמק מחקירותיו ושום משפט לא נפתח נגדו. 

בשנים שיבואו לאחר ההתנתקות, הפכו מערכת המשפט, הפרקליטות והמשטרה  – לפוליטיים ולמאיימים יותר ויותר על הציבור. 

תביעות בעלות ערביות – ללא תובעים (ממש כך!) התקבלו בבג”צ (שלמעשה הזמין אותן) והביאו לשרשרת פסיקות הזויות ולהחרבת יישובים ושוכונות פורחות בשומרון.

‘נערי הגבעות’ הפכו ל”מחבלים” שמותר לחיילים לדרוך כנגדם כלי נשק, וכשהתקשורת דורשת זאת, ללקט סתם כך, לענות בעינויי תופת, ולהעמיד למשפט על סמך הודאות בעינויים בלבד.

במשפטו של עמירם בן אוליאל, ולאחרונה, בדחיית ערעורו בבג”צ, הפכה ישראל, כהגדרת פרקליטו – איש השמאל המפורסם – אביגדור פלדמן, למדינה הדמוקרטית היחידה, שבה ניתן להאשים אדם על סמך הודאות שהוצאו בעינויים וללא שום ראיה אחרת.

בכל מדינה דמוקרטית של ממש, היה עמירם משוחרר מיד, ומעניו הם אלו שהיו יושבים עכשיו בכלא. 

הנה כי כן – זה מה שעשתה מהדמוקרטיה הישראלית, תוכנית ההתנתקות.

מרגע שגורשו מתנחלי גוש קטיף, מביתם, הפכה ההתנהלות היעילה להחריד, להתנהלות בירוקרטית נסחבת ובלתי יעילה.

המגורשים מצאו עצמם זרוקים במלונות, ואפילו היום, 17 שנים אח”כ, עדיין ממתינות משפחות רבות לפיצוי ולפתרון הולם.

עד כאן תיארנו בקצרה את שהתרחש ואת השלכות התהליך על הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל.

ואולם זהו רק קצה הקרחון הנגלה של המציאות. עדיין עלינו לנסות ולהבין שני דברים. האחד, מה מקורה של תאוות ההרס הזו. מדוע גם כשברור ששלום לא יצא מזה, חשוב כל כך לשמאל הישראל לסגת ולהחריב את היישובים היהודיים שמעבר לקו הירוק – חשוב עד כדי הקרבת ביטחון ישראל וזכויות האדם שלה?

הדבר השני שעלינו להבין הוא מדוע כשלו הימין והמתנחלים בכל נסיונותיהם לעצור את תוכנית ההתנתקות. מדוע הרוב הגדול שהתנגד במשאל המתפקדים ובציבור הרחב, לא הצליח לגרום בהתנתקות, את מה שהשמאל הצליח להשיג – בנסיגה מלבנון, או במחיר ששלמה ישראל עבור שחרורו של גלעד שליט – למשל.

מניין נובעת אם כן אותה תאוות הרס כלפי ההתנחלויות.

“אוסלו לא נועד להביא שלום, אוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”

המשפט הזה, של אדריכל ההסכמים, ד”ר רון פונדק, מסכם למעשה את כל העניין.

ההתיישבות היהודית האמונית, בשטחי ארץ ישראל שכבש צה”ל במלחמת ששת הימים, היתה למעשה מהלך גאו פוליטי שאיים על הישראליות החדשה.

“אנחנו היהודים המודרניים, התרחקנו מאלוהים,למרות זאת לא רוצים אותנו בכל העולם, זאת האמת, לכן אנחנו זקוקים לארץ שתהיה שלנו”

את המשפט הזה, ששם חתן פרס נובל, יצחק בשביס זינגר, בפיה של צעירה יהודיה, בווארשה שבין המלחמות – (בספרו, ספינה לאמריקה).

כלומר אנחנו זקוקים לארץ שתהיה שלנו, כדי שנוכל לחיות כיהודים שהתרחקו מאלוהים… זוהי תכלית הציונות.

אנחנו יכולים להסתדר מצויין עם הדתיים והחרדים, כל עוד אמונתם של אלה אינה גולשת מן המימד הדתי אל המימד הגאו-פוליטי. בכל מדינות הלאום המודרניות שהפרידו את הדת מן המדינה, יש אנשים דתיים, יש כנסיות ויש טכסים דתיים. אולם המרחב הגאו פוליטי משוחרר מכל אלה. הדת נשמרת שם במרחב הפרטי בלבד וכל עוד זה המצב בישראל – אנחנו (השמאל הציוני) יכולים לחיות עם זה.

אולם כיבושי ששת הימים הובילו את צה”ל אל מחוזות התנ”ך – אל מערת המכפלה בחברון, אל הר הבית, אל שכם שילה ובית לחם. ההתיישבות האמונית במקומות הללו איימה להעלות את מדינת ישראל על הדרך המחברת אותה אל זהותה היהודית,העברית, המקורית. במקום מדינת מפלט נאורה מן היהדות, אל הישראליות החדשה,  מדינה שחוזרת ומחברת את הלאום הישראלי החדש אל זהותו המקורית, כלומר אל הברית עם אלוהיו בארצו המובטחת.

השאלות המוסריות של הכיבוש והשלום, לא היו מעולם הדבר האמיתי. כיבושי 67 לא כללו גירוש מאסיווי ככיבושי 48 – גם השלום לא היה עילה אמיתית ובוודאי שלא הביטחון, הכללה ושאר תרוצי הנסיגות והחורבן. 

המאבק בהתנחלויות היה ונותר מאבק של זהות. מי אנחנו רוצים להיות, מדינה יהודית או מדינה ישראלית.

וכשהמאבק נוגע לעומק הזהות, הוא אמוציונאלי מאוד וחריף מאוד. 

השמחה לאיד של תושבי כיסופים ובארי, למראה שיירות המגורשים, צהלתם של מי שלא הבינו מה מצפה להם לאחר גירוש היהודים מהגוש, היתה צהלת מי שחשבו שהאיום על זהותם הישראלית/הפלמחאית – ניצלה עם הסרת המוטאציה היהודית המתנחלית הזו, שפשתה בתוככי הציונות.

כל המערכות שהתגייסו לטובת חורבן גוש קטיף, היו מערכות שאינן נבחרות על ידי הציבור (שרובו רואה עצמו קודם כל יהודי, ורק אח”כ ישראלי) והן ניצלו את כוחן הרב כדי להכריע בוויכוח הפנימי שנוצר בחברה הישראלית.

מדוע כשל המאבק נגד הגירוש?

אסור לנו לנצח את צה”ל והמדינה, הסבירו ראשי מועצת יש”ע. לא ניתן לנצח את מי שחוסים בצילו.

תודעת הציונו הדתית וראשיה, שונה מזו של שאר ענפי החברה הישראלית. הסרוגים רואים עצמם כבני המשפחה, לא כהוריה. ילד יכול למחות כנגד הוריו, אך לעולם הוא לא יכול להחליפם. לכן הציונות הדתית שהתגייסה בהמוניה, הציפה את ערי ישראל במחאות, הגיע לביתו של כל ליכודניק ושינתה את הכרעתו במשאל המתפקדים – ולבסוף הציפה את כפר מימון בואכה גוש קטיף – לא יכולה היתה לתת את מכת החסד לתוגנית ולמנוע אותה.

די היה שרבני הציונות הדתית יאסרו על תלמידיהם לבצע את הפקודה, בכדי שהתוכנית לא תצא לפועל.

ווגאי שאילו נוקטים היו בטקטיקת ‘זו ארצנו’ בכל כבישי ישראל, לא ניתן היה לבצע את התוכנית.

“אנחנו מכירים אותם” – אמר לי עומרי שרון באחת מוועידות הליכוד – “הם לא יסרבו”.

דבריו היו כמדקרת חרב בליבי. ידעתי שהוא צודק.

המתנחלים אמנם יצרו מציאות גאו פוליטית חדשה, את מסירות הנפש לכך, שאבו מן האמונה הדתית. את הלגיטימציה לפעולות הבלתי חוקיות שלהם בסבסטיה ובקריית ארבע, שאבו מן הצדדים האקטיביסטיים של מפלגת העבודה – כלומר מן הציונות ולא מן היהדות. מאמא ואבא…

כל עוד היו שם יגאל אלון (שיזם את ההתיישבות בגוש קטיף, משה שמיר, טבנקין ונעמי שמר) רצו המתנחלים קדימה עם המרץ האמוני. כשהליכוד החליף את מפלגת העבודה, עוד היתה תנופה ציונית של התיישבות עירונית ביש”ע. אולם משדעכה לחלוטין הציונות האקטיביסטית של השמאל, איבדו המתנחלים את הלגטימיות בעיני עצמם. 

שלא כשמאל הסוציאליסטי שהתנחל בחניתה ובעמק יזרעאל, חלם על תיקון עולם במלכות הסוציאליזם וחתר להנהגת המדינה כדי להגשים את חלומו =  המתנחלים, לא טרחו מעולם לייצר משנה סדורה להובלת הציונות שאיבדה את תנופתה. נדמה היה להם כי די בכך שירוצו אל הגבעות והמשיח כבר ישלים איכשהו את התמונה.

המצע של מפלגת ‘זהות’, היה הניסיון האמיתי הראשון, לייצר מדיניות שמחברת את החברה הישראלית אל זהותה היהודית בכל רובדי המציאות המודרנית.

בלי תודעת הנהגה המוכנה להחליף את הטייס, לא ניתן באמת לנצחו.

לכן היו כל מחאות המתנחלים, מחאות ללא תכלית, מחאות שבהם תמיד היו הם אלה שמיצמצו ראשונים – מחאה למען הפרוטוקול, לא למען הניצחון.

כשלון האידאולוגיה הציונית דתית מול אתגר ההתנתקות, הוביל לכך שיותר ממחצית מבניה, מורידים כיום את הכיפה. 

ואולם בגבעות השומרון, קם דור חדש, שכבר אינו זקוק ללגיטימציה הציונית בכדי להיאחז בארצו. שוב ושוב הם מגורשים, שוב ושוב משסה בהם התקשורת את קיתונות הבוז והשנאה, שוב ושוב מפקירים אותם נוכח התנכלויות הערבים, משסים בהם את שוטרי מג”ב ויחידית המשטרה המיוחדות רק להם – אותם מותר לדרוס ולהפקיר (ע”ע אהוביה סנדק ז”ל), אין להם שום הגנה מצד החוק  – ואחרי הכל, הם שוב ושוב שבים ונאחזים בארצם.

נערי הגבעות המתריסים בפאותיהם ופניהם צרובות השמש והרוחות כנגד הלגיטימציה הציונית, מתגייסים למרות הכל לצבא, ושבים בחופשות אל ביתם שבגבעה. חלוצי הדור הללו, העולים על כל שידענו בעבר, הפכו לתופעה הבריאה ולתקווה הגדולה של דורנו.

שם, בגבעות התנ”ך, מתוך המשבר הגדול של גוש קטיף, צומחת ההנהגה העתידית של עם ישראל השב לארצו.

השילוב של תודעת הנהגה ואידאולוגיה חלופית לזו של השמאל – זו שעדיין אין בילתה בהנהגה הפוליטית הישראלית – 

השילוב של אלה עם מסירות הנפש של דור הגבעות – הוא ורק הוא הערובה לכך שגוש קטיף לא יחזור.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

14 תגובות

השאר תגובה