שיא החום מגיע בסוף הקיץ. זו לא קביעה מדעית – לא בדקתי נתונים רב שנתיים וכל זה – סתם הרגשה סובייקטיבית לגמרי. הקוצים כבר כל כך יבשים – שמספיק שאתה מסתכל עליהם לא יפה, ומיד הם נתלשים ומסתבכים לך בשרשרת ובמעביר האחורי ובגלגלי השיניים וכמה שלא תתעלם ותקווה שהם ישתחררו לבד – ההילוכים לא יעברו, השרשרת תתחיל קפוץ ואתה תהיה חייב לעצור ולהתחיל להוציא את כל הג’יפה הדוקרנית הזו. אבל מצד שני, כשאתה משתחרר מהם וממשיך לרכב, אתה מוצא את עצמך פתאום בתוך יער של חצבים. משהו מאוד מיוחד יש בחצב הזה. איך הוא יודע בתוך החמסין הזה – שעוד מעט יגיעו חילופי העונות, שהסתיו בפתח. בטח יש לבוטניקאים כל מני הסברים – אולי הוא מרגיש את הזריחה המתאחרת או השקיעה המוקדמת – אבל התשובות תמיד הרבה יותר חלשות מהשאלות. יש איזו יד נעלמה שמעירה את החצבים בעמקי האדמה השחונה ואומרת להם – חבר’ה – יאללא להיתעורר עוד מעט כבר סתיו.
משהו דומה קורה עכשיו לחברה הישראלית. בתוך החמסין הגדול, והקוצים, והיובש הבלתי נסבל של כל לחלוחית של אופטימיות, מתחת לכל הכותרות הקודרות והייאוש הפרמננטי שקנה לו שביתת קבע במקומותינו – בתוך כל זה מתחילה החברה הישראלית להתעורר. התקשורת לא שמה לב לזה – כי תקשורת כמו כלבים נמשכת אתם – יודעים למה… אבל מתחת לפוליטיקה ולגועל נפש מתחוללים כאן דברים גדולים. קחו למשל את הטרנד הזה של המוסיקה היהודית. פעם היה לך או מוסיקה מיובאת, או חיקוי עברי שלה, או הלחנה של פסוק וחצי מתהילים בשני אקורדים ברמה של כתה ג’ – פחות או יותר. “מוסיקה חסידית” קראו לזה – בטח לא משהו שיכולת לשרוק לעצמך בחושך. היום יש פתאום פריחה כזו של יצירה יהודית מקורית. אצלי באוטו – ‘קט סטיבנס’ מתחיל להעלות אבק, אבל מאיר אריאל, אריאל זילבר, עדי רן, אהרון ויונתן רזאל, אהוד ומאיר בנאי, שולי רנד – כל אלה ועוד רבים, כבר סרוטים לגמרי, או שהילדים ‘סחבו’ לי מזמן…
העניין הזה של היצירה היהודית המקורית הוא רק קצה הקרחון, אנשים מחפשים זהות יהודית. הישראליות שהתיימרה להחליף את היהדות במקום להצמיח מתוכה קומה חדשה, נתגלתה כמשענת קנה רצוץ. וכי על מי נישען? על הפוליטיקה הישראלית? על מערכת המשפט המפוארת שלנו? על מערכת החינוך? על צבאנו הבלתי מנוצח? אז הישראלים חוזרים אל היסודות. וזה תהליך חיובי שלא מבטל את הקיים כמו אופנת החזרה בתשובה של שנות השבעים, נוסח פופיק ארנון ואורי זוהר (שאת שניהם אני מעריך מאוד!) אנשים לא הופכים את עורם בן ליל, הם נשארים באותה סביבה, ממשיכים עם אותם חברים ובאותה עבודה – אבל מתקרבים. כמו החצבים – מתחיל לבצבץ פה משהו לקראת חילופי העונות. מחקר מעניין שפורסם לפני כמה חודשים, הראה שהצעירים נוטים יותר למסורת מאשר הוריהם. הפוך ממה שעורכי המחקר ציפו. שוב מתברר שהתמונה החיצונית של צעירים הוללים במועדוני יום שישי, מסתירה את מה שקורה מתחת לפני השטח – דווקא לצעירים שאיבדו אמון בממסד הקיים יש נטייה חזקה יותר לשוב לשורשים.
ומה שאולי הכי מפתיע, ולא תמצאו על כך שום דווח בתקשורת – היא העובדה שישראל כיום נמצאת במקום הראשון בעולם המערבי ב – פוריות. מספר הילדים הממוצע למשפחה בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. ולא – זה לא רק בגלל הדתיים והערבים. “אני עובדת עכשיו על החמישי” אמרה לי שדרנית חילונית – ‘צפונית’ למהדרין שכרסה בין שיניה. “האם את יוצאת דופן או שזו תופעה” שאלתי. ” חצר הבניין שבו אני גרה בצפון תל אביב, נראה אחר הצהריים כמו עזה…” השיבה הגברת בחיוך…
יורם אטינגר וצוות הדמוגרפים שלו כבר מסביר שנתיים בערך – שאין יותר בעיה דמוגרפית ולמעשה הפריון הישראלי והערבי בארץ הולכים ומשתווים.
אז לכל חברי המתנחלים שנהגו ללגלג על ה – שני חתולים וילד- שמגדלים בתל אביב, אפשר להשתחרר מזה. ברוך השם ובלי עין הרע, טפו טפו – זה כבר לא הסיפור שם. זה מאוד מפתיע – למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה חווינו בארץ את אופנת הילד הרביעי היתה אחרי מלחמת ששת הימים. וזה הגיוני – הניצחון הגדול והרומנטיקה שבחזרה לחבלי ארץ התנ”ך, יצרו תחושת פרוספרטי והתעוררות לאומית שמקרינה אופטימיות פנימה אל תוך המשפחות. אבל עכשיו? בתוך הפרשיות של אולמרט? וחילופי השבויים? והקסאמים וכל שאר המרכיבים של הייאוש הגדול? מאיפה זה צץ?
כנראה שאנו לקראת חילופי עונות, תשאלו את החצב על היד הנעלמה, מישהו מעיר אותנו ומצווה להתחיל לפרוח.
