13/04/2021 – א׳ באייר ה׳תשפ״א

ימי הזיכרון

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

8 תגובה

image_print
שיתוף ב print
הדפס

יום השואה

The Mystery of the Jews – Youtube

"אני משחרר את בני האדם מחזון השווא שנקרא מצפון ומוסר… עשרת הדברות איבדו את תוקפן…זוהי המצאה יהודית…המאבק על השלטון בעולם הוא ביני לבין היהודים – כל השאר חסר משמעות"    

אדולף היטלר

הקצה השני

האשמדאי הגרמני, הצפין את מפת האנושות וסידר את הקואורדינאטות שלה בצורה המפורשת והחד משמעית ביותר שתיתכן.
בצד אחד נמצא העם היהודי, עשרת הדברות שהביא לעולם ועימן המצפון והמוסר האנושי – ומן הצד השני נמצא הזיקוק המוחלט והגלוי ביותר של הרוע והשטניות שהופיעו אי פעם על בימת ההיסטוריה, הלו הם – היטלר יימח שמו וגרמניה הנאצית.
הרי אין זה משנה אם אתה יהודי דתי, יהודי חילוני, 'אוסט-יודן' או ברלינאי', אתאיסט או חרדי, גבר או אישה, שמאל או ימין, עשיר, עני, אשכנזי, ספרדי, מתנחל, שינקינאי – כל זה לא רלוונטי – את כל ההגדרות הללו הפשיט האשמדאי מאיתנו בדרך למשרפות. מה שהתברר הוא שאת עשרת הדיברות הללו, מצא האשמדאי אצל האתאיסט היהודי, בדיוק כמו אצל החרדי, את המצפון והמוסר הוא מצא אצל הקומוניסט היהודי בדיוק כמו אצל הליברל – היטלר הבין שזה לא האידיאולוגיה, הוא הבין שזה העם – והוא צדק.
יש בנו – בעם היהודי – משהו שהשטן לא מסוגל לסבול.
"אין לי וליהודי מקום באותו עולם" – אמר האשמדאי, המאבק העולמי הוא ביני לבינם, זה או אני או הם – כל השאר חסר משמעות!
התיתכן מחמאה גדולה מזו…?

ובכן כמה פעמים, בכל השנים בהם ביליתם במערכת החינוך הישראלית, הוקרן בפניכם הנאום המדהים הזה?
נאום שכל ילד ישראלי צריך היה להכיר בעל פה –
בכדי להבין על מה ולמה יצאה גרמניה למלחמת עולם להשמדתו,
בכדי להבין את הטוב המוחלט והסופי שהוא מייצג, מעברה ההפוך של הסקאלה, מעברו ההפוך של הרוע המוחלט והסופי –
ולהיות גאה על כך!

סביר להניח כי מעולם לא הוקרן בפניכם הנאום הזה.
עשרת הדברות אינן 'כוס התה' של הציונות. הציונות היא ה"אפליקציה" היהודית של עידן הנאורות. וככל המדינות הנאורות, גם אנו היהודים הוצאנו ב- 200 השנים האחרונות את האל לחופשה ובראנו לעצמנו זהות חדשה, זהות לאומית אזרחית על בסיס טריטוריאלי במקום לאומית דתית על יסוד עשרת הדברות. הנאום המצמרר הזה, מטיח בפרצופנו את זהותנו המקורית – זו שאנו מבקשים לשכוח.

האתוס המכונן

אל זיכרון השואה, ביקשה ישראל הצעירה להדביק גבורה צבאית. אתוס מכונן של עם ככל העמים, אתוס המבקש להשכיח תקופות של עבדות – כמו עבדות מצרים או תקופות של הליכה כצאן לטבח והשמדה, כהשמדת יהודי אירופה. לכן מיהרה המדינה הציונית הצעירה והפכה את הזיכרון הזה, מיום הזיכרון לשואה, ליום הזיכרון  'לשואה ולגבורה'.

לצורך כך נבחר תאריך האירוע המשמעותי ביותר של התקוממות חמושה נגד הגרמנים – ליום מרד גטו ורשה[1]על אף שבמסורת היהודית לא מתאבלים בימי ניסן, ועל אף שעוד קודם להקמת המדינה נקבע יום 10 בטבת כיום הקדיש הכללי ואך טבעי היה להצמיד את החורבן הגדול ביותר שידע העם היהודי לאחד מצומות החורבן. עם עלותו לשלטון (1977)הציע מנחם בגין להעביר את יום השואה לתשעה באב אך ההצעה נדחתה. – בכדי שהוא זה שיחרת כזיכרון המכונן של השואה.

אמנם 'מגש הכסף' שעליו הוקמה מדינת ישראל, היו ניצולי השואה שהוו כשליש מן הלוחמים וכמחצית מן הנופלים במלחמת השחרור. כלומר קורבנם של ניצולי השואה בקרבות להקמת המדינה היה גדול יותר מזה של הצברים, יפי הבלורית והתואר[2]" בקרבות מלחמת העצמאות גויסו עשרות אלפי ניצולי שואה עם שאר היישוב היהודי. ניצולי השואה, שכונו חיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), נלחמו בכל החזיתות והיוו כשליש מהכוח הלוחם – למעלה מ-30,000 לוחמים. בקרב הנופלים היה שיעורם קרוב למחצית. "אנשי גח"ל…" מתוך אתר 'יד ושם'..

ניצולי שואה אף המשיכו להילחם בכל מלחמות ישראל עד מלחמת ששת הימים.

חיילי הגח"ל – ויקיפדיה

ובכל זאת כונו הניצולים –  'סבונים'… הצברים לעגו להם, ועד למשפט איכמן, שהיה ההתמודדות הלאומית המשמעותית הראשונה עם סיפור השואה, העדיפו הניצולים להצניע את סיפורם[3]במשפט איכמן נפתחה התודעה הציונית להקשבה משום שהסיפור סופר בתוך מרחב של נקמה ישראלית..

ההליכה כצאן לטבח, לא התאימה לאתוס הציוני. אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו ציונים[4]חיים הזז – הדרשה. עם של גיבורים… אנו 'ארי בן כנען' (שמו של רב החובל איש 'ההגנה' המנהיג את ספינת המעפילים אל החוף בספרו של ליאון יוריס – 'אקסודוס')

כלומר אנו הגזע החדש שצמח בארץ כנען[5]התנועה הכנענית, צעדה צעד נוסף וביקשה למצוא את זהותה בעמי כנען שהיו בארץ קודם קילקול הכיבוש העברי..

ואכן בסיום מלחמת העולם השניה, צמחה בארץ התנועה הכנענית בהובלת אנשי רוח כשלונסקי ודנציגר. אין דוגמה טובה יותר להתנערות מעשרת הדיברות – מן הפגאניות הקורנת מן הפסל 'נמרוד' של האומן ה'כנעני' יצחק דנציגר (1939).

אפשר אם כן לומר בזהירות, שבאופן פרדוקסלי, היטלר ימח שמו הצליח במידה מסויימת לנצח את היהדות – כשנטע בחלק מבניה את המשיכה אל הקוטב הזה.

פסל נמרוד – צלם: זילמן – גמזו, חיים, אמנות הפיסול בישראל, מכלול, הוצאת ספרים, תל אביב, ישראל, תשי"ז.

הגבורה העילאית במרד גטו וורשה באה לידי ביטוי על ידי צעירי התנועות הציוניות – בעיקר השומר הצעיר ובית"ר  – והיתה למעשה שתי מרידות נפרדות (גם בתוך הלהבות נמנעו המורדים מלהתאחד…)[6]'דגלים מעל לגטו' – משה ארנס.

אך גם השומר הצעיר וגם בית"ר היו תנועות לאומיות, לא דתיות, תנועות שהאוריינטאציה שלהן היא ארץ ישראלית – כלומר המרד הזה היה הפנים הציוניות של השואה, הפנים שאנו רוצים לזכור.

אבל האמת המרה היא, שהתקוממות מאורגנת וחמושה כמעט שלא היתה בשואה ומרד גטו וארשה – שללא ספק היה אירוע גבורה יוצא דופן בכל קנה מידה – בא לאחר שרוב תושבי הגטו כבר הושמדו. יותר משמעט מזעיר המרידות וההתקוממויות, מאירות את השואה באור של גבורה צבאית, הן מהוות את היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. עמנו אכן הלך כצאן לטבח – כפי שהיה קורה עם כל מיעוט חסר מולדת שהיה מוצא את עצמו בנסיבות מזוויעות שכאלה[9]שבויי מלחמה רוסים טרפו אחד את השני בעבור פרוסת לחם שזרק להם השובה הגרמני. ומדובר בוותיקי קרבות – לא בעם חסר מולדת הנתון לחסדי סביבתו. ואנו? שנולדנו אל תוך מדינה ריבונית, כיצד אנו נוהגים מול איום השמדה שהולך ונרקם סביבנו בדמות מאות אלפי טילים מדוייקים ובדמות נשק גרעיני שברור כי במוקדם או במאוחר יגיע לידי מבקשי נפשנו – כיצד אנו מתנהגים? האם אנו קמים על נפשנו? או קונים עוד ועוד אשראי של שקט מזוייף, מסתתרים מאחורי בטונאדות טכנולוגיות ובלבד שלא נצטרך להישיר מבט אל האמת המרה ולעמוד על נפשנו, דוחים את פתיחת שערי הגיהינום – רצוי לדור הבא, כלומר לילדים שלנו…במה אנו טובים מהדור ההוא? האם להם היה חיל אוויר? טנקים? או צוללות?.

בכל שנות גלותו הארוכות ידע העם היהודי רדיפות ופוגרומים. אולם טבח שיטתי ותעשייתי שכזה, לא נודע מעולם בדברי ימי ההיסטוריה.

יחודיות השואה

ההיסטוריון והגרמנולוג פרופ' משה צימרמן, טוען שאין יחודיות בשואה היהודית, משום שעמים תמיד השמידו אלה את אלה. זוהי למעשה עמדתו הרשמית של מוזיאון 'יד ושם' – כלומר עמדתה הרשמית של מדינת ישראל.

זו כמובן היתממות שנועדה לחמוק משאלת משמעות הקיום היהודי. כי אם אינך מפנה בכח את מבטך מייחודיות השואה היהודית, בהכרח אתה פוגש את ייחודיותו של העם היהודי – כלומר את העובדה ה"מצערת" שהעם הזה מעולם לא היה ולעולם לא יוכל להיות, עם ככל העמים.

עמים אכן השמידו אלה את אלה, אך מעולם לא העמידו את השמדת העם האחר במקום הקודם לשרידותם שלהם. היטלר ימח שמו, נתן קדימות לרכבות היהודים לאושוויץ, על פני רכבות החיילים לחזית המזרחית המתקרבת לברלין.

התורכים (לדוגמה) השמידו את העם הארמני, ומהתגובה הצינית של העולם לטבח המתמשך והמזעזע הזה, שאב ככול הנראה היטלר השראה ואף הביא זאת כהוכחה לכך שטבח שכזה אפשרי. אבל לטבח העם הארמני היו סיבות פוליטיות ולא רק שנאה דתית של המוסלמים כלפי הנוצרים. היה לטורקים מה להרוויח מכך שגבולם המזרחי יהיה נקי מאותו מיעוט אתני. דעיכת האימפריה העות'מנית, מהפכת ומהפכת הנגד של הטורקים הצעירים והלאומנים המוסלמים – וכל זה נוכח החזית הרוסית המאיימת – כשהרוסים מעוררים את הארמנים למרוד ולהצטרף אליהם (כפי שחלקם עשו), כל אלה הציתו את האש שכילתה את העם הארמני[10]וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מעשי הטבח בארמנים כ"שואה מינהלית" וציין ש"אין ספק סביר שפשע זה תוכנן והוצא לפועל מסיבות פוליטיות. הופיעה ההזדמנות לפינוי אדמה טורקית מגזע נוצרי המתנגד לכל השאיפות הטורקיות, מוקיר שאיפות לאומיות שניתן לספק אותן רק על חשבון טורקיה, ונטוע גאוגרפית בין טורקיה ומוסלמים קווקזים".(ויקיפדיה). אבל טבח העם הארמני לא היה מעשה אידיאולוגי מתוכנן.

העם התורכי לא יצא למלחמת העולם הראשונה כדי להרוג את אחרון הילדים הארמנים. הוא ניצל את המלחמה כדי להיפטר ממיעוט שחפץ להיפטר ממנו.

לא כן שואת היהודים.

היטלר ימח שמו, יצא למלחמה נגד היהודים. לשם כך הוא ביקש לכבוש את העולם, זו היתה הסיבה למלחמת העולם השניה. הוא אמר זאת במפורש וקציניו הבכירים חזרו שוב ושוב על דברים אלו בפני חייליהם. בכל המדינות שכבש, ראה האשמדאי הגרמני וואריאציות והשפעות שונות של היהדות, קומוניזם, נצרות, דמוקרטיה – ומעל לכל, כמובן, היהודים עצמם. לא היה שום איום פוליטי של היהודים על גרמניה. ההיפך הוא הנכון – היהודים בלטו בנאמנותם הלאומית ובתרומתם הפטריוטית במלחמת העולם הראשונה. את תרומתם לכלכלה ולתרבות הגרמנית לא ניתן היה להסתיר. למרבה הזוועה, גם תרומתם לבניית הצבא הגרמני היתה גדולה, גדולה דיה כדי שהיטלר יעלים עין מקיומם של חיילים וקצינים (חלקם בכירים) יהודיים בוורמאכט, ביניהם "הגנראל היהודי שלי" אריך פון מאנשטיין (לווינסקי), מחולל המבצע הגאוני לכיבוש צרפת – מבצע 'אבחת המגל'.

  • השואה ניצבה על תשתית אידאולוגית חדה וברורה.
  • לשואה קדמה אינדוקטרינציה עמוקה ויסודית, החייל הגרמני לא פגש ילדים יהודים, הוא פגש את "נציגי השטן"  – שבהשמדתם, גואל הוא את האנושות.
  • השואה תוכננה בצורה מפורטת וכללה מידע מודיעיני, עד אחרון היהודים.
  • השינוע, הלוגיסטיקה וההשמדה בוצעו בצורה תעשייתית, משוכללת, ויעילה ביותר תוך הפקת מירב התועלת והשימוש החוזר משיער היהודים, מעורם, משומן גופם…
מספרי היהודים המועמדים להשמדה בארצות השונות על פי ועידת ואנזה. ויקיפדיה

כיצד יכול אדם שלא לעמוד בפה פעור נוכח התהום האין סופית הזו ולראות בשואה תופעה שלחלוטין איננה עוד 'סתם' רצח עם, כאלה שלמרבה הזוועה, ההיסטוריה האנושית מלאה בהם?

כיצד יכול מוסד 'יד ושם' (כלומר מדינת ישראל), לחמוק מן התופעה הייחודית הזועקת לשמים הזו ולטשטש את הייחודיות הזו תוך הידהוד הקלישאה ש"בכל אדם יש נאצי קטן ועל כולנו לזכור לאן גזענות יכולה להגיע וכו' וכו"

כיצד יכול 'יד ושם' המוסד הישראלי הרשמי להנצחת זכרון השואה – להעמיד את עם נציגי הרוע האנושי, ואת עם נציגי עשרת הדיברות שעליו אסר מלחמה – על בסיס מוסרי זהה.

התיתכן הכחשת שואה מהותית ונוראה יותר מזו?

'נאום התהליכים' של יאיר גולן, טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 2016

'יד ושם' האמון על זכרון השואה, הפך למוסד הרשמי להכחשת משמעותה.

כי כשסגן הרמטכ"ל, בטקס יום השואה, משתמש בלוגיקה הזו ומשווה את התהליכים העוברים על החברה הישראלית לתהליכים נאציים – מה לנו כי נלין על הטענה הרווחת כיום באוניברסיטאות הנחשבות ביותר במערב, לפיהן הישראלים הם הנאצים החדשים…

כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ, הושע ח ז 

השואה לא היתה עוד רצח עם ותוצאה של גזענות.

השואה לא היתה טירופו של אדם אחד ומלחמתו ביהודים.

היא גם לא היתה רק מלחמתם של הגרמנים והאידיאולוגיה הנאצית שלהם – ביהודים.

גרמניה הובילה תהליך רחב הרבה יותר נגדם.

גרמניה – חלוצת התרבות המערבית,

גרמניה – שהפנימה בשנות ה-20 יותר מכולם את תפיסת הנאורות והניתוק (הדקדנטי) מן האל,

גרמניה – היא שתוביל עכשיו את מלחמת העולם הנאור נגד הא-לוהים ועשרת הדיברות שלו,

גרמניה –  היא שתאסור מלחמת שמד על העם המעיד בנצחיותו על קיום האל ומספר את תהילתו – העם המספר את סיפור המוסר והמצפון לאנושות כולה.

י –  אַתֶּם עֵדַי נְאֻם  ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי..

כ"א –  עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. (ישעיהו מ"ג)

עידן הנאורות

שתי מלחמות העולם היו התוצאה הבלתי נמנעת של עידן הנאורות. את מלחמות הדת  החליפו המלחמות הלאומיות. מלחמות פיסיות ותעשייתיות להחריד.

במלחמה העולמית הראשונה, עוצבו המסגרות החדשות של מדינות הלאום המודרניות והחילוניות שנזקקו לצחצוח חרבות ולפטריוטיזם מכונן.

ואילו בסבב השני, יצאו (בהובלת גרמניה) מדינות העולם הנאור שנותר ללא אל, למלחמה, בעם –  המעיד על קיומו.

לכף רגלו של יהודי נרדף בשואה, לא היה מנוח בשום מדינה נאורה. גם אם היא דמוקרטית.
מהאנטישמיות המודרנית הנאורה, כבר אי אפשר לברוח בהמרת דת. מדובר היה באנטישמיות "מדעית", גזעית. האנטישמיות הזו לא רוצה את הנשמה, היא רוצה את הגוף. הגוף שאין לו יותר בעולמנו הנאור שום טריטוריה. גם לא בארץ ישראל המנדטורית של הספר הלבן.

לא רק הגרמנים נלחמו ביהודים, גם לא רק האוקראינים, הרומנים, הליטאים, הפולנים ושאר המרצחים שבחסות הגרמנית – כל אלה היו הפטיש,  שלא מסוגל היה לבצע לבדו את זממו בהיקף וביעילות שכזו, בלי הסדן שמתחתיו.

הסדן שאפשר לפטיש לרוצץ ביעילות שכזו את העם היהודי, היו בעלות הברית, שסגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודיים והקפידו שלא להפציץ את תעשיית המוות[11]אבל כן הפציצו את מפעלי התחמושת שבתוך מתחם אושוויץ..

הדיפלוטים הבודדים, חסידי אומות העולם, אותם יוצאים מן הכלל, שנקטו ביוזמה פרטית והצילו רבבות יהודים ויותר – מעידים כאלף עדים על הכלל.

שערו בנפשכם, כמה מיליונים היו ניצלים אילו חפצו בכך מדינות המערב באופן רשמי, אילו נוהגות היו ממשלותיהן, כראול ולנברג הדיפלומט השבדי וצ'יאונה סוגיהארה – מקבילו היפאני.

למעשה, נכנסה מכונת ההשמדה לפעולה תעשייתית גלויה ורחבה, רק כשהבין היטלר יימח שמו, שהמערב תומך פסיבית במטרתו.
מלחמת העולם השנייה, היתה אם כן מלחמת העולם הנאור – ביהודים.

במלחמת העולם הראשונה נלחמו יהודים זה בזה בשם הלאומיות הגרמנית או הצרפתית – ובהפוגות השלימו מניין וענו אמן משני עברי המתרס. כי הרי מעתה, זהותם היא לאומית ולא דתית…

בסבב השני, המניין היהודי שהתאחד משני עברי המתרס במלחמת העולם הראשונה, התאחד עכשיו בקרונות, בדרכו לאושוויץ …

בקרונות המהפכה התעשייתית של המוות,
המתגלגלות בעולם לאומי שנותר ללא אל,
התאחד לבסוף העם –
המעיד על קיומו.

היו שם דתיים וחרדים חילוניים ואתאיסטים גמורים.

היו שם לאומני כל האומות ופטריוטים מעוטרים מקרבות המלחמה העולמית הראשונה.

כשירדו מן הקרונות והופשטו מבגדיהם ומאותות ההצטיינות שלהם, נעלמו שרידי כל הזהויות הלאומיות הללו ונותרה אחת לבדה.

יום הזיכרון

"וגדי וצבי בהדר גבורתם" (דליה רביקוביץ' –  קרב עמק דותן)

מגלי 'הדר הגבורה' של מלחמת ששת הימים, 'התקדמה' כלת פרס ישראל – רביקוביץ' – ונחתה לבסוף במונולוג פואטי שכתבה מנקודת מבטו של מחבל מתאבד…"אללה בעצמו יורד מכיסאו ומלטף את ראשו של השאהיד".

את ריקנות הצדק מגלים ראשונה המשוררים. אל משוררי תש"ח שעברו בדיוק את אותו תהליך ומיהרו להתנער משירת ההלל ליפי הבלורית והתואר, הצטרפו משוררי ששת הימים.

לא ארך הזמן, ושכרון הניצחון הרומנטי בארץ התנ"ך, הפך לקול נהי ובכי על אובדן הצדק.

והיתה לכך סיבה טובה. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה כי שום עקשנות לא תוציא לערבים את החשק מללחום בנו, אין להם שום כוונה להכיר בלגיטימיות שלנו (וועידת חרטום) ולהגיש לנו על מגש של כסף את האישור לזהות האזרחית החדשה שביקשנו לאמץ. לעולם לא ישיב לעצמו הקולוניאליזם הישראלי החדש את תחושת הצדק – בכח הזרוע.

הציונות שביקשה להקים ליהודים מדינה ככל המדינות ולהפכם לעם ככל העמים, יצרה ריבונות ללא תשתית מוסרית. מגילות המקדש בקומראן ושפעת הממצאים הארכיאולוגיים הקושרים אל הארץ הזו את העם היהודי, אינם נותנים תוקף מוסרי לעם הציוני שביקש להחליפו. "לילידים הפלסטינים יש כאן עדיפות מוסרית" – הסביר גדעון לוי בשיחת הפודקאסט (כאן בערוץ 'ישראל מחר') – ודומה כי

משוררי הציונות היו הראשונים להבין כי אי אפשר לאחוז את החבל משני קצוותיו, גם להתנער מהזהות היהודית וגם להשתמש בה כמשענת לצידוק לאומי.

הזכות להגנה עצמית

כרגיל פנתה מדינת ישראל אל הפתרון הקל. את זכות האבות, זכות הייעוד והבשורה, החליפה הזכות להגנה עצמית.

"לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" חוזרים ואומרים דובריה. ואכן, זכות ההגנה העצמית היא זכות שקשה לחלוק עליה. אמנם מדובר במוצא עלוב ביותר. מן דמעות הקוזאק הנגזל. אתה באת וגזלת את אדמתם של אחרים, ועכשיו אתה טוען לזכות להגן על עצמך…

ובכל זאת זכות היא זכות…

 ואולם לא ברור היכן מתחילה הזכות הזו. מרגע שהאויב מתכונן להשמידך? ואולי רק כשיצא לקרב? ואולי רק כשהחל לירות? ואולי גם אז אסור לירות בו אלא בקליע היוצא מבית הבליעה של רובהו? ואולי רק לאחר שנפרד מקנה הרובה, רק במעופו של אותו קליע מותר לפגוע בו? ואולי גם אז נכנסת זכות ההגנה העצמית לפעולה רק כשעבר הקליע איזה גבול דמיוני, כמו מנהרות החיזבאללה בצפון?

הזכות להגן על עצמך היא ערך שמלכתחילה נועד להתכרסם. קשה להתייחס ברצינות לדמעותיו של הקוזאק. מה שאתמול 'מותר' היה לעשות במסגרת ערך ההגנה העצמית, היום כבר אסור…

ולכן, בכדי לטעון את "מצברי הלגיטימציה" עלינו לנקוט בשתי פעולות – מחד – עלינו להעביר את המערכה אל שדה הטכנולוגיה. טכנולוגיה מתקדמת יודעת לפגוע בקליע במעופו – או ברקטה או בפגז המרגמה… הפגיעה הזו, כך (עדיין) מסכימים כולם, עודנה מוגדרת כהגנה עצמית. כך הפך נשקו של האוייב, הרקטה או המנהרה – לאוייב עצמו.

מי האויב?

מאידך – הפכנו את הבריחה אל ערך המוצא העלוב הזה, אל זכות ההגנה העצמית, לערך עליון, ערך הגובר גם על ערך החיים של חיילנו.

אז כל עוד ניתן יהיה להחליף צדק בטכנולוגיה – נעשה זאת, וכשעלה התאנה הזה לא יעבוד לנו יותר, נשלח את בנינו אל מותם חסר התכלית במרדף אחר 'חמושים' בתוך אוכלוסיה אזרחית – כלומר נכסה על חוסר הצדק, בדם בנינו.

אבדן תחושת הצדק, הפכה את ההוד וההדר הראוי לנופלים, לבכי, על אבדן העלומים, ונהי, על אלו שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.

אין תכלית למאבק. אנו חיים במציאות מסוכנת. אתה יכול למות בפיגוע טרור, אתה יכול למות בתאונת אימונים או סתם בתאונת דרכים בחזרה מהבית לבסיס, אתה יכול גם להיות כבאי שמצא את מותו בשאיפת עשן – אין הבדל בין כל אלה לנופלים האמיתיים – כולם חללי מערכות ישראל…

זעקות שבר ודמעות שליש בעת ההלוויות, מחליפות את הדר ה 'טוב למות בעד ארצנו'. לנו לא נותר דבר שהוא גדול מהחיים, משהו ששווה למות למענו. איבדנו את הכבוד להוד וההדר שבקורבנם על מזבח האומה, וממילא לא נתייצב דוממים ונכבוש את דמעותינו לכבודם.

מן ההוד וההדר הראויים כל כך לנופלים באמת במלחמה על קוממיות ישראל והגנתו מיד צר ואוייב, נותרו רק שירי תש"ח וששת הימים בטרם 'התפקחו' המשוררים ועברו לשורר לאוייב שעודנו מחזיק בצדק.

ביום הזיכרון ננער מהם את האבק ולשירים הללו תהיה לרגע עדנה, קודם שישובו וימוגו בעשן המנגלים של יום העצמאות.

יום העצמאות

'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'.

1878 שנים אחרי חורבן המקדש והגליית ישראל אל  כל פינות מדבר העמים, רדיפותיהם והתנכלויותיהם, 3 שנים אחרי הנוראה שבשואות ומתוך ניצחון במלחמה חסרת סיכוי נגד ערביי הארץ וחמשת צבאות ערב שפלשו אליה, קמה מדינת ישראל.

חגיגות העצמאות 1948 – תל אביב

כיצד ניתן שלא לשמוח ולהכיר בגודלו ובעוצמתו של האירוע?

אך משהו בשמחה חסר.

למשהו הזה קוראים 'משמעות' וכל אחד משלושת נדבכיה, איבד בתורו את משמעותו.

אבדן משמעות החולין

עבור רוב תושביה (היהודים), החילונים, מדינת ישראל היא עובדה קיימת שלתוכה נולדו. ישראל היא המכשיר לביטוי לאומיותנו האזרחית ולשמירה על ריבונותנו וביטחוננו. ישראל היא הזהות שלנו, וכמו שאנו חוגגים יומולדת, גם אם חיינו אינם מושלמים ומלאי תוכן, כך גם המדינה, היא היא מי שאנחנו –  ויאללה לבמות, לזיקוקים ולמנגלים.

אבל בשונה מחיי אדם, מדינה היא מהות בחירית. אפשר גם לחיות במדינה אחרת והרבה למעלה ממיליון ישראלים שנולדו בישראל, אכן בחרו לעשות זאת. ייתכן כי לצד הישגיה המדהימים של מדינת ישראל, זו היא גם המדינה הננטשת ביותר על ידי צעיריה.

השוטטות ברחבי תבל הפכה למעשה לטקס ההתבגרות הישראלי. אופציית ההגירה מקננת בראשו של כל צעיר המתחיל את חייו וממש לא מדובר בהגירת קשי יום בלבד. אולי אפילו להיפך. ייתכן והראשונים לעזוב הם דווקא המשכילים יותר והמצליחנים יותר – כלומר אלה שהעולם פתוח בפניהם יותר.

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם ובמדד האושר מככבת ישראל בקדמת הטבלה. מדינת ישראל היא מדינה מפותחת. ניתן לקיים בה חיים בסטנדרט מערבי (פחות או יותר), היא נותנת שרותי חינוך ובריאות טובים והמוכשרים וברי המזל שביננו, יוכלו גם להתעשר בה.

יש כמובן הרבה מאוד מה לשפר, אך כאמור, צעירי ישראל לא מהרהרים בעזיבתה רק בגלל סיבות כלכליות, גם עשירים עוזבים. גם התירוץ הביטחוני כבר מזמן אינו הסיבה לירידה מן הארץ. השירות הצבאי הפך לסוג של אתגר נעורים, מן בר-מצווה ישראלית מאוחרת. עושים 'שירות משמעותי' – משלמים את חובנו – ואז עוזבים…

מעטים משרתים שירות מילואים,

על האיומיים האסטרטגיים לא שומעים הרבה בתקשורת והם אינם מעסיקים אותנו בחיי היום-יום.

טיפטופי הטילים הם בעייתם של תושבי הדרום,

הטרור הוא בעייתם של המתנחלים – כלומר בעיות הביטחון בישראל נתפסות כבעיית זיהום האוויר בהונג-קונג – מטרד מקומי או אפילו פחות מזה.

התרגלנו…

אבל שאלת היסוד ממאנת להיעלם.

מה המשמעות של כל זה.

"האדם מחפש משמעות" – כתב ויקטור פרנקל בספרו המונומנטלי, משמעות היא הצורך החיוני לו ביותר.

גם אומות זקוקות למשמעות – ומעל כולן האומה הישראלית.

אז אנחנו מסתובבים בין הבימות והזיקוקים, ברקע מופיע האומן התורן שמנסה לשמח אותנו, אבל באין משמעות, אין באמת שמחה.

חג העצמאות לא בא עם המשמעויות המובנות שנושאים בכנפיהם ליל הסדר, ראש השנה או סוכת החג. במקום להתכרבל בחיק החג ולהתבשם מריחו ומשמעותו – אנחנו נושאים אותו על גבינו – עושים לו כל הזמן החייאה…

אולי לחילוניות, זה קל יותר – מלכתחילה לא התיימרנו לטעון את חיי החולין במשמעות, ויום העצמאות הוא הרי חג חילוני.

אבל גם במרחב החילוני/מסורתי הגדול – צובטת הריקנות אי שם בשיפולי הבטן.

הציונות מעולם לא הגדירה את מטרותיה במונחים דתיים. מקדש ותיקון עולם במלכות ש-די, לא נמנו בין יעדיה. ההיפך הוא הנכון – הציונות ברחה מן המחוזות הללו כמו מאש. הויכוח הגדול בין מבשרי הציונות תוחם למחוזות הנאורות – האם נהיה אומה סוציאליסטית או קפיטליסטית, האם ההגשמה תהיה מדינית או רוחנית. ההוגים האמוניים – מקאלישר, ועד הרב קוק – לא היו חלק מהשיח הרלוונטי – הם נתפסו יותר כדרשנים. הוויכוחים הללו מעולם לא הגיעו לידי מיצוי והכרעה.

בסופו של יום נותרה מטרת הציונות המוסכמת על כולם, מטרה בסיסית, מעשית ופשוטה בתכלית – להקים ליהודים מדינה עצמאית בארץ ישראל.

לכן, משהוקמה המדינה, גם הושגה המטרה, והציונות שיסודה בכפירה, נותרה ללא מטרה. ככל שנקפו השנים הפכה עובדת קיומה של מדינת ישראל לחלק בלתי נפרד מן המציאות. רוב מוחלט של אזרחיה לא מכירים מציאות אחרת ולכן גם שמירתה, ביסוסה ושגשוגה – פסקו מלספק משמעות לאזרחיה. השירות הצבאי (למשל) נתפס כיום כסוג של קריירה הרבה יותר משהו נתפס כהגשמה ציונית.

אז הציונות כבר לא מספקת משמעות

וכך גם יום העצמאות שלה…

אבדן משמעות החרדה

אבל במרחב הדתי, שם לא ניתן להדחיק את שאלת המשמעות ולהשתיקה ברעש הרמקולים ופסי הקול המשוחזרים.

מרחב האמונה אינו יכול לתת לתהליך היסטורי משמעותי שכזה, לחלוף לידו בלי לבחון את משמעותו.

לכן הדיון סביב מהות היום, מתנהל בעיקר בין הדתיות הלאומית המתעקשת לצקת מהות רוחנית רחבה ליום הזה, לבין החרדיות המתעלמת בשתיקה רועמת מן היום וממשמעותו. ביטויה של המחלוקת מופיעה בכלים הלכתיים, כלומר בשאלה האם להוסיף לתפילת היום אמירת 'הלל' ותפילות לשלום המדינה או להימנע מכך, אולם שורשה בשאלה המהותית – האם מדינת ישראל היא נדבך היסטורי וחיובי בתהליך התנ"כי של גאולת העם והאנושות, או שמדובר בסוג של אנקדוטא היסטורית, אולי אפילו אחיזת עיניים מעשה שטן, שאין לו קשר מהותי וחיובי לסיפור היהודי האמיתי.

ובמילים פשוטות – אם ניתן היה לעלות לארץ הקודש, לקיים בה את מצוות יישוב ארץ ישראל (האישית), ללמוד בה תורה  ולקיים בה מצוות בצורה בטוחה, כלומר, אם הבריטים היו שומרים כראוי על ביטחון הפנים ולא היו את גוזרים על העליה את גזירות הספר הלבן, האם ראוי ונכון היה לגרשם ולהקים את המדינה?[12]זו כמובן חכמה שבדיעבד. אם אלו היו פני המציאות ולעליה והביטחון לא היתה נשקפת כל סכנה והפרעה, גם הממסד החילוני של היישוב העברי לא היה מקים את המדינה ועדיין היינו צופים בדגל בריטי מחוץ לחלון. היחידים שאולי היו נאבקים בשלטון הזר היו הפורשים – מן הסתם הקיצוניים של לח"י – ובן גוריון היה לוכדם ומוסרם למשטרה הבריטית. הדתיים על כל גווניהם -למעט נער הגבעות… – היו כמובן תומכים בו. האם צריך להיות אכפת לנו מהם צבעי הדגל של מדינת הלאום המודרנית (הנאורה והכפרנית) שמתנוסס מעל לירושלים?

התשובה החרדית היא שחד משמעית לא. עבורם, מדינת ישראל היא מציאות שכל כולה בדיעבד אחד גדול. מציאות שלילית שצריך להסתדר איתה, וודאי שלא מציאות חיובית שצריך לדייק ולשפר אותה. במובנים רבים המנדט הבריטי אף היה עדיף עליה (לא נדרש פטור מגיוס למשל…).

החרדיות אינה מסוגלת לקבל שה'מלכה' – גאולת ישראל – לבשה בגדים צואים בדמות תנועה (ציונית) ומדינה שכל כולה נישאת על גלי הכפירה, ושחזון 'עם ככל העמים', הוא בשורתה.

יש הגיון רב בגישה החרדית, אך גם לא מעט עצימת עיניים וכפיות טובה היסטורית.

אין ספק כי נסתרות דרכי הבורא וככול שמדובר כאן בהליך גאולי חיובי, טומן הוא בחובו סתירה עמוקה לצפיותיו ההיסטוריות של האדם הדתי מדרך הופעתו של התהליך הזה. נושאיו של המשיח לא אמורים היו לחלל שבתות, לאכול נבלות ולבעול נידות. ואולם כיצד ניתן, 3 שנים לאחר שעמנו נטחן לאבק ואפרו פוזר כדומן על פני האדמה, להתעלם מהמשמעות האדירה של התמורה הזו?

אבק האדם הזה קם והיה לעם ריבוני שבניו לובשים מדים עבריים וזוכים להגן על חייו ועל ריבונותו.

התיתכן גאולה מובהקת מזו?

האם כשעם ישראל מנצח את אויביו ומשחרר את עירו של מלכנו דוד, האם הניצחון הצבאי הפלאי במלחמת ששת הימים, איננו קידוש השם – רק משום שראש הממשלה ומפקדי הצבא הם פורקי עול?

אין חרדי רציני שיטען כך. ברור שמדינת ישראל מייצגת מהות פנימית עמוקה ומשמעותית בהרבה מן הלבוש שבו בחרה להופיע.

אבדן משמעות הייעוד

הסרוגים – לעומתם – נשענים על הסבריו המעמיקים (ויהיו שיאמרו המפותלים) של הרב קוק, שבהגותו ידע תמיד להפריד בין התוכן ללבושו החיצוני.

יש הרבה אמונה, צניעות וענווה כלפי שמים (נסתרות דרכי הבורא) וגם רומנטיקה, בגישה הדתית לאומית. אך יש שם גם לא מעט עצימת עיניים כלפי המציאות שהולכת ומחמירה. בפועל מדינת ישראל הולכת ומתרחקת מכל סממן של זהות יהודית מהותית. בכל התחומים הדתיים, שבת, כשרות ומשפחה, כמו גם בתחומים הלאומיים האמוניים – יישוב ארץ ישראל, שמירת הביטחון והכבוד הלאומי – ישראל נמצאת בנקודת שפל וצניחה מתמדת. חורבן גוש קטיף היה נקודת שבר תיאולוגית ברורה בתפיסה הציונית דתית וזעקת השבר של בני הנוער שהציפו אז את חולות הגוש, היו למעשה זעקות שברה של האידיאולוגיה, הרבה יותר משבר היישובים והבתים.

אז מי צודק?

שלושת הצדדים אוחזים בחלק מן האמת ונראה כי המציאות הולכת ודוחקת אותם לקראת סינרגיה.

הציבור החילוני הולך ומתרגל להופעת החרדים והסרוגים בחיי החולין. [13]זהו תהליך לא פשוט שכולל הדרת סרוגים מהפיקוד הבכיר ושימוש פוליטי ציני בעידוד השנאה כלפי החרדים

הציבור החרדי נאלץ להשלים עם קיומה של המדינה ויותר ויותר מבקשים בניו להיות חלק ממנה ולהתחבר אל זרם חייה. הם מוסרים את נפשם באוהלה של תורה, תרומתם התרבותית אדירה והם מצליחים הרבה יותר מן הציבור הסרוג, לשמור על דרכו האמונית של דור ההמשך שלהם.

אך המחיר כבד. ההפרדה העיקשת מן הציבור החילוני והמסורתי, ההתעקשות שלא לשרת בצבא, לא ללמוד לימודים אקדמיים ולא לעבוד במקומות מעורבים – פוגעת קשות ביכולת החרדית להתפרנס ולהתבסס.

דומה כי המציאות מורה את דרכה וגם אם החרדיות אינה מכירה במדינה במובן האידיאולוגי, מוצאת היא לאיטה את דרכה אליה במובן המעשי.

ואילו אצל הסרוגים משלימה המציאות את האידיאולוגיה בצורה הפוכה.

אצל רוב צעירי המגזר הופכת האידיאולוגיה למשנית עד חסרת חשיבות. למעט ציבור חרד"לי קטן, האידיאולוגיה הציונית דתית כבר הרבה פחות מעניינת. למעשה מקבל בפועל הציבור הסרוג את ה'באגים' באידיאולוגיה שלו, כעובדה קיימת וממשיך הלאה[14]באגפים מסויימים של החרדלים, נעשה ניסיון לדייק את האידיאולוגיה וליישב את הסתירה בינה לבין המציאות. התוצאה היתה הרת אסון והביאה לטענה שהיות ומדינת ישראל היא 'יסוד כיסא ה' בעולם, אזי כל פעולותיה חייבות להיות חיוביות. מכאן קצרה היתה הדרך לטעון כי חייל חייב לציית לפקודה לגרש את הוריו מביתם, משום שהפקודה הנפשעת יצאה מאותו 'כיסא'. כך הפך אגף מסויים של הציונות הדתית לסוג של פאשיזם אמוני.

תרומתם האיכותית של הסרוגים בכל רובדי החיים אדירה אף היא. קשה לדמיין את צה"ל בלעדיהם. אילולי הם, לא היתה ההתיישבות ביש"ע וככלל מדובר בציבור היחיד שעדיין יש בו את האיכות המיוחדת של אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל.

מנגד – הסתירה והייאוש מן האידיאולוגיה, יחד עם השילוב בחברה הכללית, עושים שמות בשמירת הקשר לתורה ולמצוות בציבור הזה. רוב יוצאי החינוך הממלכתי דתי, מורידים את הכיפה בהמשך חייהם ומשתלבים בציבור הכללי.

כפירה, חרדה וייעוד.

אז מה היא ישראל?

תוצר של אידיאולוגיה ציונית שהוגשמה ונותרה חסרת משמעות – עבור החילוניים?

מציאות כפויה שצריך להסתדר איתה – עבור החרדים?

או תהליך גאולי העומד בסתירה למציאות – עבור הסרוגים?

דומה כי התשובה טמונה ביכולת להביט בעין טובה אך ביקורתית דרך כל הזוויות הללו יחדיו ולמצוא את הסינרגיה שביניהם.

ישראל לא יכולה היתה לקום שלא מתוך כפירה חילונית. הדת ששמרה על הזהות בגלות, שמרה גם על הגלות עצמה…

ישראל חייבת להיות חרדה לזהותה היהודית כנגד כפיית הכפירה, וישראל לא תוכל להמשיך ולהתקיים אם לא תתחבר לייעוד החירות האוניברסאלית תחת כנפי האל האחד – יעודו המקורי של העם שהקים אותה, לתקן עולם במלכות ש-די.

חג עצמאות שמח

image_print

הערות

הערות
1 על אף שבמסורת היהודית לא מתאבלים בימי ניסן, ועל אף שעוד קודם להקמת המדינה נקבע יום 10 בטבת כיום הקדיש הכללי ואך טבעי היה להצמיד את החורבן הגדול ביותר שידע העם היהודי לאחד מצומות החורבן. עם עלותו לשלטון (1977)הציע מנחם בגין להעביר את יום השואה לתשעה באב אך ההצעה נדחתה.
2 " בקרבות מלחמת העצמאות גויסו עשרות אלפי ניצולי שואה עם שאר היישוב היהודי. ניצולי השואה, שכונו חיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), נלחמו בכל החזיתות והיוו כשליש מהכוח הלוחם – למעלה מ-30,000 לוחמים. בקרב הנופלים היה שיעורם קרוב למחצית. "אנשי גח"ל…" מתוך אתר 'יד ושם'.
3 במשפט איכמן נפתחה התודעה הציונית להקשבה משום שהסיפור סופר בתוך מרחב של נקמה ישראלית.
4 חיים הזז – הדרשה.
5 התנועה הכנענית, צעדה צעד נוסף וביקשה למצוא את זהותה בעמי כנען שהיו בארץ קודם קילקול הכיבוש העברי.
6 'דגלים מעל לגטו' – משה ארנס
7 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%93_%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Yad-Mordechai-Anilevich-memorial-1.jpg
8 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%92%D7%98%D7%90%D7%95%D7%AA#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ghetto_Fighters'_House.jpg
9 שבויי מלחמה רוסים טרפו אחד את השני בעבור פרוסת לחם שזרק להם השובה הגרמני. ומדובר בוותיקי קרבות – לא בעם חסר מולדת הנתון לחסדי סביבתו. ואנו? שנולדנו אל תוך מדינה ריבונית, כיצד אנו נוהגים מול איום השמדה שהולך ונרקם סביבנו בדמות מאות אלפי טילים מדוייקים ובדמות נשק גרעיני שברור כי במוקדם או במאוחר יגיע לידי מבקשי נפשנו – כיצד אנו מתנהגים? האם אנו קמים על נפשנו? או קונים עוד ועוד אשראי של שקט מזוייף, מסתתרים מאחורי בטונאדות טכנולוגיות ובלבד שלא נצטרך להישיר מבט אל האמת המרה ולעמוד על נפשנו, דוחים את פתיחת שערי הגיהינום – רצוי לדור הבא, כלומר לילדים שלנו…במה אנו טובים מהדור ההוא? האם להם היה חיל אוויר? טנקים? או צוללות?
10 וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מעשי הטבח בארמנים כ"שואה מינהלית" וציין ש"אין ספק סביר שפשע זה תוכנן והוצא לפועל מסיבות פוליטיות. הופיעה ההזדמנות לפינוי אדמה טורקית מגזע נוצרי המתנגד לכל השאיפות הטורקיות, מוקיר שאיפות לאומיות שניתן לספק אותן רק על חשבון טורקיה, ונטוע גאוגרפית בין טורקיה ומוסלמים קווקזים".(ויקיפדיה
11 אבל כן הפציצו את מפעלי התחמושת שבתוך מתחם אושוויץ.
12 זו כמובן חכמה שבדיעבד. אם אלו היו פני המציאות ולעליה והביטחון לא היתה נשקפת כל סכנה והפרעה, גם הממסד החילוני של היישוב העברי לא היה מקים את המדינה ועדיין היינו צופים בדגל בריטי מחוץ לחלון. היחידים שאולי היו נאבקים בשלטון הזר היו הפורשים – מן הסתם הקיצוניים של לח"י – ובן גוריון היה לוכדם ומוסרם למשטרה הבריטית. הדתיים על כל גווניהם -למעט נער הגבעות… – היו כמובן תומכים בו.
13 זהו תהליך לא פשוט שכולל הדרת סרוגים מהפיקוד הבכיר ושימוש פוליטי ציני בעידוד השנאה כלפי החרדים
14 באגפים מסויימים של החרדלים, נעשה ניסיון לדייק את האידיאולוגיה וליישב את הסתירה בינה לבין המציאות. התוצאה היתה הרת אסון והביאה לטענה שהיות ומדינת ישראל היא 'יסוד כיסא ה' בעולם, אזי כל פעולותיה חייבות להיות חיוביות. מכאן קצרה היתה הדרך לטעון כי חייל חייב לציית לפקודה לגרש את הוריו מביתם, משום שהפקודה הנפשעת יצאה מאותו 'כיסא'. כך הפך אגף מסויים של הציונות הדתית לסוג של פאשיזם אמוני
3.7 6 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
8 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
מארק שור
מארק שור
3 months ago

כיום ממערב לירדן יש לערבים נשיא, ממשלה, תקציב, תעודות זהות,
משטרה, בתי משפט, ערים ללא יהודי אחד, נוכחות באו"ם וכו'..
זאת אומרת יש להם מדינה, מינוס צבא ויהודים.

ערבים לעולם לא יעזבו לבד כל עוד –
היהודים מספקים כל התנאים לריבוי ושיגשוג לעם זר בתוך ארץ ישראל.
לכן צעד ראשון והכרחי על מנת להשתחרר מן הנטל הערבי הוא –
לשנות אזרחות אצל 2 מיליון ערבים.

משום שמדינה ערבית "מינוס" ממערב לנהר ירדן כבר קיימת ויהודים גורשו משם, אז ערביי חיפה, נצרת, עכו, הגליל, הנגב, רהט, כפר קאסם, סכנין, יפו, ירושלים, לוד וכו- חייבים להפוך לאזרחים של מדינה שלהם החדשה .
אין שום הבדל בין ערבים ברמאללה, חברון, עזה - לבין ערבים בירושלים, חיפה, יפו .
<strong>לערבים אין זכות לבחור לעצמם את אזרחות הנוחה</strong>.
אין מקרה בהיסטוריה כאשר המנצח בכל מלחמות העביר חלקי ארצו לאויבים מובסים או 70 שנה האכיל אותם.

דחוף ! ערבים מירושלים, הגליל, גוש דן והנגב חייבים להשתתף בבחירות ברמאללה.
עדיף להעסיק בישראל רק ערבים עם תעודות של רשות הערבית.
לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחים של מדינה שלהם, ללא צבא ,
הם ישלמו מס הכנסה ומס בריאות ברמאללה ורק שם ערבים יבקשו
 קצבאות, הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות, תקציבים לבתי ספר וכו
.
בעוד כמה חודשים רמת חיים שלהם תרד דרסטית ואז יתחיל טרנספר מרצון >
לרמאללה, שכם, חברון , ג'נין, קלקיליה, טולכרם, יריחו, אבו-דיס, בית לחם, עזה וכו'.
שימו לב > הכול לפי חוק בינלאומי, כי רק ערבים ביצעו את המלצת האו"ם משנת 1947 על החלוקה וגירשו את היהודים מחלק ניכר של ארץ ישראל .
*
בשלב שני נעביר הספקת מים, מזון, חשמל, דלק , חומרי בנייה וכו' לסיני ולירדן .
כך בשני שלבים, בלי מלחמה ודי בזול, תוך כמה שנים נשחרר את ארץ ישראל.

רפאל
רפאל
3 months ago

תודה רבה על מאמר חשוב שמעורר את המחשבה והמודעות לשאלת המשמעות של הימים האלו ומתוך כך לשאלות עומק בזהות שלנו כפרטים, כעם וכמדינה.
חשוב לי להעיר הערה ולשאול שאלה.
1. הערה: זכיתי להיחשף להגותו של שבתי בן דב דרך מייל שהגיע ממך נדמה לי עוד בימים של "מנהיגות יהודית" בליכוד, ובו המלצת לקרוא במאמר "על יום העצמאות, יום הזיכרון וצומות החורבן". אני מלא הודיה על כך ולכן רציתי להעיר שששמתי לב שחלק מהרעיונות פה במאמר הזכירו לי מרעיונותיו של שבתי בן דב גם מהמאמר הנ"ל וגם במאמר "הברית בין הקברים – היא מגילת ספר עיכול הזוועה". ורציתי להציע לשקול להוסיף הפניות במקומות הרלוונטים לכתבי שבתי בן דב לקיים "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" ובעיקר כדי לתת פתח לאלו המבקשים להעמיק בנושא.
2. שאלה: הזכרת כי הגנרל אריך פון מאנשטיין היה יהודי ולא הצלחתי למצוא מקור ברור לכך (מלבד שנזכר בויקיפדיה כי הדוד המאמץ שלו התגייר בשלב כלשהו – ואולי מכאן 'יהדותו' של הגנרל מבחינת הגרמנים?). במידה ויש, אשמח לקבל הפנייה למקור העוסק בנושא.

תודה רבה

רפאל
רפאל
3 months ago
Reply to  רפאל

תיקון קטן לגבי ההערה – התכוונתי למאמר "בסימן החיים במעורטל" שבו שבתי בן דב פותח בשאלת הנחיצות להצמיד את מושג "הגבורה" ל"שואה". אם כי גם במאמר "הברית בין הקברים" שבתי בן דב עוסק בהשמדת יהדות אירופה.

משה Feiglin
3 months ago
Reply to  רפאל

שלום רפאל
הגותו של שב"ד בוודאי האירה את עיני אך כשכתבתי את הדברים, לא נשענתי על אמירה ספציפית שלו ולכן לא הפנתי אליו. הישענות שכזו היתה מחייבת העמקה נוספת וגם כך הארכתי יותר מהרגיל.

לגבי הגנראל היהודי בשירות גרמניה הנאצית – פול מאנשטיין. ישנו ספר עב כרס שנכתב על יהודים בצבא הרייך ותורגם לעברית ובו דוגמאות רבות. את הידע הספציפי על מנשטין שאבתי מאחד הבקיאים הגדולים בנושא , שמעון אוביץ, אני משוכנע שהוא מדוייק.לצערי אוביץ לא העלה את הדברים על הכתב.

Dina Feller
Dina Feller
3 months ago

הערת שוליים ושאלה גדולה.
הערה – דווקא טקס הדלקת המשואות השנה מדגים ומתמצת בצורה נפלאה את מה שאתה אומר. 2 (או 3 אפילו?) מדליקי המשואות, הבולטים והמדוברים ביותר, מציגים את ערך ההישרדות נטו. לא תרומה ולא גבורה ולא כישרון כלשהו אפילו, אלא הישרדות נטו, נשארו בחיים. זהו הערך העליון שבא מחד, להחליף את ערכי התרומה והגבורה שתמיד היו אלה שזיכו בכבוד ההדלקה, ומאידך, באו להצדיק את אלה שמקדמים את ערך ההישרדות בכל מחיר (כי מה לעשות, מהלך "ההישרדות" דורש מחיר זעום של השמדת זכויות האדם וזכויות הפרט, אז חייבים לתת לזה הצדקה. ובמילים פשוטות, אם כעת אינך ד"ר רשע, אלא גיבור גדול, אז מי יבוא אליך בטענות?) ואני "מזהה כאן תהליכים" מזעזעים בדבר הזה.
ושאלה גדולה – ואז מה בעצם המשמעות שלנו? אוקיי, אז משמעות ההישרדות הפיזית לא מחזיקה מים. משמעות השטטל הישראלי הזויה עוד יותר. משמעות החיבור הבלתי אפשרי ביניהם אבסורדית ולא מחזיקה מים בו זמנית. אז מה כן המשמעות?
מקדש. אז מה זה בית מקדש? אין היום דיון בנושא הזה. וזה ה-דיון במשמעות שלנו ושל קיומינו. בית מקדש בצורת בית כנסת ענקקק שכל העיירה תמות מקנאה כשתראה אותו? מצחיק. בית מקדש בצורת אתר שחזור היסטורי, מוזיאון תחת כיפת השמיים עם טקסים לכל המשפחה ומסעדת בשרים ליד? (בהשגחת מי תהיה הכשרות שם אגב? האם יהיה מזבח כשר ומזבח מהדרין?) נו… אין מילים אפילו.
בית מקדש/ הוא אמצעי, ולפניו אמור לבוא הדיון על משמעות. אתה פותח בדיון הכי נכון בעולם, אך מפסיק אותו בנקודה הכי חשובה. אז מה המשמעות? מה נעשה בבית מקדש? נתפלל? נאכל בשר? זו לא המשמעות, גם אם נעשה את זה בתוך כוונה דתית כנה וטהורה.
ודווקא הסתכלות על תהליכים היסטוריים כן יכולה להוות רמז. מדינת ישראלה קמה בתוך תהליכים היסטוריים מאוד ברורים ששמו במרכז לאומיות. ולהעביר את השטטל לשלב הבא היה אפשרי רק ע"י הוספת הלאומית לתודעה הציבורית שהייתה קיימת (או בעצם לא קיימת) אז.
התהליכים היום מראים דברים אחרים. מאחורי העשן המטורף וההזוי של שגעת כלל-עולמית רואים לא מעט שאלות קיומית של צידוק הקיום האנושי. אדם או טבע? האם יש לנו זכות לאכול בשר בכלל? לטוס ולפגוע באוויר? להביא ילדים לעולם? וכמה מהם? האם עלינו לצמצם את האנושות שפוגעת בעולם? השאלות האלה יעלו ויתחזקו. כי אכן הגיע הזמן לתשובה יהודית. כי כפי שמדינת ישראל הייתה תשובה יהודית לשאלה לאומית עולמית, כך בית מקדש יהווה תשובה יהודית לשאלת תיקון עולם עולמי. וכלל שנקדים את הדיון בנושא הזה, כך נציל נפשות. והכדור בצד שלך 🙂

Last edited 3 months ago by Dina Feller
משה Feiglin
3 months ago
Reply to  Dina Feller

אינני עוקב אחר הטכסים התפלים וכלל לא עניין אותי מי המשיאים. הנקודה שהעלית באשר לבחירת משיאי המשואות מעניינת ומדוייקת אך לצערנו כלל לא מפתיעה.

Dina Feller
Dina Feller
3 months ago
Reply to  משה Feiglin

בצורה פרדוקסלית דווקא קידוש ערך ההישרדות, כשהוא בא לצד רמיסת זכויות הפרט, הוא זה שהכי מקרב אותנו להשמדה. כי מה הפעם מוטל בספק? לא נשמה ולא גוף. אלא עצם רעיון קימך כבן אנוש. אתה מזהם, אתה פוגע בעולם, בטבע, – בחברה כולה אתה פוגע כשאתה לא תואם את הסטנדרט או בכלל קיים. כי עצם קיומך הוא רע, הוא פצצה מתקתקת. הפיתוחים הפילוסופיים והמעשיים של הרעיונות האלה (שכולם מושמעים בפה מלא ולא פרי המצאתי אם מישהו חשב כך לרגע) עוד לפנינו. השאלה אם ומתי נציג את האלטרנטיבה, לנו כיהודים ולעולם כולו.

משה Feiglin
3 months ago
Reply to  Dina Feller

מוזמנת להציע מאמר מלוטש לפרסום כאן בנושא.

כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך
 כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם       לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך. בתאריך ד' בניסן תשע"ט (09.04.2019) הלכו

סימן קריאה #20

את תרבות ה'גאווה' יש לבחון בתוך הקשרה הפרוגרסיבי הכולל. במאמר 'סימן הקריאה' הקבוע שמתפרסם היום בערוץ התוכן 'ישראל מחר', אנו מבררים – "להיכן צועד המצעד".
לאן צועד המצעד כל הארץ דגלים דגלים, ערי ישראל מתקשטות לכבודו. גם משרדי ממשלה מקפידים להניף את הדגל הססגוני. מגדילה לעשות עיריית תל אביב

סימן קריאה #19

על לאומיות יהודית ללא אל • הדרך קיימת, וכשם שהייתה ברורה לבלפור ולאוונגליסטים של טראמפ, כך צריכה היא להיות ברורה גם לנו • מאמר עומק בעקבות הפולמוס עם ד"ר גדי טאוב
מ.פ. "כל הלאומיות היהודית היא לאומיות שמחוברת בברית שבין העם הזה ואלוהיו, אין לנו לאומיות אחרת…" ד"ר גדי טאוב: "…(הבעיה היא) … ההתנשאות שלכם

סימן קריאה #18

נדרשת הנהגה שמחזירה את עזה לריבונות ישראלית, לא בדיעבד, כי אין לנו ברירה, אלא לכתחילה, פשוט משום שעזה היא חלק בלתי נפרד מא"י
             "בחזון השלום שלי חיים שני עמים זה לצד זה בארץ הקטנה שלנו, לכל אחד ההמנון שלו, הדגל שלו והשלטון שלו"                     בנימין נתניהו

סימן קריאה #17

המערכה הראשונה של מלחמת ישראל הערבית, בישראל היהודית • קריאת כיוון
קרדיט תמונה: סמל גיא חסון // דוברות צה"ל

סימן קריאה #16