תופעה צדדית כביכול, שמאפיינת אולי יותר מכל את המערכה של זהות בבחירות 2019 היתה עשרות הישראלים לשעבר שהתעקשו לעלות על מטוס ולהגיע לארץ כדי להצביע זהות.
מנגד, לצערי הרב מאוד, צעירים רבים אומרים לי שזהות היתה מבחינתם הצ’אנס האחרון ולנוכח התוצאה בכוונתם לעזוב את הארץ.
העניין הוא שהישראלי שירד מהמדינה שירדה לחייו, הישראלי לשעבר שביקש לחיות במדינה שעוזבת אותו לנפשו, מדינה שלא נותנת ולא לוקחת ממנו, אלא פשוט מאפשרת לו להינות מפרי עמלו, לחיות במדינה שמאפשרת לו לחיות בכבוד במקום לשרוד במרדף בלתי פוסק אחר הצורך לתחזק את הררי הפקידים והפרוטקציונרים – הישראלי הזה שמע שמישהו שם בישראל החליט להילחם בשיטה שהבריחה אותו מארצו והוא חש צורך להזדהות עם הבשורה הזו וטס לכאן כדי להצביע זהות.
מנגד, צעירים ישראלים שכבר ראו עולם, כבר אי אפשר להסתיר מהם שאפשר אחרת, צעירים שהבינו שבנתיים, בסיבוב הזה, שוויץ או אוסטרליה לא יבואו הנה – ולכן הם מחליטים עכשיו (וכמה הם טועים) להגר לשם.
אפשר להתלונן כנגד היורדים. אבל זו שטות. כמליון ישראלים בארה”ב לא הגיעו לשם בגלל קצבאות או סל קליטה. הרהורי ה רי-לוקיישן החולפים בראשו של כל צעיר בישראל, לא נובעים מגובה שכר המינימום, אלא עומק מעורבותה של המדינה בחייו.
זהות חייבת להישאר על המפה. אנחנו חייבים להמשיך ולהציב את אלטרנטיבת החירות, כדי שילדינו יישארו בארץ, ובכדי שגם יהודים במערב, יגיעו לכאן בהמוניהם.
