02/03/2021 – י״ח באדר ה׳תשפ״א

"מחסן גרוטאות של נשק מודרני"

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

13 תגובה

image_print
שיתוף ב print
הדפס

על מוכנותה של ישראל למלחמה הבאה

האלוף במיל' יצחק בריק בראיון לערוץ היוטיוב 'לאומנות'

"צה"ל מעולם לא היה מוכן פחות לקראת המלחמה הבאה…", "אין תפיסת ביטחון, אין מי שיקבל החלטות "– זועק האלוף בריק – איראן פיתחה מולנו בסבלנות רבה מארג של בני ברית, מהחמאס בדרום המשך בחיזבאללא בצפון, דרך הסורים שבונים מחדש צבא מודרני ומשמעותי, דרך כוחות רחוקים יותר בעיראק ובתימן – ומעל כולם הולך ומתחמש הצבא הגדול והמשמעותי ביותר במזה"ת, תוך שהוא מפר את ההסכמי הפירוז בסיני – הצבא המצרי.
המלחמה הבאה תתנהל בעורף, עם כמויות של טילים שאין לישראל שום יכולת להתמודד מולם, וצה"ל כלל לא מצטייד ומתאמן לקראת תרחיש כזה[1]לראיון המלא: https://www.youtube.com/watch?v=BPhO5ATUUZ8.

בריק, שהוא גיבור מלחמת יום כיפור, מספיק מבוגר ומספיק בדימוס בכדי לא להתיירא מן המערכת[2]בדומה לד"ר אמיר שחר – מנהל חדר המיון בבית החולים לניאדו, המתבטא בחופשיות נגד מדיניות הממשלה בנושא הקורונה.. הוא מבין היטב את הוויית הצבא והמלחמה, מבין את תמונת הזירה הכוללת, מבין את הסכנות, מבין מהוא השינוי המערכתי הנדרש, מבין מה יש לבצע מבחינה טכנית – והוא מסביר זאת היטב.  

מטרת המאמר שלפניכם אינה לחזור ולהסביר שוב את הכשל הקונספטואלי והטכני, כלומר היכן נרדמנו בשמירה, היכן טעינו בתכנונים ובהתארגנות ארוכת הטווח. מטרתו גם אינה להציע באילו כלי נשק על צה"ל להצטייד, אלו סדרי גודל וסוג של כוחות עליו לתכנן ולקראת אילו תרחישים עליו להתאמן ולהכשיר את עצמו.  בריק ומומחים בכירים נוספים עושים זאת מצוין. חוקר מערכות ישראל, ההיסטוריון והוגה הדעות הצבאי – ד"ר אורי מילשטין עושה זאת כבר כ 50 שנה. עושים זאת מומחי צבא וביטחון בעלי שם כעמנואל וואלד אשר ספרו המטלטל "קללת הכלים השבורים" העוסק ב דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית, התפרסם כבר ב 1992

מחקריו של אל"מ ד"ר יעקב חיסדאי שהיה חבר בוועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום כיפור עסקו בכך רבות. עורך הרבעון נתיב – אריה סתיו – הקדיש החל מאמצע שנות ה 90 של המאה הקודמת, גליונות רבים לבחינת איום הטילים האסטרטגי על מדינת ישראל.

עיתון נתיב

הם ורבים נוספים, מתריעים זה זמן רב מפני אותם חוליים שדומה כי הביאונו עכשיו אל סף המצוק הביטחוני החמור ביותר שידענו – אולי אפילו חמור מזה שעמדנו מולו במלחמת יום כיפור – ומה שרק מחמיר פי כמה וכמה את חומרת המצב היא שאננות העורף, שעל פתח הגיהינום עוסק בעיקר בהפגנות בלפור ובוויכוחי קורונה.

מטרת מאמר זה – אם כן – אינה להוסיף ולדוש בתיאור המציאות ובפתרונות הטכניים, אלא בהבנת סיבת היסוד לאותו ליקוי מאורות בטחוני, סיבת היסוד שאיפשרה אותו ושאם נתעלם ממנה, היא תמשיך לאפשר אותו[3]גם אל"מ חיסדאי הראה בכתביו כי המשבר הביטחוני הוא תוצר של משבר עמוק יותר..

המציאות הקטסטרופאלית שאותה מתארים בריק וחבריו, מציאות שמעמידה בצל את סיכוייה של מדינת ישראל לשרוד, לא מתרחשת בהפתעה.

ישראל אינה מדינה מערבית שאננה ומשועממת ללא סכנה ממשית המאיימת על ביטחונה. במציאות שכזו ניתן אולי להבין כיצד חומקת הסכנה מתחת לתודעה הציבורית ותופסת את המדינה המאויימת בהפתעה גמורה.

אבל ישראל היא ממש לא מדינה שכזו! ישראל היא מדינה שקמה מתוך אפר הכבשנים. כל אח"מ שנוחת בה, מובל אחר כבוד ליד-ושם בכדי להיווכח במו עיניו באיום ההשמדה הנוכח כל העת מול העם היהודי ומדינתו. אם לא די בכך, מוסיפים אויביה, ממנהיגי איראן ועד מנהיגי החמאס, להזכיר בפה מלא כי כוונות ההשמדה הללו בעינן עומדות, גם אם חלפו 76 שנים מאז כבו הכבשנים.

אתוס הביטחון הוא אתוס היסוד של המדינה (וגם התירוץ המאפשר לה לחמוק לנצח משאלת יעודה). במובנים רבים ישראל היא צבא שיש לו מדינה ולא להיפך. ישראל היא אחת המדינות החופשיות היחידות שיש בה גיוס חובה משמעותי. נתח הביטחון מתוך התקציב הוא הגדול ביותר בעולם המערבי, והמדהים מכל – ישראל כבר חוותה ביום הכיפורים של 1973, מלחמה שפרצה בהפתעה ואיימה באופן ממשי על קיומה.

כיצד זה ייתכן שעל רקע כל אלה, מוצאת עצמה מדינת ישראל, שוב, בהפתעה גמורה, ללא תשובה של ממש מול האיום הקיומי הגדול ביותר מאז הווסדה?

לא צריך להיות אסטרטג גדול, כדי להציץ במפה ולהבין שמדינת ישראל,  שרוב תושביה היהודים והתוצר הגולמי שלה מרוכזים במטרופולין גוש דן, היא מטרה מקובצת (כלשונו של האלוף בריק) ופיתוי בלתי נשלט להשמדה באבחת נשק תלול מסלול אחת. משמעותם האסטרטגית של מאות אלפי טילים מדוייקים, חלקם עם ראש נפץ קרבי של יותר מחצי טון, המכוונים כלפי גוש דן והעורף הישראלי, כלפי מטרות אסטרטגיות כגון מחסני חירום ומרכזי גיוס והצטיידות, תחנות כח וחוות דלקים, מסלולי חיל האוויר וצירי תנועה ראשיים – אינה פחותה ממשמעותו האסטרטגית של נשק גרעיני. וגם על נשק שכזה צפוי כי במוקדם או במאוחר תניח איראן את ידה. בלתי נתפס כיצד אפשרה מדינת העם החכם והנבון – מדינת ישראל למציאות שכזו להתפתח?

הבנת הבעיה המהותית שעומדת שמאחורי המחדל הביטחוני, אינה צורך תיאורטי, זו אינה שאלה שאפשר להניחה בצד ולומר אין זמן עכשיו, בואו ונשלים במהירות את הטעון תיקון ואח"כ נתמודד עם שאלות "פילוסופיות" – לא ולא! אם לא יובן ויופנם שורש הבעיה, אזי מה שלא נלמד אחרי מלחמת יום כיפור, גם לא יילמד ולא יתוקן כאן ועכשיו.

המערכות המדיניות והביטחוניות פועלות בסימביוזה מלאה עם התודעה הלאומית. אם העם שאנן, הצבא שאנן. אם הפוליטיקאים והתקשורת לא מתעסקים בשאלות הללו כי נדמה להם ש "יש על מי לסמוך", אז גם הגנרלים סומכים על עצמם… אם שכנענו את העורף שנגמרו המלחמות, שמעתה יש רק עימותים מוגבלים, חצי צבאיים וחצי אזרחיים, אם הרדמנו את עצמנו בחסות אידיאולוגיות כושלות, בל נצפה כי סם הטישטוש הזה יעצר בדרג האזרחי ולא ירעיל גם את הדרג הצבאי.

כשסמכה צרפת על מחסן גרוטאות של נשק מודרני

ממלחמת העולם הראשונה יצאה צרפת בשן ועין, אך מנצחת. כלקח מן המלחמה בנתה צרפת את אחד הצבאות החזקים ביותר באירופה – חזק בהרבה מזה שנותר בידי הגרמנים – חימשה אותו היטב והקימה קו ביצורים חסר תקדים – קו מז'ינו. ואולם הגורם המרכזי לכך שברגע האמת קרסה צרפת כמגדל קלפים מול המתקפה הגרמנית הוגדר בויקיפדיה באופן הבא:

" צרפת האמינה כי גרמניה לא תוכל לפלוש אליה בשל קו ביצורים אדיר שנבנה בשנות ה-30 לאורך הגבול הצרפתי-גרמני. כמו כן האמינו הצרפתים שצבאם הוא צבא "מעולה" כשלמעשה, המוטיבציה בו הייתה ירודה, הוזרמו לו תקציבים נמוכים מדי, וחסר בו פיקוד מוכשר..

מערכת השלטון הצרפתית הייתה שרויה במאבק קשה בין ימין ושמאל ובשורה של שערוריות פוליטיות וכלכליות. המורל הלאומי היה בשפל המדרגה, מכאן שלא היה להם זמן ורצון לעסוק במדיניות חוץ. צרפת הייתה במגמה פציפיסטית ". 

מזכיר לכם משהו? נשמע מוכר?

היה להם את הצבא מודרני החמוש במיטב הנשק, הם נשענו על ביצורים אימתניים ומשוכללים, אבל מה שהביא לכניעתם המהירה לא היתה יכולתם הצבאית המוגבלת אלא התדרדרותם המורלית והרוחנית.

אין דבר כזה צבא מודרני שמצליח לבנות את עצמו בצורה ראויה ולתת תשובה ביטחונית לאורך זמן כשהעורף ששלח אותו חסר את המודעות והחוסן הנדרשים.

צרפת יכולה היתה לספוג תבוסה ולשוב ולהשתקם לאחר המלחמה.

האם גם ישראל יכולה להרשות זאת לעצמה?

הצבא הנאצי ברחובות פריז

האם ההנחה שיכולתה הגרעינית לכאורה של ישראל מספקת הגנה מפני השמדה, אינה הנחה מסוכנת מאוד? כדי להשבית את יכולת הגיוס והלחימה המשמעותית של ישראל, מספיקות פצצות גרעיניות אחדות המכוונת היטב אל הבטן הרכה שבגוש דן.

ואילו האוייב, הוא פרוס לאורכו ולרחבו של המזה"ת כולו. האם אנו יכולים להיות בטוחים כי שלטון האייתולות ואידיאולוגיות השוהדה לסוגיהן, לא יראו בהקרבת ערים אחדות במרחב הערבי, מחיר ראוי בתמורה לעקירת הפגיון הכחול לבן שנעצו היהודים במרחב המוסלמי? לא רק פנאטים דתיים היו מוכנים לכך, כל דיקטטור ראו לשמו נוהג כך – האם היטלר, סטאלין ומאו חסו על חיי אזרחיהם? מניין שואבים גנרלים ויועצים כראש המל"ל לשעבר – פרופ' עוזי ארד – את התעוזה לטעון בהחלטיות כי אין סכנה שכזו? הרי בדיוק טיפוסים שכאלה, תמכו בכל ההרפתקאות המדיניות שהובילונו לאסונות הגדולים ביותר. אוסלו ואלפי האזרחים ששילמו בחייהם בגינו, התנתקות והטילים שהחלו ליפול על תל אביב בעקבותיה, השחרור הסיטונאי של מחבלים שגרר תמיד מאות נרצחים– האם מי מיועצי האחיתופל הללו הודה אי פעם בטעותו?  

ממלחמת השחרור ועד לאינטיפאדה, קריסת הקונספציה הביטחונית הציונית – 1948-1987

תפיסת הביטחון הישראלית בין אבני הדרך ההיסטוריות הללו, היתה במידה רבה התפיסה הז'בוטינסקאית של קיר הברזל – תפיסה שאומצה גם על ידי הגורמים האקטיביסטים במפלגת העבודה.

הבסיס לתפיסה הזו היתה ההנחה כי שכנינו במרחב יניחו לנו לחיות את חיינו בשלום ובשלווה, רק לאחר שיתייאשו מכל סיכוי להביסנו.

גישה זו השתלבה היטב עם חוסר היכולת הציונית לתת מענה של ממש לשאלות היסוד של הצידוק הציוני. כפי שהסברנו בהרחבה במאמרים הקודמים, הציונות לא ראתה עצמה כתנועה של העם היהודי אלא במידה רבה כבריאת עם חדש שמחליפו. "אתה יכול לקרוא לי יהודי אם אתה רוצה – אבל אני כבר לא יהודי, אני ציוני" – (חיים הזז – 'הדרשה'). לתנועה קולוניאליסטית שכזו, קשה למצוא צידוק לקיומה. "שהגרמנים שהשמידו אתכם יפתרו לכם את הבעיה – מה אתם רוצים מאיתנו?" – אומרים הילידים ה"פלסטינים"…

הציונות (ש"דבר אין לה עם הדת") התחמקה מן הצורך לבסס באופן מוסרי את תכלית קיומה ומלחמות ה'אין ברירה'  אפשרו לה להסיח את דעתה מן העיסוק בכך.

קונספציית קיר הברזל הז'בוטינסקאית ענתה לשאלה 'למה', בפשטות – 'ככה'…

מתוך תודעה זו בנתה ישראל הצעירה את כוחותיה להכרעה מהירה בשטח האוייב, מתוך תפיסה אסטרטגית (שהוכחה תמיד כנכונה) כי אסור לערב בהגנתה צבאות אחרים.

ישראל קמה מתוך מלחמה קיומית בתנאי פתיחה שאינם מתקבלים על הדעת. ארה"ב שהעריכה כי צבאות ערב ישמידו את המדינה הצעירה, חזרה בה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ולחצה על הנהגת היישוב לחזור בה מכוונתה להכריז עצמאות. הכרעתו של בן גוריון לא התקבלה פה אחד ורחוקה היתה מלהיות מובנת מאליה.

הפיצול בין צבאות ערב וחוסר המקצועיות שלהם, הצלחת הכוחות היהודיים לרכז כוחות בעמדות מפתח ולהביא להכרעה נקודתית במספר מערכות, הביאו לבסוף לשביתת הנשק שקבעה את גבולות הקו הירוק. בחזית היחידה שבה התמודדה ישראל מול צבא מאורגן היטב ובפיקוד בריטי – כלומר בחזית המזרחית מול צבא עבר הירדן, נחלה ישראל תבוסה והכוחות הירדנים כבשו את העיר העתיקה והגיעו עד לטרון.

'דגל הדיו' באילת – מלחמת השחרור 1948. ויקיפדיה

מתום מלחמת השחרור (1949) ועד מבצע קדש (1956) ליקקה ישראל את פצעיה, קלטה כמיליון עולים, התמודדה עם משבר כלכלי קשה, עם הטרדות של מחבלי הפידאיון שחדרו ממצרים ומירדן – ובתוך כך בנתה את צבאה.

ב'מבצע קדש', כבשה ישראל את סיני בחמישה ימי קרבות אך אולצה לסגת ממנו בלחץ ממשל ג'ונסון האמריקני. אולם בצה"ל ובקרב מקבלי ההחלטות הביטחוניות, התחזק מאוד הביטחון העצמי. גישת אסטרטגית קיר הברזל לפיה יש לבנות כח מחץ שיעביר במהירות את המערכה אל שטח האוייב, יכריע את המערכה ויגבה מחיר ש"יוציא לאויב את החשק" לתקוף – ואולי אף יביאו לחתום עמנו על הסכם שלום – הוכחה כביכול כנכונה ונראה כי היא מייתרת את הדיון בשאלת היסוד.

מלחמת ששת הימים (1967) הביאה את הגישה הזו אל שיאה. "עדיפה שארם-א שיח, ללא שלום, מאשר שלום ללא שארם א שיח" אמר שר הביטחון משה דיין. כלומר עוצמתנו הצבאית היא התשובה כנגד הטיעון המוסרי. נשיא מצריים אנואר סאדאת, שהציע שלום תמורת נסיגה עד לקו אל עריש ראס מוחמד (כמחצית סיני בלבד) נענה בסירובה של גולדה.  למה? ככה…

במלחמת יום הכיפורים – התברר עד כמה חלש ה 'ככה' הזה, כשהוא נטול ביסוס ערכי.

הסכם השלום עם מצרים (1978) שבא תמורת נסיגה מכל חצי האי סיני עד לגרגיר האחרון, ומלחמת לבנון (1982) שכבר לא נתפסה כמלחמת אין ברירא וגררה הפגנות נרחבות – הקריסו סופית את קונספציית קיר הברזל.

ביום הכיפורים 1973 – קרסה כמגדל קלפים, תפיסת קיר הברזל הציונית. כל הניצחונות הגדולים לא הביאו את ההשלמה המיוחלת של שכנינו עם קיומה של המדינה, לא את הביטחון הקיומי ובוודאי שלא את ההשלמה המוסרית. הרגעים בהם נשארה הדרך לתל אביב ולטבריה פתוחה בפני צבאות האויב, נחרתו היטב בתודעת האומה ומנהיגיה. על אף שמבחינה צבאית טהורה, ניתן היה להגדיר את תוצאות המלחמה כניצחון לכל דבר, נתקבעה מלחמת יום כיפור בתודעה כתבוסה ישראלית משום שבמלחמה הזו קרסה הקונספציה. נותרנו בלי ביטחון קיומי ובלי ביסוס מוסרי.

לישראלים התברר כי המחשבה הציונית לפיה ניתן יהיה לבנות בישראל אומה בוטחת ככל האומות, המבססת את קיומה בכח הזרוע ומתעלמת משאלת הצידוק לקיומה – אינה עומדת במבחן המציאות. הרצון להיות נורמליים, להיות עם כמו כולם, לחיות בשלום ולא במלחמה תמידית – כשהתשובה ל 'למה'? היא פשוט 'ככה'! – התברר כבלתי ריאלי.

לאחר המלחמה חזר צה"ל ושיקם עצמו על סמך הנחות היסוד הישנות. החברה הישראלית שקעה בויכוחים פנימיים, הוקמו 'גוש-אמונים' מחד ו'שלום עכשיו' מאידך. במהפך 1977 עוד ניסה הימין הישראלי לרכב על גלי ציונות 'קיר הברזל' והרחיב וביסס את ההתנחלויות ביהודה ושומרון שהוקמו בימי שלטון מפלגת העבודה. אך היתה זו שירת הברבור של הלגיטימיות הציונית השואבת את כוחה המוסרי מן המחרשה, מן התלם ומכח הזרוע. שירת הברבור של ציונות ה –  'ככה'…

הסכם השלום עם מצרים (1978) שבא תמורת נסיגה מכל חצי האי סיני עד לגרגיר האחרון, ומלחמת לבנון (1982) שכבר לא נתפסה כמלחמת אין ברירא וגררה הפגנות נרחבות – הקריסו סופית את קונספציית קיר הברזל.

אך אולי את חיסולה הסופי של הקונספציה הזו הביא דווקא העקשן שבמנהיגי הימין, יצחק שמיר. במלחמת המפרץ הראשונה (1991) בחר שמיר שלא להגיב על ירי הטילים של סדאם חוסין לעבר ישראל ולהפקיד את ההגנה עליה בידי ארה"ב ובעלות בריתה. היתה זו הפניית עורף מוחלטת לעקרון לפיו רק חיילי צה"ל יגנו על מדינת ישראל. דווקא מנהיג הליכוד העקרוני והנחוש ביותר, היחיד שהתנגד לנסיגה מסיני ומעולם לא מסר רגב אדמה לריבונות זרה, היה זה שניתץ סופית את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי.

דירה שהופגזה ברמת גן בזמן מלחמת המפרץ. ויקיפדיה

לשאלת הזכות המוסרית לקיומה של מדינה ציונית במזה"ת, שאלת ה 'למה' – כבר לא נותרה התשובה 'ככה'. השאלה נותרה בפשטות, ללא תשובה, מזמינה תשובות אחרות.

ואז הגיע האיניטיפאדה.

הכל התחיל באבן

ב 9 בדצמבר 1987, פרצה התקוממות ערבית רחבה בשטחי יהודה שומרון ועזה – התקוממות שכונתה בהמשך 'האינתיפאדה הראשונה'.

החברה הישראלית שאיבדה את ביטחונה העצמי וחיפשה מוצא לשאלת הביסוס המוסרי, מצאה עצמה לפתע בסיטואציה של 'גוליית' הישראלי מול 'דוד' ה"פלסטיני". אפילו הצידוק הפשטני של מלחמת אין ברירא, הצידוק של המעטים מול הרבים והחלשים מול החזקים – כבר לא עמד יותר לצידנו.

מטרת הציונות

בנקודה זו עלינו לעצור לרגע בכדי להסביר לעצמנו את הסתירה הפנימית שבתוכה נלכדה החברה הישראלית.

מטרת הציונות היתה להפוך את עם ישראל לעם נורמלי. הציונות היתה ה"אפליקציה" היהודית של עידן הנאורות. כלומר גם אנו – היהודים – נפריד בין הלאום לאמונתו, נקים לעצמנו מדינה אזרחית על בסיס טריטוריאלי במקום מדינה לאומית על בסיס דתי, ונהפוך לחלק מחבר העמים הנאור.

ארץ ישראל מעולם לא היתה המטרה. הרצל הסכים להתפשר על אוגנדה. אמנם החיילים הקטנים של הציונות לא הסכימו לשמוע על מקום אחר, אבל הארץ עצמה, מעולם לא היתה המטרה אלא הכלי להגשמתה.

אם עד 1973, הגשמת מטרת הנורמליות הציונית עברה דרך אחיזה איתנה בארץ (קיר הברזל), הרי שמכאן ואילך החלה להתפתח גישה הפוכה. דווקא האחיזה בארץ נראתה לפתע כזו שמרחיקה אותנו מחזון הנורמליות הציוני. מכאן ולהבא החלו רבים לסבור שהגשמת רעיון הנורמליות הציוני כבר אינהעוברת דרך אחיזה בכל הארץ אלא דרך מסירת חלקים ממנה ובדרך זו השגת אותה נורמליות שבהכרת השכנים והלגיטימיות שבאה עמה.

השמאל הישראלי החל לספר לעצמו סיפור לפיו בתל אביב ובחיפה הלגיטימיות הזו כבר הושגה, ורק משאם המיותר של ה'שטחים' הוא שמפריד בין הציונות להשגת מטרתה.

נציגים של השמאל הישראלי החלו לגשש את דרכם (בניגוד לחוק) אל הנהגת הארגון לשחרור "פלסטין" מתוך תפיסה לפיה יש להכיר גם בזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים של הארץ ולחלקה בהסכם מדיני.

ב 1992 הצליח יצחק רבין לגבור על יצחק שמיר וממשלתו החדשה נכנסה מיד למשא ומתן גלוי עם א.ש.פ  – משא ומתן שהביא במהירות לחתימת הסכמי אוסלו[4]שכאמור התשתית להם הונחה עוד קודם לבחירות בסדרה של מפגשים בלתי חוקיים..

ההסכמים הללו לא עמדו בסתירה לציונות כפי שניסו מתנגדיהם בימין לטעון – להיפך! הסכמי אוסלו היו ניסיון נואש להביא את רעיון הנורמליות הציוני לכדי מימוש.

התדרדרות מהירה

בלחיצת היד, ובלגיטימיות שנתן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לראש הארגון לשחרור (כל) ארץ ישראל מיהודיה, הכירה ישראל בכך כי אין לציונות עדיפות מוסרית על פני התנועה הלאומית היריבה. תפיסת קיר הברזל, ה 'ככה' הציוני, שעד כה ניתן היה לפרשו כעמידה איתנה עד שזכותנו המוסרית תתברר איכשהו מאליה וכל יושבי תבל יכירו בה, התחלפה בעייפות של 'שודדים' קולוניאליים האומרת – אמנם השתלטנו על ארץ לא לנו ב1948, ועוד הוספנו חטא על פשע ב1967, אך שלא כקולוניאלים אחרים, לנו אין עכשיו לאן לחזור, אז בואו ונשכח מכל העניין ונחתום על הסכם "פרגמטי" לפיו אנו מחזירים לכם את גזלת 67 ואתם מותירים בידנו את שגזלנו מכם ב 48…[5]עד מהרה התחלפו היוצרות וא.ש.פ שעד אז נחשב כארגון טרור במערב ולא ניתנה לו דריסה באו"ם, הפך ללגטימי, ובעוד ישראל מכירה בו ובזכויותיו בארץ, הוא אינו מכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית – והעולם רואה בכך עמדה לגטימית…

בחוכמה רבה דאג רבין לשלב בתוך צוותי המשא ומתן, קציני צה"ל בכירים ולתת להסכם לחסות בצילו של אתוס הביטחון[6]הבולט שבהם היה עוזי דיין..

אהבת המולדת הופכת למילה גסה.

חיילים ומפקדים עוקרו מכל פטריוטיות טבעית המלווה צבאות נורמליים לאורך ההיסטוריה. את הגישה ה"מיושנת" הזו – הנשענת על זהות לאומית מוצקה על אהבת המולדת ותחושת צדק, החליפה גישה רציונאלית ופרגמטית של שמירה על הסדר ותו לא.

צה"ל הפך לכח שיטור. מושגים כמו אוייב וכמו ניצחון, התחלפו במושגים חדשים – "חמושים",  "ניטרול" וכדומה. המפתח לקידום בצבא התהפך, ואם פעם היו אלה הששון אלי קרב, החתירה למגע והניצחון (ככל צבא נורמלי) הרי שמעתה הפכו תכונות אלה לתכונות שליליות. תפקידו של המפקד אינו להכריע ולנצח אלא להנציח את המצב הקיים. באחת "נעלם" האוייב ונותרו רק אמצעי התקיפה שלו.

המנהרה היא האויב

כל תורת הלחימה הפכה מאקטיבית, המעבירה את המערכה לשטח האוייב, לפאסיבית המתבצרת ומתגוננת בפניו.

על החיילים נאסר לירות במידי אבנים, משום שאינם מסכנים חיים – כך הוסבר להם.

בכדי להגן עליהם צויידו החיילים בקסדות שוטרים שמצויידות במשקפי פרספקס.

אלא שאז החלו החיילים לחטוף בקבוקי תבערה מסכני חיים, אך גם מול המתקפה הזו נאסר עליהם לירות – שהרי "אין אוייב" ומרגע שנזרק הבקבוק, הזורק כבר אינו מסכן חיים… לחיילים סופקו מטפי כיבוי אישיים.

אח"כ החלו ערביי השטחים לירות מתוך אוכלוסיה אזרחית, וגם אז נאסר על החיילים להשיב בירי

המלחמה היא בין לובשי מדים הסביר הפיקוד הבכיר.

חוסר יכולתה של הציונות להצדיק את עצמה – נחשף במערומיו, נותרה רק הזכות להגנה עצמית מפני סכנת חיים מיידית, כצידוק רופף להפעלת נשק. חיילים רבים שילמו בחייהם עבור התפיסה החדשה של "הטענת מצברי הלגיטימציה".

אמצעי המגן הפכו משוכללים יותר ויותר. לקסדות הפרספקס ורשתות המגן שהותקנו על הג'יפים הצה"ליים, נוספו בטונאדות שפוזרו בכל פינה להגנה מפני נהגים דורסים וסכינאים. מפני האיום הרקטי שהלך האויב ופיתח, פיתחה ישראל מערכות ("בטונדות") טכנולוגיות מתוחכמות ומפני המנהרות שחפר מתחת לגדר הגבול –טמנה חיישנים בעומק האדמה.

הטכנולוגיה מחליפה את הצדק

יותר ויותר החליפה ישראל 'צדק' בטכנולוגיה. וככל שהתקדם התהליך, איבד צה"ל את רוחו. הטכנולוגיה המתקדמת הפכה לעלה תאנה עבור הפוליטיקאים שביקשו שקט בכל מחיר. המרוץ אחר פתרונות טכנולוגיים במקום הכרעה צבאית גרם לכך שהסכנה הלכה וצמחה. כשמצאה עצמה ההנהגה הישראלית מול טילים הנורים על ערי ישראל, פנתה אל הפתרון הטכנולודי של מערכות הגנה וויתרה על הכרעת החמאס בשדה הקרב. הכרעה שכזו חייבה כיבוש שכבר לא היה לגטימי בעיני הישראלים (ולכן גם לא בעיני העולם). התוצאה היתה שירי תלול מסלול על אזרחי ישראל הפך לחלק מן המשחק הלגטימי, לא שוברים את הכלים בגללו. מכאן ואילך קצרה היתה הדרך אל הקטסטרופה הבלתי נמנעת שמתאר כעת האלוף בריק.

אובדן המוטיבציה

החיילים באו שירתו ככל שיכלו בידיהם הקשורות, סיכנו את חייהם לשווא והלכו. קצינים נלהבים שהגיעו לדרגות סא"ל ואל"מ הבינו שהדרך לקידום אינה עוברת יותר דרך החתירה למגע אלא בדיוק להיפך – כדי להתקדם עליך לרשום תקופה ללא התרחשות. קצינים מן הציונות הדתית שהגיעו לצבא עם "עודף" מוטיבציה, מודרו בדרכים שונות מן הפיקוד הבכיר[7]על אף שהכיפות הסרוגות בולטות בקרב חיילי קו הדם, אין כיום ולו כיפה סרוגה אחת בפורום מטכ"ל..

כך קיבלנו צבא של טכנוקרטים, צבא שאינו מעורר השראה וגאווה בלב קציניו, צבא שמושג הניצחון עוקר משפתו, צבא שאינו רוצה ואינו מסוגל לנצח, צבא שהרמטכ"ל שלו ולצידו ראש המוסד, מסרבים להנחיית ראש הממשלה להתחיל ולהכין את המתקפה על מתקני הגרעין האיראני – צבא המכונה זה שנים בלשונו המשתלחת של ד"ר אורי מלשטין – "מחסן גרוטאות של נשק מודרני".

והיכן הימין?

הימין שחזר לשלטון, לא עשה דבר בכדי לתקן את ההתדרדרות הזו. וכי כיצד יתקן? האם הימין אינו שבוי בקונספציית הנורמליות הציונית?

ב1996 על גלי המחאות נגד הסכמי אוסלו, ניצח נתניהו את שמעון פרס. אך עד מהרה לחץ גם נתניהו את ידו של ערפאת (כמו גם שרון ומנהיגי הימין הבולטים) ואף הסביר מפורשות בנאום בר אילן כי ארץ ישראל שייכת לשני עמים ונתן להסכם אוסלו גם את הלגיטימיות המלאה של הימין הישראלי. ב'זכות' נתניהו, אפסה התקווה לחזרה מהירה של החברה הישראלית מתהומות אוסלו.

התוצאה היתה התדרדרות נוראה נוספת במעמדה הבטחוני של מדינת ישראל.

כשהחל אחמדיניג'אדד האיראני לאיים בהשמדת ישראל באמצעות נשק גרעיני, ציפה העולם כולו לתגובה דומה לזו שהגיב מנחם בגין מול הכור העיראקי (1981). אולם נתניהו לא עמד בלחץ מערכת הביטחון הכושלת, ומשהבין שאין בידיו אופציה צבאית עצמאית כפי שהיה למנהיגים שקדמו לו, ויתר נתניהו על ניקוי האורוות המתחייב במערכת הביטחון, נכנע, ופנה לאסטרטגיה של נאומים ושכנוע האמריקנים לקחת על עצמם את האחריות להגנת ישראל מפני איום ההשמדה האיראני.

 70 שנה אחרי תום מלחמת העולם, שוב השליכה יהבה הנהגת היהודים על המפציצים האמריקניים…

משפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, וחיל האוויר הסורי המית מאות ילדים בגז רעיל, היתה לישראל מלוא הלגיטימיות לחסלו בקלות ולמצב עצמה כמעצמה אזורית הלוקחת אחריות לנעשה סביבה. אך ה צדק שאבד באוסלו, הותיר את המעצמה האזורית כבת יענה, המזמינה כוחות אחרים לבוא ולעשות סדר. כך נשאבו אל האזור כוחות האויר הרוסיים ובחסותם גם כוחות איראניים החונים כעת בסמיכות לגבולינו – במקום שאנו, נאיים על גבולם.

אם ב 48 היינו ארנבת שחשבה שהיא אריה – ולכן ניצחנו,

הרי שמאז אוסלו הפכנו לאריה שחושב שהוא ארנבת –

ולכן אנו הולכים ומפסידים.

מבט לעתיד

כלקח ממלחמת העולם הראשונה, שהותירה מאחוריה ניצחון לא מושלם על גרמניה ועל כן הובילה לבסוף לעלייתה של גרמניה הנאצית ולמלחמה הנוראה בדברי ימי האנושות – הגדירה ארה"ב באופן פשוט את מושג הניצחון.

ניצחון משמעו כניעה ללא תנאי (Unconditional surrender).

הציונות שביקשה לחצוב את הצדקת קיומה הריבוני בארץ מתוך הכרת האומות – קרובות כרחוקות – בלבד, אינה מסוגלת לכך. ניצחון סופי וללא תנאי אינו מותיר שכן בעל יכולת בחירה,  לקבל ממנו לגיטימציה…

בתהליך אוסלו החריפה הסתירה הפנימית הזו והגיע לאבסורד של ממש,  משום שמדינת ישראל ויתרה באופן גלוי ויזום על כל ניסיון לטיעון לצדק אובייקטיבי כל שהוא ונותרה אך ורק עם טיעונים קולוניאליסטיים פרגמטיים.

צה"ל, שנשלל ממנו הנשק החשוב מכל – נשק הצדק – הפך גוף מסורבל, חסר מעוף, גוף טכנוקרטי שאינו מסוגל לחשוב בגדולות כמו צה"ל של ששת הימים.

אך בדיוק תודעה וחשיבה שכזו, היא הנדרשת כיום נוכח האיומים הקיומיים החדשים.

מהלכים צבאיים מעוררי השראה ודמיון אינם יכולים לבוא שלא מתוך אמונה בצדקת הדרך ובלגיטימיות המלאה  של המדינה והאידאה שאותה הצבא מייצג.

הדרך לתיקון ולהתארגנות חדשה של צה"ל, עוברת דרך ההכרה בטעות הבסיסית של אוסלו ותיקונה. היא עוברת בהבנה שזו ארצנו – ורק ארצנו. בהשבת הפטריוטיזם ואהבת המולדת מתוך זהות יהודית פשוטה ובסיסית.

רק מתוך אימוץ הערכים הללו בעם ובצבאו, באופן ברור ובלא התנצלויות – נמצא המפתח לתחילת תהליך ההבראה האמיתי של צה"ל והסרת האיום הקיומי ממדינת ישראל.

יא  מִי יֹבִלֵנִי, עִיר מָצוֹר;    מִי נָחַנִי עַד-אֱדוֹם.
יב  הֲלֹא-אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ;    וְלֹא-תֵצֵא אֱלֹהִים, בְּצִבְאוֹתֵינוּ.
יג  הָבָה-לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר;    וְשָׁוְא, תְּשׁוּעַת אָדָם.
יד  בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה-חָיִל;    וְהוּא, יָבוּס צָרֵינוּ.

תהילים פרק ס'

image_print

הערות

הערות
1 לראיון המלא: https://www.youtube.com/watch?v=BPhO5ATUUZ8
2 בדומה לד"ר אמיר שחר – מנהל חדר המיון בבית החולים לניאדו, המתבטא בחופשיות נגד מדיניות הממשלה בנושא הקורונה.
3 גם אל"מ חיסדאי הראה בכתביו כי המשבר הביטחוני הוא תוצר של משבר עמוק יותר.
4 שכאמור התשתית להם הונחה עוד קודם לבחירות בסדרה של מפגשים בלתי חוקיים.
5 עד מהרה התחלפו היוצרות וא.ש.פ שעד אז נחשב כארגון טרור במערב ולא ניתנה לו דריסה באו"ם, הפך ללגטימי, ובעוד ישראל מכירה בו ובזכויותיו בארץ, הוא אינו מכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית – והעולם רואה בכך עמדה לגטימית…
6 הבולט שבהם היה עוזי דיין.
7 על אף שהכיפות הסרוגות בולטות בקרב חיילי קו הדם, אין כיום ולו כיפה סרוגה אחת בפורום מטכ"ל.
4.2 6 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
13 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
יוסף כהן
יוסף כהן
7 months ago

ומה צריכה להיות התגובה שלנו
לבית הדין הבין לאומי בהאג?

משה Feiglin
7 months ago

הוצאת צווי מעצר נגדיים למעורבים שינחתו בישראל ומרדף כלכלי אישי והפעלת לחץ אישי על הפושעים המעורבים.

נדב לנסקי
נדב לנסקי
7 months ago

מאמר מרתק וחשוב מאוד

משה Feiglin
7 months ago

תודה

עמי סיידוף
עמי סיידוף
7 months ago

מרתק לקרוא.

מנחם ישראלי
מנחם ישראלי
7 months ago

ישר כח!

גור בית אריה
גור בית אריה
7 months ago

חייבים לדייק גם בפרטים כדי שהאמינות תהיה מכסימלית
"ב'מבצע קדש', כבשה ישראל את סיני בחמישה ימי קרבות אך אולצה לסגת ממנו בלחץ ממשל ג'ונסון האמריקני" .
ממשל ג'ונסון כיהן במלחמת ששת הימים . במבצע קדש ולאחריו היה זה ממשל אַייזֶנהַאוּאֶר

משה Feiglin
7 months ago

היכן חוסר הדיוק?

תומר מנחמי
תומר מנחמי
7 months ago

משה, המאמר כרגיל, מדוייק וחשוב ביותר.
אולי יש מקום גם למאמרים אופטימיים בתקופה מדכדכת זאת?

משה Feiglin
7 months ago

יש להפריד בין הבנת המציאות לאופטימיות. להיות יהודי משמעו להיות אופטימי. אך אין משמעו להיות עיוור למציאות.

Eyal Hadad
Eyal Hadad
7 months ago

אז מה אתה מציע? מה אפשר לעשות ברגע זה?

Eyal Hadad
Eyal Hadad
7 months ago
Reply to  Eyal Hadad

מכיוון אחר, אני מתפתה להסכים עם כל מה שכתבת, אלא שאני לא אדם מאמין. אין לי בעיה שיבנו בית מקדש, אבל אני לא אשאב ממנו את הצדקת קיומי. לכן קשה לי להתחבר.

משה Feiglin
7 months ago
Reply to  Eyal Hadad

ידיעת האמת היא מחצית הדרך לפתרון

מדוע חייבת המשטרה לעבור לאחריות ראשי הערים
          מדוע חייבת המשטרה לעבור לאחריות ראשי הערים איך קרה שמשטרת ישראל אפשרה לפוגרום לוד להימשך לילה לילה? מדוע שוטרים מותקפים ללא חשש?  כיצד ייתכן

סימן קריאה #24

20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים – נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור.
20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים –נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור. "…והם אכן יתפסו את הצרעות.

סימן קריאה #23

חירות היא מציאות לא טבעית, מציאות שדורשת שמירה ואיזון תמידיים, מפני גלישה במדרון השיעבוד. אם נדמת לך חירותך כמציאות יציבה שאין חשש לאובדנה – אם הפנית מבטך אל שגרת יומך האפורה והשארת ללא השגחה את כדור חייך היפים, בפסגת החירות, פסגה שנכבשה עבורך בדם וביזע של הדורות שקדמו לך – תמצא עצמך לפתע עמוק בבקעת השיעבוד – רק אז תבין מה איבדת, ובאיזו קלות ויתרת על היקר לך מכל.
    כיצד איבד העולם החופשי את חירותו מקומה הטבעי של החירות הוא בפסגת ההר. מקומו הטבעי של השיעבוד הוא בבקעה. חירות היא מציאות לא

סימן קריאה #22

על אבני הבניין החברתיות של המדינה היהודית – וכיצד הצליחו הכוחות המתנגדים לה, להפרידן זו מזו
על אבני הבניין החברתיות של המדינה היהודית –        וכיצד הצליחו הכוחות המתנגדים לה, להפרידן זו מזו. הקדמה הבחירות האחרונות משווקות כ'עוד בחירות'

סימן קריאה #21

כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך
 כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם       לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך. בתאריך ד' בניסן תשע"ט (09.04.2019) הלכו

סימן קריאה #20