מלחמה למען ארצם

“עבור מה אנו נלחמים? עבור בטחון תושבי שדרות? עבור שמירת הריבונות בארצנו? עבור גלעד שליט? – הלוואי שכן – אך לאחר המלחמה לעידוד ההתכנסות שעברנו לפני שנה, מוטב שנבדוק עצמנו היטב לפני שאנו קופצים למלחמה הבאה.

ערב ראש השנה תשס””ח, אנו מתבשרים כי צה””ל נערך לכניסה מאסיבית לעזה. אינני יודע אם מישהו סופר את הכניסות לעזה, אך דבר אחד ברור – מספר הכניסות כמספר היציאות. המצב בעזה דומה להפליא למצב בלבנון – מן מטוטלת הנעה בין שני קטבים בלתי אפשריים. להיכנס אי אפשר כי זו לא ארצנו ומהר מאוד נאבד את הלגיטימציה לשהות שם ואף אחד לא רוצה להסתבך עם שלי יחימוביץ’ וארבעת אימהותיה. אבל גם להישאר בחוץ אי אפשר כי קרית שמונה ושדרות הם לכאורה כן ארצנו והמדינה חייבת לדאוג לביטחונן.

אז השאלה בסופו של דבר אינה שאלה צבאית. לכבוש את עזה זה קל. השאלה היא שאלה מהותית – האם זו ארצנו או לא.

מי יודע – אולי בתשס””ח הבאה עלינו לטובה – נכריע סוף סוף בשאלה הפשוטה הזו. מאוד מאוד ניסינו לפתור את הבעיה הערבית מתוך הנחת היסוד שזו אינה ארצנו. כל אוסלו והשתלשלויותיו עד כה הנו נסיון מתמשך שכזה. מאז לחיצת היד של ערפאת רבין וקלינטון על המדשאה בבית הלבן – שילמנו בעבור הנסיון הזה בקרוב ל 2000 הרוגים, ברבבות פצועים בגרוש נורא ובייאוש נורא. אבל מה שידוע פחות הוא כמה זה עלה לנו בכסף. ובכן בחישוב מינימלי, קונספצית הפתרון המבוססת על ההנחה שזו אינה ארצנו, עולה לנו בכל עשר שנים כ 200 מליארד דולר. רק השומרים בכל בית קפה מהווים כ15% מהסכום הזה – והוא עוד לא כולל את מיגון הגגות בשדרות ואת עלות המערכת נגד קסאמים.

נותרו לנו עכשיו שתי אפשרויות – או להמשיך ולהוציא את סכומי העתק הללו על המשך אותה קונספצית “”זו ארצם”” – או להעבירם לקונספציה אחרת לגמרי. במילים פשוטות אפשר לתאר זאת כך. אפשר להשקיע את מאתיים מליארד הדולר של העשור הבא, בהגבהת גדר ההפרדה לגובה שיוט הקסמים. מצד שני – אפשר להשקיע אותם בקוספציה חדשה שאיש לא חשב עליה, תחזיקו חזק – רצוי לשבת, לקחת נשימה עמוקה – ובכן ניתן ללכת על קונספציה לפיה זו ארצנו… (הכל בסדר? השמים לא נפלו?) ואז לבוא עם פתרון של עידוד, הכוונה ופיצוי הולם של ערביי ישע המבקשים למצוא את עתידם במקום טוב יותר. לא לא – לא לעשות להם כמו שעשינו לנו לפני שנתיים – חס וחלילה – לגרש מותר רק יהודים – עידוד ופיצוי הולם זה הכל.

על פי ממצאי אוניברסיטת ביר-זית – רובם הגדול של ערביי יש”ע מבקשים ממילא להגר ולברוח מציפורני הכנופיות שהסכמי אוסלו יצרו כאן. על פי מחקרי יורם אטינגר וצוות הדמוגרפים שלו – התהליך הזה נמצא כבר עכשיו בעיצומו. זו גם הסיבה שכוהני הדת שלהם מוציאים חדשות לבקרים פסקי הלכה האוסרים להגר – אך ללא הועיל. הם בורחים בעיקר למדינות המפרץ ולקנדה.כל שנותר הוא ולעודד ולעזור. 200 מליארד דולר שאנו מוציאים בכל עשור על שומרים, גדרות, מחסומים, ותשלומי ביטוח לאומי למשפחות החללים…משאירים לנו סכום פנוי של כרבע מליון דולאר (!) שניתן להשקיע בכל משפחה ערבית ביש””ע. כמה מתוך מליוני המוסלמים שהיגרו בעשור האחרון למערב ולמדינות המפרץ, הגיעו ליעדם כשבכיסם סכומים כאלה?
אגב – בחירה באופציה השניה משמעותה היא השקעה חד פעמית, שלאחריה נוכל להשקיע את הכספים הללו בחינוך, בתשתיות בעידוד המשפחה היהודית וכדומה. לעומת זאת – בחירה באופציה הראשונה היא השקעה אינסופית – כי אחרי שנשקיע 200 מליארד דולר בהגבהת הגדר לגובה שיוט הקסמים, יפתחו האיראנים קסאם דור ב’ שמטפס לעוד קילומטר וכדי להגביה את הגדר לגובה ההוא נזדקק לעוד 400 מליארד לפחות.

אך – איזה דיבורים קיצוניים – לחשוב שזו בעצם ארצנו, עדיף מלחמה – “יאללה – נכנסים לעזה…”