ניתוח המהומות בארה"ב - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד | 08/05/2024
אקטואליה ופוליטיקה מאמרים ופוסטים מהעבר

ניתוח המהומות בארה”ב

י״ג בסיון ה׳תש״פ (יוני 5, 2020)

ניתוח המהומות בארה”ב

הם לא מחריבים בגלל רצח ג’ורג’ פלויד,
הם משתמשים ברצח פלויד
כדי להחריב…
************
קרוב משפחה אמריקאי, רואה חשבון חרדי חייכן מברוקלין, קיבל פעם צו התייצבות לתפקיד חבר בחבר המושבעים של משפט רצח.
אשמת הרוצח היתה ברורה מעל לכל ספק.
“הנרצח היה שחור, הרוצח היה שחור וכל המושבעים מלבדי היו שחורים” – סיפר קרובי והוסיף – “לתדהמתי התברר לי שהמושבעים מתכוונים לזכות את הרוצח!…כי הוא שחור…!
לקח לי יומיים לשכנע אותם שגם הנרצח הוא שחור ואם הרוצח ישוחרר הוא יהרוג עוד שחורים ושככה הם לא עוזרים לשחורים אלא רק דופקים את השחורים…”
קרובי הופתע לגלות, שלא מקרה הרצח ולא חיי הנרצח עניינו את המושבעים השחורים, אלא צבע עורו של הרוצח, והשאלה האמיתית העומדת מבחינתם להכרעה היא – לאיזה מחנה הוא שייך.
ההרס והביזה המתרחשים עכשיו בארה”ב, אינם סוג של צער על מותו של מישהו – הרבה יותר שחורים נהרגים על ידי שחורים מאשר על ידי לבנים (ובאופן יחסי, הרבה יותר לבנים נהרגים על ידי שחורים מאשר על ידי לבנים – מומלץ לקרוא את הפוסט המצויין של גדי טאוב בנושא זה – קישור בתגובה הראשונה).
הוונדליזם ברחובות ארה”ב הוא בוודאי לא קריאה לעשיית צדק.
יש כאן משהו הרבה יותר בסיסי.
הם לא מחריבים בגלל רצח ג’ורג’ פלויד,
הם משתמשים ברצח פלויד כדי להחריב…
המטרה אינה צדק!
המטרה היא – “עולם ישן עדי יסוד נ ח ר י ב ה”.
המטרה היא “מהפכה מתמדת”! הרס הסדר הישן, ושיבה אל ה”טבע” הפראי – שרומנטיקנים טיפשים יכנוהו ‘אצילי’…
המטרה היא יצירת עולם שאין בו חוקים,
עולם שבו הרמזור הוא האויב ומצווה לעקור אותו,
עולם שבו יש “צדק חלוקתי” ולכן זגוגית חלון הראווה היא האויב… כי היא יוצרת חוסר שוויון בין מי ומה שבפנים למי ומה שבחוץ…
עולם שאין בו מהות, זהות וסמכות ולכן אין בו מקום לאבות ולמשפחה.
כל היסודות המרקסיסטיים הללו, של השמאל הקיצוני ביותר, מתלכדים עכשיו להתנגשות ציוויליזציונית של ממש, בין שני מחנות,
השמאל הלבן והשחורים מחד,
הימין המסורתי והממסד מאידך.
המלחמה הזו אינה על זכויות או על הזדמנויות –
תשאלו את אובמה ואת אופרה,
היא גם לא מלחמה בגזענות –
שאמריקה עושה הכל כדי להוקיעה,
או באלימות – שהשחורים אחראים לה יותר מהלבנים.
זו מלחמה,
בין תרבות של אחריות וסמכות האב לבניית המשפחה וכלכלתה, ומתוך כך, בניית התא המשפחתי הבסיסי שמקנה לאדם את זהותו וביטחונו הבראשיתי –
לבין תרבות שיסודה בכפירה בכל מהות ובכל זהות ובעקבות כך תרבות שמקעקעת את התא המשפחתי.
זו מלחמה –
בין תרבות של עבודה קשה, יצירה חופשית, כיבוד הזולת ורכושו, שגשוג ואחריות לחברה,
לעומת תרבות שאין בה אלוהים, ולכן אין בה יד נעלמה ולא ייתכן בה שפע
– תרבות שהמשחק הכלכלי בה הוא משחק סכום אפס, שום רוח יצירה חופשית לא תביא לצמיחה וכל שנותר הוא לנפץ את הזגוגית ולמצוא את הרודן שיחלק באלימות את הקיים באופן שוויוני –
וממילא לא נותר מקום לחסד.
רק 38% מילדי השחורים גדלים במשפחה שיש בה אב ואם. זאת לעומת 78% מילדי הלבנים (קישור למקור בתגובה הראשונה).
וכבר הראה ג’ורדן פיטרסון שהסיכון שילד הגדל ללא דמות האב, יתדרדר לפשיעה, גדול בהרבה מזה של ילד הגדל במשפחה נורמטיבית.
קורבנותיו הקשים מכל של השמאל הקיצוני הלבן, הם אם כן קודם כל השחורים.
כי ערעור מוסד המשפחה שהובילה האידאולוגיה השמאלנית, פגע קודם כל בהם.
זהו דור שני שגדל ללא דמות אב, ללא סמכות, בלי הביטחון שנותנת המשפחה לילד ובלי קואורדינטות מוסריות – מלבד אלה שאימץ ברחוב.
השחורים שמשתוללים עכשיו ברחובות הם ה”ממלוכים” – ה’עבדים הלוחמים’ , של השמאל הקיצוני הלבן, שכירי החרב של תפיסת ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’.
והרעיונות הללו מנצחים.
אמריקה כבר לעולם לא תהיה ‏great again
זהו תהליך. כבר כיום אמריקה אינה יותר מאשר צל חיוור של מה שהיתה עם תום מלחמת העולם השניה.
זהו תהליך של התפרקות ציווילזציונית. העולם הישן כלל אינו מבין את מהות המלחמה ולכן ימשיך להפסיד לשמאל הקיצוני ולחייליו הנבערים ההולכים שבי אחר ססמאות השוויון, הצדק והמאבק בגזענות ובאלימות כביכול.

*

זכיתי להוביל את ההפגנות הגדולות ביותר שישראל ראתה.
ביום אחד – באוגוסט 1995 – נחסמו רוב הצירים המרכזיים בישראל והמדינה שותקה.
אני האחרון שמקדש את הציות לחוק.
אני מכיר היטב מצבים בהם חובה להפר אותו.
אבל יש הבדל תהומי, בין הפגנות שיש להן מנהיגות, יש בהן סמכות ויש מי שלוקח אחריות – לבין מה שאנו רואים היום בארה”ב.
בהפגנות שארגנתי, הקפדנו מאוד על אי אלימות מופגנת. המפגינים ביקשו (!) מן השוטרים לעצור אותם ומילאו בשקיקה את בתי המעצר עד אפס מקום.
מתוך כבוד לחוק, ביקשנו לשאת במלוא חומרת העונש – וכך היה.
זהו ההבדל בין מאבק צודק לתיקון, מאבק שמכבד את החברה, את המדינה, את סדריה ואת חוקיה – אך מנסה מתוך אחריות אזרחית להציב לה גבולות מוסריים,
לבין מאבק אנרכיסטי, שכל כולו
חורבן לשם חורבן.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה