הימין יכול להירגע . סביר להניח שבעוד שלושה חודשים, בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה –

ושום דבר לא ישתנה, כלומר הימין ימשיך לאחוז בהגה הפוליטי.

השמאל יכול להירגע.  סביר להניח שבעוד שלושה חודשים, בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה – 

ושום דבר לא ישתנה, כלומר השמאל ימשיך לאחוז בכל שאר ההגאים...

בנימין נתניהו הוא תעלומה. מעולם לא היה לישראל ראש ממשלה שכיהן תקופה כה ארוכה, עורר התנגדות עממית כה רחבה, ושרד משברים כל כך עמוקים.

מיטב העיתונאים והפרשנים הספידו את נתניהו בשנה האחרונה והסבירו, כי זמנו תם, כי הוא למעשה סוס מת, שהסיפור שלו נגמר – והנה, כמו עוף החול, מצליח האיש הזה לשרוד בצורה פלאית ממש.

אמנון אברמוביץ ועודד בן עמי מייחלים לסוף עידן נתניהו, כמו שאומרים מהמקפצה… pic.twitter.com/NtS2v4onlN

— Drum (@dogly1900) October 16, 2019

כל המערכות החזקות והמשמעותיות ביותר, כלומר המערכות שאינן נבחרות, נלחמות ללא הרף  בנתניהו. התקשורת, מערכת המשפט, המשטרה, הפקידות הבכירה. 

חיפשו אותו בנרות, במקומות שלא עלה על הדעת להתחיל ולחפש אצל שום ראש ממשלה אחר.

תיקי האלפים, סיפורי הסיגרים, השמפניה והחמגשיות, נראים זכים וטהורים נוכח עלילותיהם של ראשי הממשלה שמשמאל  אשר כיהנו ביובל שחלף מאז מלחמת ששת הימים. עיתונאי שמכבד את עצמו לא היה מעז להשפיל עצמו בתחקירים הזויים שכאלה, פרקליטי מדינה לא היו מעלים על דעתם לרתום לחשדות שכאלה כח אדם בלתי נדלה ותקציבי עתק (דווקא מן החשדות היחידים שבגינם אכן ראוי היה לחקור את נתניהו – החשדות הקשים שסביב רכישת הצוללות – מיהר היועמ”ש באופן תמוה, לנקותו מכל אשמה.).

אבל עבור נתניהו נבנה קנה מידה מיוחד,

כמו גם עבור המפגינים נגדו המטופלים בכפפות של משי.

מערכת המשפט הישראלית ‘סידרה’ לו מקבץ הזוי של כתבי אישום, כזה שלא ניתן לחמוק ממנו – 

בדרך לשם, נקטו המשטרה והפרקליטות שיטות הפחדה כלפי עדים, שיטות השמורות למשטרים אפלים. ציד המכשפות המקרטיסתי כלל איום על שלמות המשפחה של עדים פוטנציאליים, עיקול את רכושם ומעצר בתנאים קשים מלווה בהכפשה תקשורתית מאסיבית נגדם.

והמסע הזה לא נח לרגע – לעיתים נראה נתניהו  לכוד בכלוב ללא מוצא,

המערכת הפוליטית הייצרית שסביבו , מבינה היטב היכן מרוחה החמאה וכל נאמניו היום, עומדים הכן בכדי לבעוט בו ברגע שיקרוס. דומה כי הקרקע נשמטת תחת רגליו,

אבל בניגוד לכל חוקי הטבע, הרגע הזה מבושש להגיע ונתניהו ממשיך לשרוד. 

למעשה, מנציחה המערכת שמבקשת להרשיעו בכל מחיר, את שלטונו, כי היא לא מותירה לו כל ברירה מלבד להילחם בה מלחמה חזיתית ולהיאחז בציפורניו בשלטון. הם יצרו מצב בו עבור נתניהו זה או ראשות הממשלה או מאסר ממושך כלומר הם שללו מנתניהו את היכולת להרפות מן המאבק.

כנגד כל הסיכויים, נתניהו מצליח להיאחז בכסאו ונראה כי גם בסוף מערכת הבחירות של “מועד ד’ ” , נתניהו ימשיך ויהיה ראש ממשלת ישראל. 

מה סוד כוחו של האיש הזה? 

קשה להצביע על שינוי אסטרטגי כלשהו, שהוביל נתניהו כראש ממשלה. להיפך.  

רשימת ההישגים

האם מדובר בהישגים בלתי רגילים שהציבור הרחב נוטה לו חסד ושומר לו אמונים בגללם?

קשה להצביע על הישגים יוצאי דופן של נתניהו כראש ממשלה.

את השינוי האסטרטגי וההצלחה האמיתית, הוביל נתניהו קודם לכן, כשר אוצר. קשה לדמיין את כלכלת ישראל כיום, בלי השינויים המבניים שהנהיג (הרבה בזכות לפיד האב, שנתן לו אז מן האופוזיציה את התמיכה שחסרה לו בקרב מחנהו).

נתניהו – תלמידו המובהק של זוכה פרס נובל בכלכלה מילטון פרידמן –  הנהיג אז כ- 60 רפורמות (!) במדיניותה הכלכלית של ישראל, ופתח עבורה סדק צר של שוק חופשי. צר, אך מספיק בדוחק רב, לשילוב שנוצר אז בין עליה מלומדת ועמלנית שהגיע מברה”מ לשעבר, לבין עולם ההי-טק שפתח את שעריו ליזמים ישראליים. השילוב הזה הוא שייצר את המהפכה הכלכלית שחוותה ישראל. שלושת הגורמים הללו, העליה, ההי טק ונתניהו – הפכו את ישראל ממעצמה של תפוזים ויהלומים, למעצמה של היי-טק ופיתוחים מתקדמים כמעט בכל תחום. בתוך 30 שנה צמחה הכלכלה הישראלית פי 10! קו הרקיע של תל אביב הפך ל”מנהטן”.

בישראל הריכוזית של טרום נתניהו (והיא עודנה כזו אבל קצת פחות…), זה פשוט לא היה קורה.

אבל אחרי הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה כראש ממשלה, מי בכלל זוכר לו את ימיו כשר אוצר? ברור שהישגיו מאז נשכחו מלב ואילו הישגיו כראש ממשלה דלים.

בשנה האחרונה נחתמו הסכמי נירמול עם מדינות במפרץ הפרסי והתהליך נמשך גם עם מדינות עויינות נוספות. בהנחה שתהליך זה אכן מייצג שינוי מהותי (שלא כהסכם השלום עם מצרים – למשל) מדובר בהחלט בהישג אסטרטגי (שהצדדים השליליים שבו ינותחו ברשימת הכשלונות), אך הוא לא יכול להסביר את שרידותו הפלאית של נתניהו עד לשנה האחרונה שבה נחתם. בין כך ובין כך – רודפיו של נתניהו לא מתרשמים מן השלום שהביא – כי השלום מעולם לא היה מטרתם (“אוסלו לא נועד להביא שלום” – ‘פונדק’) – וחסידיו לא נזקקו להסכמים הללו בכדי להמשיך ולתמוך בו.

רשימת הכשלונות

קשה להצביע על שינוי אסטרטגי כלשהו, שהוביל נתניהו כראש ממשלה. להיפך.  

בכלכלה, הישגיו של נתניהו כשר אוצר הלכו ונשחקו. האיש השמן – אותו דימוי מפורסם שלו למגזר הציבורי – הפך הרבה יותר שמן והוא מעיק הרבה יותר על האיש הרזה – כלומר המגזר הפרטי הנושא את המגזר הציבורי על כתפיו.

למדיניות הכלכלית שמוביל נתניהו כיום, במשבר הקורונה, ריח חזק מאוד של כלכלת בחירות. כלכלנים בכירים הדוגלים במדיניות של שוק חופשי (ביניהם יועץ שר האוצר לשעבר בממשלת נתניהו – פרופ’ עומר מואב) מבקרים בחריפות רבה את מדיניות חלוקת הכסף שלו, כלומר מדיניות משכון הדורות הבאים –  שנראית יותר כנסיון להרגיע את ההפגנות נגדו מאשר מדיניות כלכלית של ממש.

במדיניות החוץ, שמח נתניהו לנכס לעצמו הישגים כמו, היציאה האמריקנית מהסכם הגרעין, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ההכרה האמריקנית בהחלת החוק הישראלי על רמת הגולן ולאחרונה – הסכם השלום עם האמירויות. אבל האמת היא שההישגים הללו הם בעיקר הישגיו של הנשיא האמריקני טראמפ. יותר משהעגל הישראלי רצה לינוק, רצתה הפרה האמריקנית להיניק.

אין ספק שנתניהו הוא אומן ביצירת קשרים בין-לאומיים ווירטואוז התמרון בין הכוחות המדיניים השונים. אולם בחינה אמיתית מראה, כי בדרך כלל הישגיו של נתניהו אינם הישגים אסטרטגיים והם גם לא תמיד באמת שלו. (הסיבה לכך היא שלא יתכן הישג אסטרטגי ללא מטרה אסטרטגית).

את העברת השגרירות יזמה סביבת הנשיא טראמפ, והיא נועדה לספק את גרעין בוחריו האוונגליסטי.

לא זו בלבד שנתניהו לא יזם את התהליך, הוא הפגין קרירות ואף ניסה למנוע אותו. משנכפתה על נתניהו העברת השגרירות, הוא כמובן ניכס לעצמו את ההישג – שכאמור כלל לא חפץ בו. נתניהו, הוא תוצר מובהק של ציונות ה”נורמליות” כלומר הציונות התל-אביבית. הציונות המשיחית – זו של ירושלים והמקומות הקדושים, לא מתכתבת עם מאוויי נפשו – נתניהו בהחלט נרתע מ “כל הוותיקן הזה”(האמירה “מי צריך את כל הוותיקן הזה”, מיוחסת לשר הביטחון משה דיין שהתנגד לשחרור ירושלים ערב מלחמת ששת הימים ומיהר למסור את מפתחות הר הבית לווקף המוסלמי לאחר שחרורה). 

שיאה של רתיעה זו בא לידי ביטוי, בתבוסה הקשה שבחר נתניהו במאבק המגנומטרים על הר הבית, לאחר רצח שני שוטרים במקום. כשבחר נתניהו, לאחר מספר הפגנות ערביות, להסיר את המגנומטרים שהוצבו בשערי ההר במטרה למנוע את הרצח הבא (במסגרת חובתו כריבון לשמירת הביטחון, מעשה שאיש בעולם אינו יכול לטעון לחוסר הלגיטימיות שלו) סימן נתניהו לעולם המוסלמי ולעולם כולו, מי באמת הריבון בהר. “השולט בהר שולט בארץ” הסביר אורי צבי גרינברג (משורר המחתרות – הקטרוג והאמונה). בתבוסת המגנומטרים ויתר נתניהו על השליטה בארץ. 

באשר להכרה האמריקנית בריבונות הישראלית ברמת הגולן, ייתכן שבמקרה זה כן היתה זו יוזמה שהחלה אצל נתניהו, משום שמדובר היה במתנת בחירות שנתן הממשל החדש לראש הממשלה הישראלי, שהסקרים קודם הבחירות לא נטו לו חסד והוא החל מאבד את גרעין בוחריו המסורתיים. אך טיבם של מהלכי בחירות, כמו ההכרזה על סיפוח בקעת הירדן למשל,  שבדרך כלל אין להם משמעות אסטרטגית של ממש. 

ההישג הללא ספק חשוב, של ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בגולן, לא ימנע בעתיד משא ומתן על מסירתו – ומי כמו נתניהו שכבר מוכן היה לסגת בעבר עד לכינרת – יודע זאת. כך שגם הישג זה אינו באמת הישג אסטרטגי.

אז נשארנו עם הסכמי השלום עם האמירויות. אין ספק שזהו הישג משמעותי, אך שרידותו הפלאית של נתניהו התקיימה בלעדיו עד לאחרונה ובוודאי שלא ניתן לתלות בהסכמים הללו את סודו. גם כאן לא מדובר בדיוק בהישג אסטרטגי, אלא בחשיפת מציאות שהתפתחה זמן רב קודם לכן. נתניהו בנה את מערכות היחסים הללו, עם מדינות המפרץ הפרסי, בסבלנות ובעמל רב לאורך שנים, אך לא הוא שפתח בהן. נתניהו תרם בהחלט את חלקו החשוב, אבל נראה כי גם במקרה זה, את התפקיד המשמעותי בתהליך, שיחק דווקא הדוד מוושינגטון והצד השלילי הוא שעל מזבח בניית מערכות היחסים הללו, שש נתניהו להקריב עוד ועוד נתחים מריבונותה של ישראל בהר הבית. 

בתחום הביטחוני האסטרטגי, נתניהו אכן השקיע מאמצים כבירים כדי להניע מדיניות אמריקנית אקטיבית נגד האיראנים וקצר הצלחות לא מבוטלות. אולם האמת המרה היא שהתמונה האסטרטגית הכוללת היא של קריסה ביטחונית חמורה ביותר מול האיראנים והרבה מעבר להם – קריסה שבאה דווקא בשל מדיניותו זו של נתניהו. 

כשהתרברב הנשיא האיראני אחמדיניג’אד ביכולותיו הגרעיניות ובפיתוחים שיביאו להשמדת ישראל, פער העולם את פיו בתדהמה וציפה בתוך זמן קצר לתגובה דומה לזו של מנחם בגין מול איום הגרעין העיראקי. מדובר היה בשלב בו מתקני הגרעין האיראניים היו מעטים ומרוכזים יותר גיאוגרפית, שלב בו היו מוגנים הרבה פחות, פגיעים הרבה יותר ו”קרים”. כלומר, טרם נשקפה סכנת פגיעה סביבתית קשה כתוצאה ממתקפה עליהם. 

העיקרון האסטרטגי שאימצה המדינה שקמה מתוך אפר הכבשנים, היה תמיד שאיום השמדה שכזה מהווה קו אדום עבה וברור וישראל תפעל בעצמה ובמלוא העוצמה בכדי לחסלו. את האסטרטגיה הברורה הזו – שגם אם גינה, קיבל העולם בהבנה ולמעשה בציפייה – החליף נתניהו באסטרטגיה של נאומים (מבריקים – תמיד מבריקים) שמטרתם אחת, להחזיר את הגלגל ההיסטורי 70 שנה לאחור, ולהטיל שוב את האחריות לחיסול בית החרושת להשמדת היהודים, על טייסים אמריקניים… 

השוואת מצבה הביטחוני אסטרטגי של ישראל לפני תקופת נתניהו, למעמדה הביטחוני אסטרטגי כיום, מראה שישראל התדרדרה לתהומות שלא יתוארו.

התוצאה האסטרטגית ארוכת הטווח היתה שמרחב התמרון של חיל האויר וצה”ל הצטמצם מאוד. אין וואקום במרחבים גאו-פוליטיים ובוודאי שלא במזה”ת. כשהעברת את האחריות לקיומך אל מעצמה אחרת, הראתה שאתה אינך מעצמה אזורית כפי שפעם נחזתה להיות. המחיר לא בושש לבוא –  אל הוואקום שבגבולך, פלשה מעצמה לא אזורית, אבל כזו שרואה עצמה כמעצמה – המעצמה הרוסית. תחת כנפיה הגיעו לכאן גם האיראנים. הגרורות האיראניות החמאס והחיזבאללה מאיימות כיום על העורף האזרחי והאסטרטגי של ישראל יותר מאי פעם בעבר (בסיום תהליך דיוק הטילים יהיה זה איום בסדר גודל גרעיני) ובמקום שישראל העוצמתית, כלכלית וצבאית כאחד, תאיים כיום על גבולות איראן ותשתיותיה, כוחותיה של איראן המדולדלת, חונים בסמוך לגבולות ישראל ומאיימים על בטנה הרכה.

על ההתדרדרות הגדולה במעמדה האסטרטגי של מדינת ישראל בתקופתו של נתניהו,  אנו יכולים ללמוד מארוע שכמעט ואינו מדווח. לבנון מטה בימים אלו את מקורות הירדן שבשטחה ומסיימת הקמת מאגר גדול שאליו יוזרמו המים. מדובר בעברה על החוק הבין-לאומי. ישראל של סוף שנות החמישים, עם כח עלוב ביחס לזה שהיא מחזיקה בו כיום, נקטה בפעולות צבאיות נחושות בכדי למנוע פעולה דומה מצד הסורים שהחלו אז להטות את מקורות הירדן שבשטחם ומנעה את ההטיה. האם ישראל בעידן נתניהו תעז לבצע פעולות שכאלה בשטח לבנון? התשובה ברורה…

כך שמבחינה ביטחונית ואסטרטגית, דברור אסטרטגיית הנאומים של נתניהו כהצלחה, הוא לעג לרש. השוואת מצבה הביטחוני אסטרטגי של ישראל לפני תקופת נתניהו, למעמדה הביטחוני אסטרטגי כיום, מראה שישראל התדרדרה לתהומות שלא יתוארו. את מחיר ההתדרדרות הזו, עוד תשלם ישראל במטבע הקשה ביותר עד שישוב המצב לקדמותו. 

מי לא הזיז את הגבינה שלי? 

לסיכום מסכת הישגיו התמציתית של נתניהו, ניתן לומר שהציבור לא חש כי אכן מדובר בראש ממשלה בעל הישגים אסטרטגיים מובהקים – וכנראה שבצדק.

חוזרת אם כן השאלה, מהו סוד כוחו של האיש? 

הוא לא הקים את המדינה כמו בן גוריון, לא ניצח במלחמת ששת הימים כמו לוי אשכול (או בשום מלחמה אחרת).

לא הביא את המהפך וה”שלום” עם מצרים כמו בגין.

לא את אוסלו וה”שלום” עם ה”פלסטינים” – כמו רבין ופרס

לא את ה”התנתקות” – כמו שרון

נתניהו נתפס כטייס הג’אמבו הלאומי שטס לשומקום…

יתרה מכך – לצד חוסר הישגיו האסטרטגיים, האכיל נתניהו אין סוף מרורים את המחנה האידאולוגי שאותו התיימר לייצג – וממשיך לתמוך בו.

. בבחירות 1996 נבחר נתניהו כנגד כל הסיכויים – למרות רצח רבין – בזכות גלי המחאה נגד הסכמי אוסלו. הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים” של חב”ד והמאבק של ‘זו ארצנו’ בהנהגתי, הם שהעלו אותו לשלטון. אך במקום לבטל את אוסלו ולהחזיר את מדינת ישראל לתהליך של התקדמות וריבונות – חיבק נתניהו  את ערפאת, הודיע שמצא חבר… וצירף בעל כורחו את הימין הישראלי למתן לגיטימציה לתהליך ולמערבולת דמים שעד היום לא הצליחה ישראל לצאת ממנה.

. נתניהו מסר את חברון.

. נתניהו תמך בגירוש מגוש קטיף.

. נתניהו הגן בעקביות על מערכת המשפט ומניע כל שינוי ורפורמה.

. נתניהו נאם את נאום בר אילן והכיר רשמית ב”עם הפלסטיני” ובזכותו השווה לארץ ישראל.

. נתניהו מעלים עין מן הטרור המתפרע  יום יום בכבישי יהודה ושומרון.

. נתניהו מתעלם מן הבנייה ערבית המשתוללת בכל יו”ש ובפרט בשטחי C בתמיכת ובעידוד האיחוד האירופי.

. נתניהו מתעלם מן הטרור החקלאי בנגב ובגליל.

. נתניהו נותן לצה”ל להתדרדר ולהפוך לצבא המעדיף את סיכון חיי לוחמיו לטובת שמירת חיי האוייב. 

. נתניהו הרגיל את הציבור בישראל להתעצמות החמאס בעזה, לטרור העפיפונים והשריפות ל”טיפטופי” טילים ולתגובות אנמיות של צה”ל.

. נתניהו איפשר החרבת ישובים ושכונות שלמות: עמונה, גבעת האולפנה, נתיב האבות, מגרון ועוד…תמיד בתירוץ כי אין לו יכולת להילחם במערכת המשפט – עד שהמערכת הזו החלה לאיים על כסאו…

. נתניהו הרגיל אותנו לאובדן הריבונות בנגב, ולתשלום דמי חסות לבדווים בנגב ובגליל.

הזמן היחיד שבו נתניהו חזר והיה לאיש ימין של ממש, היה תמיד לפני בחירות, אולם מיד לאחריהן, חזר נתניהו ויישם מדיניות שקרצה לשמאל.

חוזרת אם כן וביתר שאת השאלה הגדולה – 

אם אין מדובר בכישורים ובביצועים יוצאי דופן, 

אם נתניהו לא שינה דבר, לא בכוון שהתווה השמאל בעבר   ולא בכוון שרצה הימין לעתיד

אם הוא ‘לא הזיז לאף אחד את הגבינה שלו’, אז כיצד הפך נתניהו לראש הממשלה המכהן את הזמן הרב ביותר בתפקידו בתולדות מדינת ישראל?

ובכן זה כנראה בדיוק העניין – הסוד של נתניהו, הוא לא להזיז לאף אחד את הגבינה שלו…

נתניהו הוא המנהיג הישראלי הוותיק ביותר, זה המקפיד שלא לבשר שום בשורה, לא להציב שום חזון ולא להציע שום משמעות לחיינו הלאומיים.

נתניהו הוא אנחנו

נתניהו שורד זמן רב כל כך, משום שהוא השקול המדויק ביותר של כל המרכיבים של החברה הישראלית. אנחנו אוהבים אותו כי הוא אנחנו, אנחנו שונאים אותו כי הוא אנחנו, נתניהו נמצא תמיד בנקודת שיווי המשקל המאזנת בין כל המאוויים והלחצים בישראל. נתניהו הוא המנהיג הישראלי הוותיק ביותר, זה המקפיד שלא לבשר שום בשורה, לא להציב שום חזון ולא להציע שום משמעות לחיינו הלאומיים.

ואין להאשימו בכך. נתניהו הוא אחרון המוהיקנים של הציונות. הוא ציוני אמיתי ובאמתחתה של האידאולוגיה הציונית, לא נותרו בשורה, חזון ומשמעות רלוונטיים לעת הזו.

נתניהו הוא הרבה יותר פוליטיקאי ממנהיג. המוטו של נתניהו הוא –

‘השאר  כמה שיותר ישראלים, בכמה שיותר מקומות ובכמה שיותר זמן – באזור הנוחות שלהם.’

אצל נתניהו לא תיתכן שום אסטרטגיה שעבורה שווה להקריב משהו מהאינטרס של היום לטובת העתיד – פשוט משום שבאין חזון לא תיתכן אסטרטגיה. הוא לעולם לא ייקח סיכון בהפרת שווי המשקל, עד שזה יופר ממילא ורק אז ינסה להתמודד עם המצב החדש.

אם שדרות מופגזת, נתניהו לא יערוך את החשבון האסטרטגי ארוך הטווח, של משמעות הכלתה של מציאות בה העורף האזרחי של ישראל נתון להפגזות חוזרות ונשנות. הוא לא יתמודד עם השלכותיה של מציאות שכזו בכל הנוגע להרתעה ארוכת הטווח מול אויבים חזקים בהרבה. השיקול היחיד שינחה את נתניהו מול האתגר האסטרטגי המהותי שבהפגזת ערי ישראל, הוא השיקול הטקטי, כלומר השאלה היכן נמצא ה’שקול’ שבין יכולת הספיגה של האזרחים, לבין מחירה הפוליטי של הכרעת החמאס. כך הגענו בדרום אל ה”שקול” הזה, כלומר אל ה”טיפטוף” שאליו התרגלנו מאז הסכמי אוסלו וההתנתקות. 

את השקול הזה, את הנקודה המושלמת ביותר של התקדמות לשומקום, יודע נתניהו למצוא גם במדיניות הפנים.

כשאת המדיניות לא מובילה אסטרטגיה הנגזרת מחזון, אלא סטטוסקופ פוליטי משוכלל הבוחן רק את כושר הספיגה של הציבור, התוצאה היא שמול המרגמות מוקמות מיגוניות, מול הטילים מוצבות כיפות ברזל, ומול הבלונים מוצבות מערכות לייזר. 

אין הוכחה ברורה יותר כי השיטה בהחלט מוכיחה את עצמה, מתושבי אופקים ושדרות, שבוחרים שוב ושוב בנתניהו ובאחוזים גבוהים במיוחד. ברגע בו יחוש נתניהו כי המצב בדרום יוצא מאותו איזון שבין הסיבולת האזרחית לפתרונות שהוא נותן והדבר מסכן את שלטונו, נראה פתאום מנהיג אמיתי, מנהיג המבין את משמעותה האסטרטגית של השלמה עם מציאות שכזו, מנהיג הפותר את הבעיה גם אם הדבר יגבה מן הציבור (כלומר ממנו) מחירים קשים ( כמה אירוני שדמות המופת עבור נתניהו הוא ווינסטון צ’רצ’יל שאמר לעמו “אין לי מה להציע מלבד דם יזע ודמעות”)…

את ה’שקול’ הזה, את הנקודה המושלמת ביותר של התקדמות לשומקום, יודע נתניהו למצוא גם במדיניות הפנים.

למעלה מ 20 שנה זועק מחנהו כנגד עוולותיה של המערכת המשפטית. תקצר היריעה מלפרט את קובעת כוס התרעלה שהשקתה מערכת זו את גרעין בוחריו הנאמן ביותר. היא התגייסה תמיד לסייע לכל חורבן של ההתיישבות ביו”ש, הקימה מחלקה מיוחדת לתפקידים מיוחדים שהפכה את זכויות האדם בישראל לפריווילגיה מבוססת אג’נדה. היא עצרה נערות אולפנה שהפגינו נגד ה’התנתקות’ במעצרים מנהליים ארוכים ושפטה אותן שיפוט קבוצתי(!), היא נתנה יד לעינוי נערים ועוד ועוד.

לאורך כל שנות כהונתו, התגאה נתניהו כי הוא שומר על מעמדו של בית המשפט העליון.

שום אסטרטגיה ארוכת טווח באשר לפניה העתידיות של ישראל ומערכות עשיית הצדק שלה, לא עמדה מעולם נגד עיניו של נתניהו. כל שהניעו היה מציאת נקודת האיזון הנכונה (מבחינתו) בין המחיר שתגבה ממנו מערכת המשפט אם יפעל בשליחות המחנה שבחר בו, לבין המחיר האלקטורלי שיגבה ממנו המחנה הלאומי עצמו – אם ימנע מפעולה.

כמו בהתמודדות הטקטית מול בעיית הטילים בדרום, גם מול מערכת המשפט הישראלית, הערכתו של נתניהו היתה ששום מחיר לא ייגבה ממנו על ידי מחנהו ולכן הוא לא עשה שום מאמץ לפעול לתיקונה – להיפך, הוא קרץ לה ואותת כי הוא עומד לצידה. 

עד שמהערכת המשפטית עצמה הפרה את ה’שקול’ עליו התייצב נתניהו והתייצבה למערכה חזיתית נגדו. החל מאותו רגע נאלץ נתניהו לצאת לקרב ומקומה של נקודת האיזון בתחום זה ניטשטש.

וגם בתחום הכלכלי כך הם פני הדברים.

כראש ממשלה, נתניהו לעולם לא ייזום שוב תוכנית כלכלית שמשמעה תשלום מחירים בהווה עבור עתיד טוב יותר בעתיד. אין לו יותר ראש ממשלה עוצמתי מעליו (שרון) שנותן לו את הגיבוי לכך כשכיהן כשר אוצר. עכשיו זה הוא עצמו. ניתן רק לדמיין כיצד היה שר האוצר נתניהו, מגיב לתוכנית של חלוקת כסף לחשבונות הבנק של כל אזרחי ישראל – עשירים ועניים כאחד… ברור שלא בכלכלה עסקינן, אלא בניסיון להחזיר את המצב החברתי אל אותו איזון. נתניהו לווה מן העתיד בכדי לנסות ולהביא את עצמו  שוב אל נקודת שיקלול כל רצונות הציבור.

אמונת המנהיג בעמו

גישת המטוס המשוכלל שטס לשומקום, אינה מאפיינת רק את נתניהו אלא את המערכת הפוליטית כולה.

שורש הגישה הזו של נתניהו נובע מכך שאין הוא מאמין בעם שאותו הוא מנהיג. שום חזון ארוך טווח לא עומד לנגד עיניו, שום חשיבה היסטורית, וממילא חסר הוא גם את האמונה בכוחות הגנוזים בחברה הישראלית אם רק יתייצב בפניה עם חזון של ממש.  אין לנתניהו חזון לישראל, אין לו אמון בחברה הישראלית ולכן לעולם לא יעז להציב בפניה אתגרים.

גישת המטוס המשוכלל שטס לשומקום, אינה מאפיינת רק את נתניהו אלא את המערכת הפוליטית כולה. לאן בדיוק ביקש להוביל אותנו גנץ? מה הכוון של יאיר לפיד, מה מציע נפתלי בנט?

לאסוננו – נתניהו ממש לא לבד, הוא כבר העמיד תחתיו דור של פוליטיקאים בכל הקשת הפוליטית, פוליטיקאים שנוהגים בדיוק כמותו ברמות המגזריות. החרדים מבטיחים שלא להזיז את גבינת החרדים בבני ברק, בנטשקד לא יזיזו את גבינת הסרוגים ברעננה, לפיד בוודאי שלא יחרוג מכוון הרוח של מעמד הביניים  – כל מנהיג מקומי שומר על השקול במגזרו, ונתניהו שומר על השקול של כולנו יחדיו.

אנחנו אוהבים את נתניהו ושבים ובוחרים בו, כי נתניהו שומר לנו יותר מכל מנהיג אחר על המציאות הקיימת. אוהבים אותו כי הוא לא מזיז לנו את הגבינה שלנו.

אנחנו שונאים את נתניהו כי נתניהו מרחיק אותנו יותר מכל מנהיג אחר מכל לחלוחית של חזון בשורה ומשמעות. שונאים אותו כי הוא לא מזיז לנו את הגבינה שלנו. שונאים אותו כמו ילד מפונק ושמן השונא את הוריו המחליפים הורות אמיתית בעוד ועוד מנות גלידה.

כל עוד נעדיף את נקודת שיווי המשקל שמצא לנו נתניהו – זו שמאפשרת את העמידה במקום, 

כל עוד נעדיף לשלם בחוסר משמעות חמוצה בכדי להשאיר את הגבינה במקומה,

נוסיף לשנוא אותו (כלומר את עצמנו) ולבחור בו – 

והוא,

יוסיף להנהיג אותנו, 

לשומקום.

איש לא יודע לעשות זאת טוב ממנו.