עזה, עיר תאומה ליפו.
חשבתי שכמו בעבר, ברגע שיחזור השקט – ישוב הפסנתר על סיפונה של הטיטאניק לנגן ואיש לא יטריד עצמו יותר באשר למצב בעזה. אבל משהו מוזר (וטוב) קורה, יממת הטילים ממשיכה להדהד בציבוריות הישראלית. יש כנראה תהליכי פיכחון שמבשילים אט אט ואף פעם אינך יודע מתי יצוצו מעל פני השטח. חלקים מהפתרון של ‘זהות’ מתחילים להישמע בדבריהם של שרי הממשלה – הקול הברור והצלול חודר אט אט את האוזניים האטומות ביותר.
בכל הראיונות שנתתי בשבוע האחרון חזרתי והדגשתי – יש לחסל את ראשי החמאס, להחזיר את המשטר הצבאי (כלומר את גן העדן היחסי שהיה לנו לפני אוסלו), לשחרר בהליך מדורג ומסודר את פליטי עזה מהגיהינום שיצר להם השמאל ולהעמידם בראש התור בכל יעדי ההגירה הנחשקים על ידם ברחבי תבל.
ישראל בהחלט מסוגלת לכך ובטורונטו ובברלין מחכים בכליון עיניים – בדקתי
בהמשך נוכל להחיל ריבונות מלאה, להציע לאוכלוסיה המבוגרת שתבקש להישאר, מעמד של תושבי קבע, ולמתי המעט שיבקשו לשרת בצה”ל ולהוכיח את נאמנותם לאורך זמן, לאפשר מסלול ארוך של בחינת האפשרות להתאזרח.
עזה היתה ונותרה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. לעיר היסטוריה יהודית רצופה במשך 3000 שנה, משמשון הגיבור ועד רבי ישראל נג’ארה – רבה הראשי של עזה שכתב שם את ‘יה ריבון עולם’, שנים רבות לפני שהגיעו לשם הפליטים המצריים המאכלסים אותה כיום. הקהילה היהודית חרבה בפרעות תרפ”ט – תרצ”ו.
אנחנו פשוט צריכים לזכור שזו ארצנו ולהעיז לחלום ולהגשים את החלומות שלנו, במקום לאמץ (נאום בר אילן) ולהתנהל כל הזמן מול חלומות ההתנתקות של השמאל.
החלום של ‘זהות’, עזה כמו יפו – ואף מתקדמת יותר. עיר תיירות ישראלית שוקקת חיים לחופי הים התיכון (הזדמנות עסקית למבינים…).
…………………………………………………………………………………..
* “מה תעשו עם מהגר מעזה שמגיע לכאן עם עשרת אלפים דולר בכיס” – שאלתי את ראש מחלקת ההגירה בטורונטו (עמדנו בשדה התעופה וצפינו בתור אינסופי של מהגרים חסרי כל מהעולם השלישי) “סטיב הארפר בכבודו ובעצמו יבוא לכאן כדי לקבל את פניו” – ענתה לי…