רבים מאבירי הדמוקרטיה והשוויון שמזדעקים עכשיו נגד חוק הלאום, יכולתם למצוא בחזית המאבק למען גירושם האכזרי של אזרחים חוקיים מבתיהם החוקיים שבגוש קטיף – רק בשל היותם יהודים.
המפכ”לים והקצינים, הפרופסורים והשדרנים, הפוליטיקאים, השופטים ואנשי הרוח – כולם, כולם שכחו לפתע את כל ערכי הדמוקרטיה והשוויון הנעלים, תוך שהם נאחזים אך ורק בהליך הטכני של העברת חוק ההתנתקות (הליך פגום שכלל תרמית גלויה במשאל מתפקדי הליכוד, פיטורי שרים כדי ליצור רוב בממשלה ופגמים נוספים המעלים ספקות באשר לחוקיותו).
ההתנגדות לחוק הלאום לא נובעת מכך שנפגעו במשהו זכויות האזרח של מאן דהו. שום מרואיין דרוזי, ערבי או איש שמאל, לא הצליח להסביר באופן מעשי כיצד נפגע מן החוק. ההתנגדות לחוק גם לא נובעת מהמילה שוויון שאין בו, היא נובעת מהמילים מדינה יהודית שיש בו.
האזינו לדיון שהיה לי כבר ב 2014 עם הפרופסור קרמניצר בנושא חוק הלאום.
ערב גירוש יהודי גוש קטיף התגייסו קרמניצר וחבריו מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, להגנת ההליך שדרס את כל ערכי השוויון וזכויות האדם הבסיסיים ביותר.
“האם בשם הדמוקרטיה תנהג כך גם כשתבקש ממשלה בישראל לפעול כך כלפי כפרים ערביים?” – שאלתי אז את קרמניצר – “האם תרוץ אל הערבים לשכנעם לקבל עליהם את דין הגירוש?”.
קרמניצר – ביושר רב – השיב בשלילה נמרצת.
“אז תעשו לי טובה” – אמרתי אז לקרמניצר וחבריו – “תגידו שאתם נגד התנחלויות, תגידו שאתם רוצים מדינת כל אזרחיה – הכל בסדר, רק אל תדברו איתי על דמוקרטיה…”