על ציונות, יהדות, ושחיתות - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד | 14/04/2024
אקטואליה ופוליטיקה חברה ומדינה מאמרים ופוסטים מהעבר

על ציונות, יהדות, ושחיתות

ט״ז באדר ה׳תשס״ז (מרץ 6, 2007)

על ציונות, יהדות, ושחיתות

“הרשת הנורמטיבית שהחזיקה את היישוב ואת המדינה התפרקה מבלי שתוחלף ברשת אחרת”.
השופט זיילר – בראיון להארץ.

בתחילה היתה רשת הייעוד הציוני. אותו ייעוד קולקטיבי מאחד, שהפיק מאיתנו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם אתגרי הקמת המדינה. מהיכן היה לנו כח להתמודד עם האויבים מבחוץ והקשיים מבית, עם יכולות פיסיות דלות כל כך? התשובה היא – הייעוד. הייעוד המשותף הוא המזרים לאחור כוחות המלכדים ומפיחים באומה רוח הגוברת על כל המכשולים.
באחת מאמרותיו מסביר ניטשה כי: “מי שיש לו איזה ‘למה’ – למענו יחיה, יוכל להתגבר על כל ‘איך’ “.

החורים ברשת הנורמטיבית הציונית, היו שם תמיד. אבל רק חדי מבט מרחיקי ראות ידעו להבחין בהם. אחרי מלחמת ששת הימים, החורים הללו התחילו להתרחב. הציונות ביקשה להחזיר את העם היהודי אל ההסטוריה – ובזה גדולתה והצלחתה הגדולה. היהדות הנורמטיבית לא הצליחה להשתחרר מן התודעה הגלותית ולעשות זאת בעצמה. הדוסים, אמנם חזרו ראשונים לארץ. הם היו אלה שהקימו את המושבות הראשונות והם שיצרו את התשתית החומרית להקמת המדינה. את ראשון לציון ופתח תקווה, רחובות ומשמר הירדן, מטולה ומנחמיה – הקימו מגודלי זקן בעלי ציציות מתבדרות ברוח. הם היו שם לפני שהומצא המושג ‘חרדי’ או ‘ציוני’ (החרדיות היתה בסך הכל תגובת נגד לציונות). אבל חשיבה פוליטית במובן הלאומי הכללי – כמעט שלא היתה שם. כמו גוש אמונים – חשבו רובם, שמספיק לבנות ולנטוע – וסוף הגאולה לבוא. והיא אכן באה – נישאת על כנפי הציונים פורקי העול. אלא שהציונים הללו לא באו לבנות ולהיבנות כיהודים, הם באו לבנות ולהיבנות כציונים. והם הצליחו. הם יצרו ציוני/ישראלי/נורמלי, במקום יהודי,”מנוון”, ו”פרימיטיבי”. הם החזירו אותנו אל ההסטוריה, אך בהקמת המדינה, כשהמשימה הסתיימה, הסתיים גם הייעוד המשותף, הרשת החלה להתפורר, והיסודות החלו להתערער.

בששת הימים, נפלה לידנו ארץ התנ”ך, ותפסה אותנו בלתי מוכנים. יהורם גאון והלהקות הצבאיות שרו בערגה לבית המקדש. ירושלים, בית אל, שכם וחברון – העריסה בה צמחה האומה, פרטו על נימים שיצרו מיד תגובת דיאלקטית חריפה בין שתי קצוות – כך נוצרו גוש אמונים ושלום עכשיו. ושוב הלכו הדוסים לבנות ולהמתין למשיח, והציוניים החדשים (ללא שום מרכאות) חיפשו ייעוד חדש בכדי להביאו בעצמם . הם מצאו אותו בדמות ה’שלום’. השחיתות גברה, אבל רשת הביטחון של הייעוד החדש חיפתה עליה. איש לא בדק כיצד עשה שמעון פרס את הונו, איש לא העמיד למשפט את עברייני השלום שעברו על החוק ונפגשו עם ראשי הטרור – הייעוד החדש הלבין כל חטא. בגדי מלך השלום החדשים נמכרו לציבור בתרועות מתוקשרות, באין ספור ועידות נוצצות, ובפיתויים חומריים. אך המלך היה ונותר עירום ועריה. משיח השקר נקבר תחת ערמות של גוויות וחלקי אוטובוסים מפויחים. נשארנו ללא ייעוד משותף – נותרה רק האיבה למתנחלים ותחושת הריקנות. האיבה הזו – די היה בה לחפות על השחיתות. אמנון אברמוביץ’ הסביר שהשחיתות יכולה להמתין עד אחרי ההתנתקות, ומישאל חשין הסביר שצריך היה להתעלם ממנה בכדי לאפשר את החרבת המתנחלים. כשזה הצליח וגוש קטיף עלה בעשן, נשארנו גם בלי ה”ייעוד” הזה. המשך החורבן תקוע בגלל ההפסד לנסראללה, ולנו – אין יותר איזה ‘למה’ למענו נחיה. כל ‘איך’ קטן הופך עבורנו למכשול בלתי עביר, השחיתות צפה ומכסה את הכל.

בעצם יש רשת חדשה, יש לנו ‘למה’ למענו נחיה. כולם חוץ מאיתנו – יודעים זאת היטב. הוא נמצא אצלנו בחצר – הוא שם כבר שלושת אלפים שנה – הוא סוד קיומנו הפלאי. אם נדע לחבר בין החזרה הציונית להסטוריה, לבין הייעוד היהודי – יחזרו אלינו הכוחות שאבדו. העולם כולו מצפה ומייחל, לשיבתה להיסטוריה, של אומה עתיקת יומין זו.

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

הפוסט הבא

השאר תגובה