1

ערבות הדדית והרתעה

ישבתי ביום שישי וכתבתי מאמר שהוא שיר הלל שלם ליוזמה שנקראת “שישי משפחתי”. נכנסתי שם בעובי הקורה של נושא ערכי המשפחה והכל היה מוכן למשלוח. אבל בשבת קראתי מאמר של ד”ר אביעזר וייס (‘מקור ראשון’ יום שישי) והמאמר הזה האיר את עיני בנקודה חשובה מאוד שחשוב לי לפתח ולחלוק עמכם דווקא בימים אלה בהם שדרות ובנותיה סופגות אש בלתי פוסקת והחיים בתל אביב נמשכים כאילו כלום. את הרעיון המרכזי למדתי מד”ר ויס אך הדברים שמיד אכתוב הם שלי ובאחריותי בלבד.

אז ככה – בפרשה שקראנו השבת מופיע המפגש הראשון עם עמלק. עמלק זהו לא רק עם אכזרי. עמלק זו מהות של רשע מוחלט. אין מקום לרעיון העמלקי ולאלוהים יחדיו בעולם.” מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר ” (שמות י”ז)

העמלקיות משמעותה דרוויניזם – כלומר החזק שורד, וכך נכון ו”מוסרי” שיהיה. זו למעשה התורה הנאצית – וגם אם לא כל כך פוליטיקלי קורקט לומר זאת בימנו – זהו גם האסלאם. לא בכדי ה”מיין קמפ” היה ונותר ‘בסט סלר’ במדינות ערב.

בכל אופן – מה שמעניין אצל עמלק הוא שבהופעתו מופיע גם המושג המוכר לכול פעיל חברתי בימנו – מושג ה’נחשלות’.
יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. (דברים כ”ה)

אז עמלק הרשע הוא אבי אבות ה’טרור’. הוא לא נלחם חזיתית מול האוייב – הוא מחפש את הנחשלים – את החלקים החלשים בחברה שמזדנבים מאחור, ואותם הוא תוקף, ובהם הוא מזנב. הרעיון שלמדתי בשבת האחרונה הוא, שזה לא עמלק שתקף את הנחשלים, אלא זו תופעת הנחשלות המביאה מיד את עמלק…

הזאטוט שלי בא אלי פעם עם תמונה מירחון נשיונאל ג’אוגרפי – “תראה אבא” הוא אמר והראה לי תמונה שמצולמת מהאויר ורואים בה עדר עצום של באפאלוס אדירים כאלה, שכל אחד זה אולי משקל של טון, ועוד עם קרניים כאלה – וכולם רצים בבהילות, וכל כך למה? כי שניים שלושה אריות רודפים אחריהם. זה מראה שלא יאמן – אם רק יעמדו לרגע הבאפלוס הללו, הם יכולים לרמוס את האריות בלי להרגיש בכלל – אבל הם מעדיפים לברוח עד שהאריות תופסים איזה באפלו נחשל – קטן או פצוע – ואז כולם חוזרים – לשגרה התל אביבית…

כלומר העובדה שהחברה שלנו מאפשרת את הנחשלות הזו – היא שמביאה עלינו את המכה העמלקית. לא האריות הבריחו את הבאפלוס, חוסר מוחלט של ערבות הדדית בתוכם מביא להפקרת הנחשלים ומזמין את האריות…

בפרשת הברכות והקללות אנו לומדים שכשאנו מתברכים, אז מעטים רודפים רבים, וכשלהיפך – אז להיפך… כולנו זוכרים כיצד הטילה ישראל את חיתיתא על כל מדינות האיזור. כיצד התקיימה בנו הברכה: “וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.” (ויקרה כ”ו).

אז – מדינות אויב רעדו מפנינו, ואילו היום מתקיים בנו הצד השני של המטבע – “… וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם.” (שם).

אפשר כמובן להציג זאת כשכר ועונש הבאים בעקבות אי שמירת מצוות באופן כללי. אני האחרון שאטען שלא צריך לשמור מצוות, אבל הטענה ה “דתית” הזו היא קצת שטחית. קודם למלחמת ששת הימים לא שמרנו מצוות יותר מאשר היום – מדוע זכינו אז לברכה הזו? ולעומת זאת לפני לא כל כך הרבה זמן הובלנו כצאן לטבח, ובתוכנו צדיקי עליון, בידי קומץ עמלקים נאצים ימ”ו. אז ההבנה הדתית הפשוטה כנראה מפספסת פה משהו חשוב. מה שמביא עלינו את ברכת ההרתעה שזכינו לה ב 67 ואת קללת הניסה מפני ה “אין רודף” (כמה טנקים יש לחמס…כמה מטוסים לחיזבאללה…) הוא הערבות ההדדית מחד, או הנחשלות הבאה בעקבות אובדן הערבות הזו – מאידך.

כשמדינת ישראל איבדה את המוקד המאחד אותה – הפכנו לעדר יחידים, מן באפאלוס כאלו הבורחים מכל עלה נידף. ב 67 היתה זו הציונות. וזה הספיק אז בכדי לאחד את העם ולהביא עלינו את הברכה. אבל היום זה נגמר, והדבר היחיד שיכול לשוב ולאחד אותנו זו הזהות היהודית שעודנה האתוס המכונן ומוקד הזהות הבסיסי של לפחות 80% מאיתנו. אם נדע לשוב ולהתאחד סביב זהותנו – תשוב הערבות ההדדית, ותעלם תופעת הנחשלות. אז – ורק אז נשיב לידנו את ההרתעה ונזכה ל ” וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד” (שם).

במחשבה שניה – זה בעצם כן קשור לנושא הראשון שרציתי לכתוב עליו – כלומר יוזמת ה “שישי משפחתי” כי הרי הערבות ההדדית מתחילה קודם כל בבית ובמשפחה – פעם בשבוע ישבו הבאפאלוס לאכול ביחד – מה יש…