פרשת ויחי ה’תשע”ו

טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. (פרשת ‘ויחי’ – פרק נ’)
נשמע מוזר… אחרי כל פרץ הרגשות, המחילה הפומבית, החיים המשותפים – פתאום הם חוששים שהכל היה הצגה? שיוסף עשה זאת מן הפה ולחוץ ורק המתין למות אביו?
בד”כ איננו מודעים לעוצמת ההשפעה של הורים על ילדיהם. נדמה לנו שכשהילדים מתבגרים ופורחים מן הקן, הם כבר עצמאיים לחלוטין. אבל הצורך הטבעי של הבנים להביט לאחור ולקבל אישור לדרכם – הוא עצום. כל פעולה של ההורים, נצפית ונלמדת. תמיד. גם אצל המרדנים הגדולים ביותר, גם בגיל מתקדם, גם כשההורים כבר זקנים מאוד. אי אפשר להמעיט בערך השפעתך גם כשאינך חש בה באופן מיידי. לעולם אינך יודע עד היכן מגיע השפעתך על צאצאיך, ולהיכן עוד תגיע – ימים רבים לאחר סיום הקדנציה שלך – בעולם הזה.
ככל הנראה – הם לא חשבו שהיתה כאן מזימה ארוכת שנים. הם חששו ממשהו עמוק יותר. הם חששו לשינוי אמיתי באופיו של יוסף עם מות אביו והתמעטות השפעתו.
ומה עונה להם יוסף?
אל תדאגו – יחסי אליכם אינו נסמך על מצבי רוח משתנים, גם לא בחינוך שיכול להתקלקל – מדובר כאן ביציבות שרק תפיסת מציאות אמונית ויראת הא-ל יכולה לתת.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי. כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.
שבת שלום