א וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. (שמות כ”ה.)
ומכאן ועד סוף הפרשה מקבל משה מפרט טכני. רשימה ארוכה של חומרי הבניין, העמודים והאדנים והקרסים, ממה עשוי הגג ובכמה שכבות, וסוג העץ ואופן החיבור והחיזוקים והיתדות – ממש פרשה אדריכלית והנדסית לפרטי פרטיה. למה זה חשוב?
השבת יתכנס עם ישראל (על פי הנחיות משרד הבריאות כמובן…), יפתח את ספר התורה, וברוב עם יקרא – מפרט טכני של מבנה – ליתר דיוק אוהל מפואר – שאין שום כוונה לבנותו שוב בעתיד. כי המשכן היה למעשה בית מקדש נייד, משנבנה מקדש הקבע בירושלים על ידי המלך שלמה, סיים סופית המשכן את תפקידו. לכאורה אין יותר למשכן משמעות מעשית ובוודאי שלא לכל המפרט הארוך הזה.
אות אחת מיותרת בספר התורה, פוסלת אותו. לשם מה אנו זקוקים לכל המפרט הטכני הארכיוני הזה? כיצד הרשימה הזו נוגעת לחיינו?
טוב אז לכאורה התשובה הפשוטה והישירה היא שהלכות רבות מאוד נלמדות דווקא ממעשה המשכן. חלק ניכר מהלכות השבת נשען עליו. הגדרת היסוד של מלאכה האסורה בשבת, היא מלאכה ששימשה לבניית המשכן. מלאכה אינה עבודה, מלאכה אינה פועל יוצא של כמות האנרגיה שהאדם הוציא והזיעה שנטפה ממנו, מלאכה היא פעולה יוצרת. יצירה. ליהודי אסור ליצור בשבת והמשכן והמקדש הם היצירה המושלמת. זו ארכיטקטורה א-לוהית.
מלאכה שיש בה צורך לבניית המשכן היא מלאכת יצירה ומלאכה שאין בה צורך לבניין אבי אבות היצירה – אינה נכללת באבות המלאכה.
בשבת אסור ליהודי ליצור משום שהשבת היא האות לכך שעל אף שבשונה מכל הבריות בעולמו, נתן הבורא באדם את הכח הא-לוהי, הכח ליצור יש מאין (באמצעות הדמיון), הנה עם ישראל המעיד על קיום הבורא בעולמו, מונע מעצמו בשבת, בפקודת אותו א-ל, את כח היצירה ומעיד בכך שלא האדם הוא האל.
ובכל זאת, מדוע בצורה הזו? הרי ניתן היה להסתפק בהלכות שבת?
מדוע צריך את כל המפרט הטכני הארוך והמסובך הזה?
“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” אומרת הפרשה. בתוך כל המפרט הטכני הזה נמצא הסוד כיצד לעשות כל אחד בית מקדש נייד בליבו פנימה ולהשכין את השכינה בתוכו.
סוד החיבור היוצר את החיים, החיבור שבין הפיסי והמטפיסי, הגוף והרוח, הוא סודו של המקדש. זהו הסוד שניתן לעם ישראל לבדו ובשורת החיים שתצא מציון.
איננו לומדים את פרשת תרומה כסוג של טיול מוזיאוני. אנו לומדים את פרשיות המקדש בכדי לשוב ולחבר את הקודש ואת החול – לשוב אל החיים.
עדיין לא הסברת למה צריך עד היום לקרוא את המפרט הטכני. מספיק לכאורה שהיו כותבים על הרעיון באופן כללי
יש הסבר מענין מהרבי מליובאוויטש בענין (לקו”ש כא תרומה א). תמצית הענין שהמקדש נועד לחבר אותנו לה’. המקדש בירושלים הוא בעיקר חיבור שמגיע מהא-ל אלינו, זה לאחר שה’ בחר במקום המקודש עוד מבריאת העולם שמשם הושתת העולם, ומשם נלקח עפרו של אדם הראשון וכו’. יכול האדם לחשוב שרק כאשר ניתן לו הכוח מהבורא, ורק כאשר יהיה במקדש הבורא. רק אז יוכל להתחבר לה’.
על כך מגיע ההוראה ממשכן המדבר, שהיה נודד בגלותו ממקום למקום. המקום בו נח המשכן לא היה הופך למקום קדוש. וזה הוראה לאדם החש בנפשו שהוא בבחינת מדבר יבש וצחיח, “אשר לא ישב אדם שם”. שמא חלילה לא יהיה לו מקום בעבודת ה’?
אל יחשוב כך.
הנה משכן המדבר הזמני הנודד והארעי נקבע כענין נצחי בתורת ישראל!
כך גם היהודי הנודד יש בכוחו לעשות היסטוריה גם בהיותו בגלות.
כמובן שחלקים נרחבים מכלי משכן-המדבר רלוונטיים ושימושיים במקדש אשר בירושלים.
כך גם מאמצי היהודים בזמן הגלות נושאים פירות שנזכה לאכול מהם בקרוב, בגאולה השלימה.