הומור יהודי - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 26/03/2024
מאמרים ופוסטים מהעבר פרשת השבוע

הומור יהודי

י״ז במרחשוון ה׳תשע״ו (אוקטובר 30, 2015)

הומור יהודי

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.
צחוק הוא דבר מאוד רציני. הומור בריא הוא מנגנון המאזן את החיים ומעמיד הכל בפרופורציות נכונות. ההומור המשובח ביותר הוא ההתבדחות על חשבון עצמך. הרי איך אפשר להתייחס אל עצמך ברצינות נוכח בורא עולם?
לכן הקומיקאים הטובים באמת – תמיד היו יהודים, וכמה שלא תחפש באומות לא תמצא משהו כמו ג’קי מייסון או הגשש החיוור.
אנשים הדבקים באמת ונלחמים עבורה, אינם אנשים קיצוניים. הקיצוניים והמסוכנים הם אלו החסרים חוש הומור.
כאלה הם העמים הרצחניים שטבחו ביהודים לאורך הדורות. ככל שעולה מידת הרצחנות כך פוחתת יכולתו של עם לצחוק. גרמנים לא צוחקים – אא”כ שמו למישהו רגל…
ככל שהתרחקה ישראל מיהדותה, כך הפך ההומור הישראלי וולגרי ואלים – ע”ע החמישייה הקאמרית.
ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי.
יש צחוק טוב ויש צחוק רע. יש צחוק שמדגיש את חולשתו וקטנותו של האדם נוכח הבריאה ומכניס לפרופורציה נכונה את האדם מול בוראו – זהו צחוק טוב.
ויש צחוק הפוך, שנועד להעצים את הצוחק ולמזער את שאר הבריאה. זהו צחוקו של המתכבד בקלון חברו עליו אומר הא-לוהים בכבודו ובעצמו – אני והוא איננו יכולים לדור באותו עולם. כלומר אין פה מקום לשנינו.
ויש עוד סוגים מסוכנים של צחוק:
ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.
סוג הצחוק של בן האמה הזה – צחוק של רציחה, צחוק של גילוי עריות, צחוק של עבודה זרה – שכנע סופית את שרה כי יש לגרשו.
והא-לוהים עמה.
י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.
סיפרה לי פעם אישה יוצאת לוב – את הסיפור הבא:
“בהיותי ילדה קטנה, השאירה אותי אמא לשמור על סבתי החולה ששכבה על ערש דווי בבית החולים. לידה שכבה זקנה ערבייה.
שתי הזקנות התיידדו ומספר שבועות פטפטו בערבית ואני הקשבתי לשיחתן.
יום אחד שאלה הזקנה הערבייה את סבתי:
“למה באת לכאן? למה עזבת את לוב?”
“כי זו הארץ שלי!” – ענתה הסבתא
“למה שלך?” שאלה הערבייה
“כי קיבלתי אותה בירושה מאבא” – ענתה הסבתא.
“מי זה אבא שלך?” שאלה הערבייה בתמיהה.
“אברהם!” – ענתה הסבתא החולה בהחלטיות.
חשבה הזקנה הערבייה לרגע ואמרה –
“אבל הוא גם האבא שלי!”‘
“נכון” – ענתה הסבתא הגוססת והמשיכה ברצינות תהומית – “הוא גם אבא שלך, אבל אני הבת של הגבירה, הבת של בעלת הבית,
את – רק הבת של המשרתת…”
כמה מצחיק ככה אמתי – וזה כל הסיפור…
“ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום…” (בראשית י”ט א’)
רגע רגע… האם לוט לא למד שום דבר? הרי בפרשה הקודמת מסכן אברהם את עצמו ואת כל משפחתו במלחמה חסרת סיכוי כדי להציל את אחיינו מהצרה שבאה לו בעקבות בחירתו האומללה לגור דווקא במקום ההוא. והנה מתברר לנו שלוט, לאחר שאברהם שחררו, חזר בדיוק לאותו מקום.
אולי כדי להבין את הפסיכוזה הזו צריך לגשת לשגרירות פולין ולצפות בישראלים הרבים המבקשים להתאזרח במדינת אושוויץ. מן הסתם אמר לעצמו לוט – “מדובר בתאונה היסטורית. אם לא היתה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, זה לא היה קורה”. כך גם הישראלים מול שגרירות פולין או גרמניה – אם לא היתה מלחמה לא היתה שואה. אבל המלחמות אינן הסיבה לשואות, המלחמות הן ההזדמנות לבצען. אחרי המלחמה המשיכו הפולנים לטבוח ביהודים שהעזו לחזור מן המחנות לבתיהם.
השאלה אינה מדוע לוט חזר, השאלה היא מדוע סיכן אברהם את כל שליחותו ההיסטורית ויצא למלחמה מטורפת כדי להצילו. הרי היה לו מספיק כסף כדי לפדותו מן השבי. ייתכן שבכלל זו היתה מטרת השובים. הרי בשום מקום ה’ אינו מצווה עליו לצאת למלחמה. האם השתבשה עליו דעתו? מדוע לסכן הכל בשביל האחיין הסורר שבחר במודע לחיות בעיר החטאים. מה היו גדולי אותו הדור פוסקים אילו שאל אותם אברהם בעניין עסקת שליט שכזו – כשכל מה שיש להפסיד הוא כסף…
התשובה היא שאברהם לא הציל את לוט אלא את שליחותו – את כל ייעודו שעמד לפתע על כף המאזניים. כל עמי הארץ ידעו על הקרבה בין לוט לאברהם וציפו לראות כיצד אברהם מגיב. אברהם הבין שמי שאינו מוכן להילחם ולהסתכן עבור קרוביו, מאבד את ייחודו, מאבד את הלגיטימיות לקיומו ומעתה ואילך הוא תלוי בחסדי אחרים. ביציאתו לקרב זכה אברהם בארץ ישראל ובאפשרות להמשיך ולממש את שליחותו. ואכן מלחמת אברהם מתוארת כאחד מעשרת הניסיונות בהם נתנסה ועמד בכולם. זה בדיוק היה הניסיון. האם אתה חושב כאומה בת חורין וממילא ראוי להקימה או שעודך נתון בתודעה פרטית. ובאמת – בעקבות העמידה בניסיון והניצחון בקרב על מלכי הצפון, זוכה אברהם לברית בין הבתרים ולהבטחת הארץ. נשמע מוזר? הקב”ה בוחר בחזק? בזה שניצח?
לא. הקב”ה בחר במי שנכון היה להילחם על ייעודו ולא רק על קיומו.
שבת שלום

שתף את הפוסט:

השאר תגובה