קווים לדמותה של הפקרות תקציבית.
ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים, מנצלים בוועד המורים את רגעיו האחרונים של כחלון – השר להעברת כספי הציבור לוועדים – בתפקיד, ומאיימים בשביתה.
החוצפה של ועד המורים היא אינסופית. הם עובדים בעיקר עבור מקורבי דור א’.
בהצגת הדרישות שלהם, הם מבקשים להגדיל עוד יותר את קצבתם של הגורמים המסודרים ביותר במערכת – הפנסיונרים מדור א’ שזכו לפנסיה תקציבית, ואפילו לא מנסים להסתתר מאחורי סיסמאות כמו טובת המערכת, התלמיד או המורה הצעיר.
מה המשמעות של כל זה? רוב אזרחי ישראל מפרישים מידי חודש כספים לקרן פנסיה, בכדי ליהנות בעתיד מקצבה, שגובהה ייגזר מגובה החיסכון. זאת לעומת המעטים והנבחרים מדור א’ שזוכים לפנסיה תקציבית – זו שכבר אינה מחולקת במגזר הציבורי בשל הבזבזנות וחוסר הצדק שבה – שאינם צריכים להפריש לחיסכון כמעט כלום; את הקצבה שלהם הם מקבלים היישר מתקציב המדינה. במקום לחסוך ולקצור את פרי עמלם, הם מקבלים מתנה על חשבון משלם המיסים.
כעת יו”ר ועד המורים, יפה בן דוד, רוצה להחליף את הנוסחה המחשבת את גובה הפנסיה התקציבית הנדיבה מדי, בנוסחה “פשוטה” יותר, כלשונה, שמתבססת על תלוש השכר *הגבוה ביותר* שהמורה יקבל בחייו – תלוש השכר האחרון.
חוסר הצדק זועק לשמיים. אם תשיג יפה בן דוד את מבוקשה, היא תזכה קומץ פנסיונרים מסודרים עם הסדר נדיב מדי, בתנאים מטורפים שאף ישראלי מתחת לגיל 40 לא יזכה בהם אף פעם.
כחלון, אחד משרי האוצר הכושלים בתולדות ישראל, יצטרך להכריע בימים הקרובים: האם לראשונה בכהונתו הוא מגלה אומץ ועמידה איתנה מול הוועדים, או, רוב הסיכויים, שהוא מוכר אתכם שוב לסחטנים שיקבלו יותר על חשבונכם.
