1

קצב רמון קלון

איני קונה את הסיפור הזה, שמזוז מוותר לקצב כדי שלא נראה נשיא נכנס לכלא. לא קונה את זה כי אם זו באמת היתה הסיבה, אז מדוע טיפס מזוז על עץ של הגשת כתב אישום חמור כל כך, רק כדי לרדת ממנו בבושה רבה ובתירוץ דחוק שכזה. הרבה יותר הגיוני שמזוז השתכנע כי פרקליטי קצב הולכים להוציא אותו זכאי – כנראה מחמת הספק – אבל זכאי. זה לא שאני חושב שהוא לא עשה את מה שמיוחס לו – כנראה יש לא מעט אש מתחת לעמוד העשן המיתמר מעל קצב. אבל לצערי – כל העשן הזה, אינו עברה על החוק הישראלי. מן הסתם העדיף מזוז לרדת מן העץ על הסולם הרעוע של “כבוד מוסד הנשיאות”, ולא ליפול ממנו אפיים ארצה עם זיכוי ועם הסתבכות גדולה הרבה יותר (לך תדע אז מי הנשיא – זה שזוכה או זה שנבחר תחתיו…)

אין לי שום סנטימנטים למשה קצב. מבחנו הגדול הגיע בזמן גרוש תושבי גוש קטיף והוא נכשל בו בגדול. אז בזמן ביצוע הפשע הלאומי ההוא – בחר הנשיא לעמוד לצידה של המערכת במקום לתת כתף חמה ואוהדת למגורשים. מאוחר יותר הראה הנשיא שכשמדובר בעורו שלו – הוא יודע בהחלט לצאת נגד המערכת. אז אין לי שום סנטימנטים לקצב, וגם לחיים רמון אינני מרגיש קרבה מיוחדת. אך שניהם מייצגים את אותה בעיה. מצד אחד – לכולם נוח וכולם נותנים גיבוי לתרבות המתירנית שהתפתחה בישראל למימדים קיצוניים, ומצד שני מנסים להתמודד עם התוצאות השליליות באמצעות שרשרת חוקים מגוחכת ובלתי ניתנת ליישום.

למרבה הגיחוך – קבע בית המשפט כי חיים רמון אשם, אך במעשיו לא דבק קלון. לא צריך להיות משפטן גדול בכדי להבין, שגם רמון – ולדעתי גם קצב – אינם אשמים מבחינת החוק הישראלי היבש, אך הקלון שדבק בשניהם מרקיע שחקים. כל עוד מסרבת החברה הישראלית להתמודד עם הכשל התרבותי שנוצר כאן בתחום היחסים שבין המינים – תוסיף מערכת המשפט להסתבך ולהתבזות. חוק אינו יוצר תרבות אלא מבטא אותה – במקרה שלנו הוא סותר אותה. מה שילך ויתפתח כאן הוא שגברים לא יעסיקו נשים מפחד החוק – ונשים תפחדנה מגברים מפחד התרבות.