את חיבור המושגים “רב הכותל ושמואל רבינוביץ'” יצר יוסי ביילין ששימש בשנת 2000 בתפקיד שר הדתות. בילין מינה לתפקיד הרגיש, צעיר שמעולם לא הוסמך כרב על ידי הרבנות הראשית, בלי שום מכרז ובניגוד לכללי המנהל התקין.
והוא ידע בדיוק מדוע.
תהום עמוקה פעורה בין החרדיות הקנאית לשמאלנות הקיצונית.
אולם במקום אחד נפגשות הקצוות הללו – בהתנגדות לכל חיבור בין מדינת ישראל לקדשי ישראל.
משחרב המקדש ועמנו איבד את ארצו, התכווצה תורת ישראל, מתרבות לאומית למימדי דת בלבד – דת שהצליחה לשמר באופן פלאי את הזהות היהודית בגלות.
החרדיות הקלאסית אינה מקבלת את שיבת ציון בלבושה החילוני/הציוני כמהלך הצופן בחובו מימד של קודש. היא מעוניינת לשמר את הדת בתצורתה הגלותית. היא מתנגדת בכל תוקף לחיבור המתחדש של האמונה, הארץ והממלכתיות הישראלית – לכדי תרבות שלמה.
לכן הר הבית מאוס על הרב רבינוביץ’ וכל מה שהוא מייצג.
כי את הכותל עוד אפשר להפוך ל’שטיבל’ דתי קהילתי – ולריב כמקובל.
את מקום המקדש כבר לא.
בהר מתקיים בדיוק החיבור הזה – החיבור שבין הקיום הישראלי לייעוד הישראלי, החיבור שמאיין גם את החרדיות של רבינובץ’ וגם את החילוניות של בילין.
לא תהיה זו טעות לומר שבמובן זה, הר הבית הוא ‘אנטי דתי’…
לאורך כל השנים ביצע הרב רבינוביץ’ את שליחותו הרעה ביעילות, הרחק מעין הציבור. אולם לשיא הגיעו הדברים השבוע, כאשר ניסה סגן הנשיא פנס (האחראי במידה רבה להצהרת ירושלים של נשיאו), לחזק את מעמדה המתערער של ישראל ברחבת הכותל ולנאום בסמוך אליה.
פתאום הפך הרב רבינוביץ’ למשהו במעמד של ראש ממשלה… משהו עוצמתי יותר מהרב הראשי והאפיפיור גם יחד… רבינוביץ אסר(!) על סגן נשיא ארה”ב לנאום בסמוך לרחבה (שאין בה שום קדושה יתרה) ומנע את ביצור ריבונותה של ישראל בכותל המערבי.
שלא נטעה. רבינוביץ הוא רק הבובה של נתניהו.
אילו חפץ נתניהו בהצהרת סגן הנשיא פנס, היה רבינוביץ’ שותק כדג ולא מעז לסכן את תפקידו. גם אם היה מדבר – לא היה מעניין איש.
פנס הרי לא פנה לאחד – רבינוביץ…
פנס דיבר עם נתניהו –
ונתניהו ענה לו באמצעות עלה התאנה – רבינוביץ’.
הנה כי כן, כל הכוחות המועלים בירושלים – הן מהשמאל, הן מהימין והן מהחרדים – חוברים אלו לאלו נוכח הטובים שבאומות העולם, העומדים פעורי פה ואינם מבינים מדוע מפנים היהודים עורף לעירם הקדושה.
