רכבת החירות

רכבת החרות
לפני 3745 שנה, יצאה לדרך רכבת החרות, רכבת גאולתו של המין האנושי. על סיפונה עמד איש אחד, אברהם העברי, שניתק עצמו מן השעבוד האלילי העולמי, ציפצף על העולם כולו והחל צועד אל ארץ הבחירה. מכאן, עתיד הוא להקים את עם ישראל ולבשר את בשורת החרות לעולם כולו.
תחנות רבות לה לרכבת החרות בדרכה המפותלת לאורך ההיסטוריה.

ביציאת מצריים – לפני 3315 שנה – כבר ישבו על סיפונה ששים ריבוא – עם חדש נולד. בהר סיני קיבלו הנוסעים מטען יקר – כל אחד ואחד מהם, כולם ביחד וכל אחד לחוד, נפגש אישית עם מלכו של עולם וקיבל את דברו .

מכאן ואילך אין יותר שיעבוד, אין יותר השתררות של אדם על אדם, יש לו בורא למין האנושי – והוא אוהב אותו,ומשגיח עליו, ומדבר עמו דרך עמו הנבחר.

כשחזרו הטייסים השבויים מסוריה, תיארו כיצד ניסו שוביהם לשכנעם שישראל כבר חוסלה, שאין יותר מדינת ישראל, שאין סיבה לשמור על הסודות, אין עבור מי לשמור על החרות…

מי שמת לו האלוהים – איבד את חירותו. מי שמעיד על קיומו של האל – מדאיג מאוד את סוהרי כל הזמנים, הם יעשו הכל כדי לחסל את העדים.

עוד עתידה רכבת החרות לעשות דרך ארוכה ומיוסרת. כשמתחיל המין האנושי להשליך את אליליו ולהתחמם לאורו של עם ישראל קמה לה (לפני 2003 שנים) אלילות מסוג חדש ומתוחכם, האלילות הזו מכנה עצמה ישראל החדש, ועוד אלפיים שנה עתידה היא לעכב את רכבת החרות. אך ישראל הישן מסרב להיעלם ונותר עד לשקריותה של האלילות הנוצרית. הפתרון הסופי ההכרחי הוא רק עניין של זמן. קרס צומח בקצה הצלב.

ואולם גם מן התחנות הסופיות לכאורה – באושוויץ ובמידנק – ממשיכה רכבת החרות את מסעה, וכוח מופלא מביא את עם הבחירה לקראת קו הגמר שבארץ ישראל.

נביאי ישראל תיארו במדויק את כל תחנותיה. על פני רובן, כבר חלפה רכבת החירות. בתחנות שנותרו, עתיד המין האנושי להכיר- על אפו ועל חמתו – במלכו של עולם ובבניו הנאמנים – נושאי דברו. עתיד המין האנושי – על אפו ועל חמתו – לצאת מן השעבוד אל החירות. אולם דווקא עכשיו – על סף קו הגמר, נשתכחה מרוב נוסעי הרכבת – מטרת המסע. לא בראש שלהם לריב עם סוהרי כל העולם שהתאחדו – נגדם. עבור נהגי הרכבת ונוסעי המחלקה הראשונה, תחנת מדינת ישראל בצורתה הנוכחית היא התחנה הסופית. אף לא אחד מנהגי הקטר שמינו לעצמם מאז קום המדינה, הצביע מעולם על תחנה אחרת.

אין בכך משום חידוש – גם מן התחנות הקודמות במסע, מתחנת מצריים הפרעונית ועד תחנת אירופה הנאצית, סירבו בתחילה הנוסעים לצאת. צריכים היו לבעיטה אחישנה.

עכשיו אנו נבעטים – ברחמים רבים – קדימה, מן התחנה הנוכחית. הנוסעים המסכנים שקרון המיוחסים השכיח מהם את דבר המסע – אינם מבינים את פשר המכות הניתכות עליהם. הם אינם מבינים שהם בכלל בתחנה- שהם במצב דינמי ולא סטטי. עבורם ההיסטוריה מתחילה במדינת ישראל ובצורתה הנוכחית היא אמורה להמשך, בתנועה אלילית סיבובית, המשעבדת אותם באין מטרה. הם מיואשים כי ברור להם שגם לנהגי הרכבת אין מושג קלוש על מוצא ודרך כלשהם.
הייאוש והאפטיות הנלווים לשנת תשס”ג אינם נובעים מהטרור או מהמצב הכלכלי, הם נובעים מתחושת חוסר התוכלת.

*

על רקע כל זה הולכת וצומחת בחדרי חדרים מנהיגות חדשה. מנהיגות יהודית שזוכרת את נקודת המוצא של המסע, יודעת את מטרתו, ומוכנה תהיה בבוא העת לנהוג את הרכבת לעברה. זו אך שאלה של זמן מתי ייעלמו אחרוני הנהגים הנוכחיים מן הקטר. זו אך שאלה של זמן מתי יפנו הנוסעים אל המנהיגות החדשה. מכיוון שאת הרכבת מניע לעבר יעדה – מלך העולם עצמו – ברור שמנהיגות כזו תצמח בסופו של דבר. אולם משך הזמן והמחיר שנשלם עד אז תלויים בעיקר בנו ובמאמץ הקטן שכל אחד ואחת מאתנו יעשה לבנייתה של מנהיגות יהודית לישראל. אלה מביננו, שנענו לקריאתה של תנועת מנהיגות יהודית והצטרפו למפלגת ההנהגה הלאומית של ישראל – יוכלו לבוא ביום שני לקלפיות, ולקדם במו ידם את אותה מנהיגות חדשה.