שיסרבו…

"מדובר בחצי הדרך להפיכה צבאית!" – הזדעזע האלוף גרשון הכהן, לשמע הודעת סרבנות הטייסים – "הייתי מפקד אוגדה 36 והוטל עלי לבצע את ההתנתקות, הודעתי לרמטכ"ל חלוץ שיש לו את המילה שלי ואבצע את המשימה, היה לי מ"פ בגולני, שפינה מביתם את הוריו ואת אחיו ביישוב גדיד, עשינו זאת כדי לשמור על הערך העליון של לכידות צה"ל! כי בלי צה"ל אין לנו מדינה!"…

גרשון, האלוף המוערך והערכי, טעה אז טעות מרה כשלא סירב לפקודה הבלתי מוסרית בעליל, ולכן גם הבלתי חוקית בעליל – הפקודה לגרש את אחיו ולהחריב יישובים יהודיים בארץ ישראל.

התשובה שניתנה אז, לטענת ה'פקודה הבלתי חוקית בעליל', היא שהבג"ץ הכריע שפקודת החורבן והגרוש, מוסרית היא ולכן חוקית למהדרין (עומדת במבחן הסבירות…).

ובכן גרשון יקר, וכל הקצינים והחיילים הדתיים – וכמובן כל הרבנים שפסקו כי יש להישמע לדינה דמלכותא – אם הבג"ץ הוא הא-לוהים, מה לכם כי תלינו היום על אותם טייסים הנלחמים את מלחמתו?

לכן האלוף גרשון הכהן (שאישית אני מאוד מעריך את רצונו הטוב, את חכמתו וכשרונו) ובוודאי שאותו מ.פ. ואותם קציני וחיילי ורבני הציונות הדתית, שלא סרבו באופן נחרץ לשתף פעולה עם הפקודה ההיא, ולא יצרו את אותו סכר מוסרי מוצק שתפקידם ההיסטורי היה לבנות באותם ימים נוכח התדרדרותה הערכית של הציונות, הם אלו שכשלו ברגע המבחן הערכי ההיסטורי, ולכן הם האחראים האמיתיים לא רק להתדרדרות הביטחונית הנוראה שמדינת ישראל התדרדרה מאז החריבו את גוש קטיף, וברחו מעזה, והובילו להקמת חמאסטן, והפכו את תל אביב למטרה לגטימית – ולא רק עבור החמאס בעזה אלא לכל טבעת החנק האיראנית שמתהדקת היום סביבנו…

ובכן לא רק להתדרדרות הביטחונית שבאה בעקבות הנסיגה אחראים מי שאמורים היו לעמוד בפרץ וכשלו כשל מוסרי נורא,

הם גם אחראים גם לאדמה הערכית (!) החרוכה שהותירו אחריהם, כששיתפו פעולה עם מחיקת עשרות יישובים יהודיים פורחים מעל פני האדמה.

האידאולוגיה הנשגבת שפיתחה הציונות הדתית בעקבות הגותו האצילית של הרב קוק, גלשה באותם שנים למחוזות זרים לחלוטין לרוח היהדות. מדינת ישראל היא אכן "יסוד כסא ה' בעולם", אך אנו עובדי ה' לא עובדי מדינה… מדובר בהתדרדרות מוסרית אל סוג מוזר של פאשיזם אמוני. בנים חייבים לגרש את הוריהם מבתיהם, כי כך ציוותה המדינה – שהיא – ולא דבר האל הזועק מקירות ליבי! – היא ורק היא, המייצגת הישירה והרשמית של רצון הבורא.

גרשון וחבריו, לא הבינו שהמדינה אינה האמא והאבא של אזרחיה. אנחנו, האזרחים, האמא והאבא של המדינה. וכשהורים אינם שמים גבולות לילד, הם פוגעים בו והם האחראים להתדרדרותו.

ובכל הנוגע לאהבת הארץ, וערך ההתיישבות בה, מי אם לא הציונות הדתית הושמו על ידי הבורא באותה שעה כהורים האחראים, להשגיח ולהציב גבולות לילד היקר מכל שלנו – למדינת ישראל. 

את מה שגרשון לא הבין, הבינו הטייסים והבין השמאל זמן רב לפניהם.

תמיד ידע השמאל לעצב את גבולותיה הערכיים של המדינה – ערכיים לשיטתו כמובן.

בניגוד מוחלט לרבני הציונות הדתית, כהני השמאל הגדולים הכריזו תמיד כי במקרה של גרוש ערבים: " מלחמת אזרחים לא תפחיד אותי " (משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל) , "נישכב לפני המשאיות" (עמוס עוז) ועוד ועוד.

לכן את 'חווארה' הרצחנית, איש לא מעלה על דעתו למחוק, אך מחיקת יישובים וערים יהודיות היא עניין טריוויאלי.

ימית, עצמונה, נתיב העשרה, שדות, דקלה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, אוגדה, ניר אברהם, נאות סיני, חרובית, חצר אדר, סופה, אבשלום, חולית. אלי סיני, בדולח, בני עצמון, גדיד, גן אור, גני טל, דוגית, כפר דרום, כפר ים, כרם עצמונה, מורג, מעוז הים, נוה דקלים, ניסנית, נצרים, נצר חזני, פאת שדה, קטיף, רפיח ים, שירת הים, שליו, תל קטיפא. גנים, כדים, חומש, שא־נור

כולם יישובים וותיקים וחוקיים למהדרין, נמחקו מעל פני האדמה, כי הגבול הערכי שאמורה היתה הציונות הדתית לסמן, נותר פרוץ. 

(כולם אגב 'נמחקו' תחת שלטון הימין, שמעולם לא פיתח חזון אלטרנטיבי לזה של השמאל).

מי שמעמיק בשורשי סרבנות הטייסים, ימצא כי הם נעוצים ביסודותיה של הציונות.

לכאורה, מדובר בטירוף מוחלט. כי הרי צודק לחלוטין האלוף גרשון הכהן, זו אכן כבר חצי הדרך להפיכה צבאית! כיצד קורה שקבוצה איכותית ביותר, של טייסי מילואים, חלקם קצינים בכירים, נוקטת בצעד נורא שכזה!

העובדה שמדובר בטייסים וותיקים, טייסי מילואים, רק מחריפה את השאלה. כי הרי אין ספק שמדובר באנשים שעמדו על דעתם, לא מדובר בצעירים אימפולסיביים שנתונים להשפעה מזדמנת.

אם מדובר היה בסירוב לפקודה להפציץ גן ילדים ללא כל סיבה נראית לעין, אין שם איזו רקטה המכוונת לתל אביב, סתם כך הרג לשם הרג – כי אז אפשר להבין את הטענה כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה,

אבל לסרב בגלל ויכוח על שיטת בחירת השופטים?!

לסרב בגלל ויכוח פוליטי?/אקדמי?/ פילוסופי?!!!

על זה אתם פותחים בהפיכה צבאית?

על זה אתם מחריבים את המדינה?

ובכן כן. האופן שבו נתפסת המדינה, שונה בצורה קיצונית משני עברי המתרס.

מדוע מי שגרשו 600 כפרים ערביים והתיישבו על אדמותיהם, רואים את ההתנחלויות, שהקפידו על קוצו של יוד שלא לגעת באדמה ערבית פרטית, וכמובן שלא לגעת בבתים ערביים, מדוע ההתנחלויות שלא דבק בהן רבב מכל אלה, נתפסות כבלתי לגטימיות?

מדוע בית אל היא מכשול לשלום ושיח מוניס (רמת אביב) אינה מכשול לשלום? והרי ערביי ארץ ישראל (כולל מחזיקי האזרחות הישראלית) רואים בשני המקומות שטח כבוש ומציינים את ה'נכבה' של 1948.

מה אם כן צרם כל כך לשמאל הישראלי בתנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון, הרי מפלגת העבודה עצמה הקימה את ימית ובנותיה, את נווה דקלים ובנותיה, את מרום גולן ויישובים ברמה – מה הפך פתאום את ההתיישבות, לשנואת נפשם?

התשובה היא שעבור השמאל שהנהיג את הציונות בראשיתה, מטרת הציונות, מעולם לא היתה עלייה, התיישבות והקמת מדינה. כל אלה היו אמצעים. המטרה היתה להיות נורמלים בארצנו. 'להיות עם חופשי בארצנו'. לא עם בן חורין בארצנו ("שם השם חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות") אלא 'עם חופשי בארצנו' – חופשי מן המצוות. חופש הוא ההיפך מן החירות. חופש הוא ויתור על האחריות (משהים את האחריות לפרנסה/ללימודים ויוצאים לחופשה). חירות – לעומת זאת – היא הריבונות ליטול אחריות לגורלך.

המטרה היתה להביא את עם ישראל למקום אחד, שבו יקים לעצמו מדינת לאום מודרנית, ככל המדינות הנאורות שהדירו את מציאות האל מן המרחב הגאו-פוליטי. להקים ליהודים מדינה ככל המדינות כדי להיות עם ככל העמים.

ההתיישבות שבאה בעקבות מסע הכיבוש והגירוש של מלחמת השחרור, שירתה בעיני רוחו של דור תש"ח את החזון הזה ולכן היתה לגטימית בעיניהם.

גם התיישבות שלאחר כיבושי ששת הימים היתה לגטימית בעיניהם – "עדיפה שארם א' שיח ללא שלום מאשר שלום בלי שארם א'שיח" – הסביר שר הביטחון משה דיין.

ואולם ברגע שאת דגל ההתיישבות ביש"ע נטלו אנשי אמונה, וברור היה שהכלי ההתיישבותי משרת מעתה חזון אחר – החזון היהודי שממנו ברחנו – התהפך השמאל והפך את ההתיישבות הזו לאוייב. 

ואותו הדבר בדיוק קורה עכשיו לטייסים היקרים שלנו…

כפי שההתיישבות הציונית לא היתה עבור השמאל אלא כלי לקידום חזון הנורמליות – כלומר למדינה כשלעצמה לא היה בעיניהם ערך סגולי העומד בפני עצמו,

כך גם לטייסים החביבים הללו, מדינת ישראל אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי לקידום ערכיהם. כל עוד היה הבג"צ בשלטון, חשו אותם טייסים כי הם משרתים את אותו חזון. ואולם עכשיו, משכוחה של מערכת המשפט להתוות את דרכה של מדינת ישראל, בלי קשר לבחירות, עלול להתעמעם מעט…

מרימים הטייסים הללו כרטיס אדום ומודיעים – נאמנותנו למדינה היא נאמנות על תנאי, על תנאי שתפעל על פי ערכינו.

למותר לציין שלצד השני קשה להבין מה קורה כאן. משום שהרוב היהודי (הימין) שניצח בבחירות, נותן משקל סגולי למדינה כשלעצמה. מדינת ישראל מקודשת בעיניו גם כשאינה פועלת על פי ערכיו – פשוט משום שעבור הרוב היהודי, יש באמת דבר כזה – יהודי…

עבור הרוב היהודי, הזהות הלאומית, אינה המצאה פרימיטיבית חסרת ממשות ומשמעות. יש באמת זהות יהודית, מהות יהודית וייעוד ובשורה יהודיים. לכלי שמאפשר לעם ישראל לשוב לארצו, לשוב ולהתגבש כעם ולחזור אל ההיסטוריה, לכלי הזה יש משמעות גדולה מאוד ומהות מקודשת שאם צריך, נכון גם למסור עבורה את הנפש גם אם אינני כרגע בשלטון.

עכשיו, כשאנו מבינים שעבור הטייסים הללו,המדינה מעולם לא היתה מטרה אלא כלי בלבד, אפשר בהחלט להבינם. צודקים הטייסים, ברגע שלקחת מהם את היכולת לשלוט ברוב, אכן נחצה קו אדום עבה ובוהק! 

שהעם יבחר את שופטיו?!

היכן הדמוקרטיה…