מי ישא את לפיד החירות בתום עידן ה"ערכים המשותפים".

מזה יובל שנים, נמשך הקשר העמוק בין ארה"ב לישראל, קשר שנוצר כתוצאה מאינטרסים מדיניים וביטחוניים אך נשען גם על ערכי יסוד משותפים. שתי המדינות סובלות כיום מהתפוררות אותם ערכי יסוד היוצרים את המכנה המשותף ביניהן. צפוי אם כן כי בעתיד הקרוב נחזה בהתרחקות גוברת בין המדינות. תהליך התפוררות ערכי היסוד ובשורת החירות שלה, יביא לשקיעה מואצת של ארה"ב. יתכן ונחזה אף בהפרדות חלק מן המדינות מן הברית ואולי אף במלחמת אזרחים.
לעומת זאת, ישראל, שעמה העתיק נשען על זהות יהודית משותפת ולכן על ערכי יסוד עמוקים בהרבה, צפויה אמנם לעבור אף היא זמנים קשים ומאבקים פנימיים קיצוניים, אך מתקיימים בה התנאים שיאפשרו התחדשות ערכית וצמיחה גדולה לאחר המשבר.

"החתונה והנדוניה" (האינטרסים המשותפים)

כיובל שנים, הורגלו תושבי ישראל לחשוב, ששמש הבוקר זורחת בחלונם, בזכותה של ארה"ב. מדובר היה בתלות אידאולוגית ומנטלית, הרבה יותר מתלות ביטחונית וכלכלית.
ההשקעה האמריקנית בישראל (המכונה "סיוע"), עומדת כיום על 1.02% מהתמ"ג. ובכל זאת, לישראלים רבים נדמה תמיד, שהלחם העולה על שולחנם אינו פרי עמלם אלא פרי נדיבותו של הדוד סם.
מדינת ישראל קמה מתוך התנגדות פוליטית של ארה"ב – שחזרה בה מתמיכתה בתוכנית החלוקה, מתוך אמברגו נשק שנמשך לסירוגין עד מלחמת ששת הימים, ובלי סיוע כלכלי אמריקני של ממש.
דווקא ניצחון מלחמת ששת הימים, שהסיר את האיום הביטחוני ועורר את הכלכלה הישראלית, הוא שהביא בעקבותיו את הידוק היחסים עם ארה"ב, את המעבר לשימוש בנשק אמריקני ואת חבילת ההשקעות המשתלמות מאוד לארה"ב (המכונה "סיוע") בישראל.
ה"סיוע" המשמעותי הראשון שקיבלה מדינת ישראל מידי האמריקנים הגיע רק בשנת 1971 (חצי מליארד דולר) – כלומר 23 שנים לאחר הקמת המדינה – והוא נועד לפצות את ישראל על הפרות הפסקת האש המצריות לאורך התעלה.

יש מקום לסברה לפיה את מחיר ה"פיצוי" הזה, שהותיר את ישראל שאננה נוכח ההפרות המצריות, שילמה ישראל שנתיים אח"כ במלחמת יום כיפור^[1]מאז מלחמת ששת הימים והמעבר לנשק וסיוע ביטחוני אמריקני, ישראל לא הכריע בשום מערכה..
אחרי מלחמת יום כיפור קפץ ה"סיוע" ל 2.5 מליארד ובעקבות הסכמי קמפ דייויד קיבלה ישראל 4.9 מליארד דולר, בכדי לממן את הנסיגה מסיני ואת הקמת הבסיסים החדשים של חיל האוויר.^[2]במסגרת הסכמים אלו נטשה מצרים את האוריינטציה הסובייטית ועברה להישען על נשק אמריקני. מדובר בניצחון אמריקני גדול מאוד על המעצמה היריבה, ניצחון שניקנה בכסף שהושקע בחזרה בתעשיית הנשק האמריקני – עסקה משתלמת לכל הדעות.
תמורת השקעותיה המתוחכמות בישראל, שאת רובן ניתן להפנות לרכישות רק בתעשייה האמריקנית, זכתה ידידתנו הגדולה, בבעלת ברית תלותית וכפופה לאינטרס האמריקני, באזור הרגיש והנפיץ ביותר בעולם.
בנוסף זכתה ארה"ב בעידוד ובביצור תעשיית הנשק שלה, שהיא הגדולה בעולם ומהווה מרכיב חשוב בכלכלה ובתעסוקה האמריקניים. ניתן להניח כי לרצון בשמירת העדיפות של התעשיה האמריקנית, היה חלק בכך שפרוייקט הלביא בוטל. אילולי התלות שנוצרה לישראל בארה"ב, סביר כי פיתוחו של המטוס היה מסתיים וחיל האויר הישראלי היה משתמש כיום במטוסי לביא מתקדמים ביותר מדור חמישי ושישי (כפי שהשריון הישראלי משתמש כיום במרכבות מדור מתקדם).

ארה"ב זכתה גם למודיעין שאין שני לו. העברת מטוס המיג 21 השלם הראשון, לידי ארה"ב לאחר שטייסו העיראקי ערק לישראל (1966) היתה רק קצה הקרחון של המודיעין היקר והאיכותי שארה"ב זכתה בו כתוצאה מהידוק הקשר עם ישראל. ^[3]לטענת ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, היתה ללכידת המטוס משקל רב בהחלטה האמריקנית לבטל את אמברגו הנשק על ישראל.

בחינה לעומקה של העסקה שבין ארה"ב לישראל, מראה כי ללא ספק הצד המרוויח הוא ארה"ב. הצד הישראלי הפסיד בטווח הארוך בכל קנה מידה אפשרי – ביטחוני, מדיני, כלכלי ומוסרי^[4]מדוע שישראל תקבל יותר ממדינות נזקקות באמת.

בשאלה, למה אם כן ישראל 'הלכה על' ה"סיוע" הזה? נדון בהמשך.

"החתונה והאהבה" (הערכים המשותפים)

האבות המייסדים של האומה האמריקנית נשענו על תשתית תרבותית המבוססת על זרם הנצרות הפרוטסטנטי, זרם שביטל רבים מן המרכיבים הפגאניים בנצרות הקתולית, ביטל את עליונות הכנסיה והותיר את המקרא לפרשנות ישירה של ההמונים. מכאן קצרה היתה הדרך לאימוץ יסודות החירות שבנרטיב התנ"כי ושילובם עם רעיונות הנאורות המודרנית. המייסדים ראו בעצמם את עם ישראל החדש היוצא מעבדות לחירות ואין ספור עיירות אמריקניות אימצו לעצמן את שמות ערי ארץ ישראל המקראית. זהו היסוד להזדהות העמוקה של ציבור אמריקני שורשי ורחב עם מדינת ישראל. יהודים, הם לא תמיד אהבו… תמיד התקיימו גם בימין וגם בשמאל האמריקני יסודות אנטישמיים מובהקים. אך ישראל נתפסת – ובצדק – עבור יותר ויותר אמריקנים תנ"כיים, כעבריות מתחדשת ולכן כיסוד לאמונתם. כוחות אלה בחברה האמריקנית הם שהעלו את הנשיא היוצא טרמפ לשלטון והם האחראים במידה רבה למדיניותו האקטיבית למענה של ישראל^[5]למעשה, רצתה ה'פרה' האמריקנית תחת ממשלו של טראמפ, להניק, הרבה יותר משה'עגל' הישראלי רצה לינוק. דוגמה מובהקת לכך היא העברת השגרירות האמריקנית לירושלים – בניגוד לרצונה של ישראל.

קריאת החירות של האומה האמריקנית הצעירה עמדה למבחן במלחמת האזרחים שפרצה בשל המחלוקת בשאלת העבדות ואמריקה עמדה במבחן הזה באופן מעורר השתאות.
בסוף מלחמת העולם השניה הפכה אמריקה למעצמה כלכלית וצבאית אדירה שהתפרקות ברה"מ הותירה גם כמעצמה יחידה. איש לא ערער יותר על ההגמוניה של מנהיגת העולם החופשי ועל עקרונות החירות שלה. כל העולם ניסה להיות אמריקה. חופש, קפיטליזם, זכויות אדם, וכמובן – דמוקרטיה.

ההתפוררות הערכית מובילה לאבדן החירות והדמוקרטיה בארה"ב.

אולם ככל המעצמות בהיסטוריה, גם למעצמה האמריקנית יש תאריך תפוגה. בשיא תפארתה יכולים היו חדי עין לגלות את הסדקים שיביאו לבסוף לאבדן ערכי היסוד ולהתפוררות.
האומה האמריקנית היא אולי האומה היחידה שקמה על בסיס אידיאולוגי ולא על בסיס לאומי. לכאורה, למוצא האתני בארה"ב אין כל חשיבות. הנשיא יכול להיות שחור, ראש העיר מלוכסן עיניים והמושל לטיני. אולם הכשל המובנה בתפיסה היפה הזו, הוא שהמוצא האתני נושא עמו גם יסודות תרבותיים משותפים. תרבות המהגרים הלטינית אינה פרוטסטנטית, היא ברובה קתולית. גם עבור העבדים המשוחררים וקבוצות אתניות אחרות שהציפו את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אימוץ רעיונות החירות היה צורני בלבד. האבות המייסדים בישרו חירות לאנושות כולה, אבל התבססו על חלק קטן ממנה, שתרבותו נשאה את הרעיונות הללו. זרם המהגרים שהציף את ארה"ב במאה העשרים דילל את התשתית התרבותית לנשיאת הרעיונות הנשגבים. כשמהגר הנושא תרבות שונה מתערה בחברה ובתרבות הקולטת אותו, אין בכך כל בעיה. אולם התהליך שחוותה ארה"ב (ושחווה גם אירופה) הפך מתהליך של התערות תרבותית, לתהליך של דילול תרבותי. אפילו צאצאי העבדים המשוחררים, שההיסטוריה והחוויה האמריקנית שלהם וותיקות מאוד ושבתחילה אימצו את הנצרות וניסו להתערות בתרבות האמריקנית (חלקם בהצלחה), שינו כוון ופיתחו עגה נבדלת (ולועגת) לשפה האנגלית ונטיה להזדהות עם האסלאם^[6]הנתפס כאויב התרבות האמריקנית נוצרית הלבנה..

"זהו סופה של ארה"ב" אמרתי לפני שנים, כששמעתי לראשונה את הכריזה בשדה התעופה בארה"ב שבו נחתתי, מדברת אלי, בספרדית…
אל הלחץ התרבותי, שיצרו המהגרים על הקונסטרוקציה הערכית שבנתה את אמריקה, נוסף הלחץ האידאולוגי/פוליטי. אין זה מקרי שייצוגם של קבוצות המהגרים בפוליטיקה האמריקנית דומיננטי הרבה יותר בשמאל מאשר בימין. שיאו של התהליך היתה כמובן בחירתו של נשיא דמוקרטי שחור הנושא את השם 'חוסין'.
ארה"ב, המנצחת הגדולה של מלחמת העולם השניה, הפסידה במלחמת ויטנאם שבאה אחריה. לא היה זה הפסד צבאי – אמריקה היתה חזקה הרבה יותר. היתה זו תבוסתם של הרעיונות. השמאל האמריקני ערער את תחושת הצדק והדוגמה הבולטת היתה הזמרת ג'ין פונדה שביקרה בהאנוי (בירת הצפון) ב 1972 ותקפה את מדיניות ארה"ב על אדמת האוייב (בדומה לאורי אבנרי שנפגש בבירות עם ערפאת בעוד חיילי צה"ל מקיזים את דמם בלבנון). רעיונות החירות כבר לא הניעו את האמריקנים להקרבה ובתהליך ארוך שהיו בו לא מעט עליות ומורדות – החלה ההתפוררות האמריקנית.

ההתפוררות הערכית לא באה לידי ביטוי רק במובן המדיני והצבאי. ייתכן והביטוי הכלכלי שלה משמעותי הרבה יותר.
לאחר מלחמת העולם מצאה עצמה הכלכלה האמריקנית האדירה מול עולם הרוס. הדולר, הפך למטבע הרזרבה – שעמו מתבצעות העסקאות הבין לאומיות. היה בכך הגיון רב משום שהמטבע האמריקני גובה בכלכלה היצרנית והגדולה בעולם. אולם את היצרניות והשוק החופשי האמריקני – שהם פועל יוצא של אותם ערכי יסוד שכוננו את ארה"ב, החליפו כאמור ערכים אחרים. כיום הכלכלה האמריקנית היא כלכלה מבוססת שירותים. פסי הייצור עברו למדינות מתפתחות, תקציבי הסעד הלכו ותפחו, החוב החיצוני תפח למימדים מטורפים, "כל השמות הנוצצים כמו פייסבוק, אפל, גוגל ואמזון, לא הביאו שום גידול משמעותי בתוצר האמריקני העומד זה עשור על כשליש מזה שהיה בשנות השישים^[7]חנן שטיינהרט – גלובס,2.11.2019" – מהכלכלה נותר רק צל חיוור של מה שהיה.
את רמת החיים הגבוה שלה שומרת ארה"ב באמצעות הגדלת החוב – וזה מאוד קל כשהעולם ממשיך להשתמש בדולרים שאתה מדפיס ולהחליפם במוצרים ושירותים בעלי ערך…

אנו חוזים אם כן בהתפוררות הבסיס הערכי של מנהיגת העולם החופשי, שמובילה לנסיגה מדינית, ביטחונית וכלכלית. שחיקת הבסיס הערכי מפוררת גם את יסודות החירות באמריקה פנימה. הם הולכים ונשחקים במהירות ואת הוואקום ממהרים לנצל כוחות השמאל הפרוגרסיבי שחירות ודמוקרטיה מעולם לא היו נר לרגליהם.

ההתפוררות הערכית מובילה לאבדן החירות והדמוקרטיה גם בישראל.

מייסדי מדינת ישראל לא נשענו על יסודות אמוניים כאבות המייסדים האמריקניים. הערכים המשותפים בין העם האמריקני לעם הישראלי היו האמוניות האמריקנית מחד, והזהות היהודית בישראל – מאידך. אך מדינת ישראל לא קמה על יסודות אמוניים, אלא להיפך, היא קמה על יסוד האידיאולוגיה הציונית ש"דבר אין לה עם הדת"^[8]כהחלטת הקונגרס הציוני הראשון ב 1897..
הציונות, שקמה על ברכי הנאורות המדינית, ביקשה להפריד בין הלאום היהודי לבין אלוהיו ולהחליף את יסוד זהותו, מאמונית לטריטוריאלית. ובמילים פשוטות – הציונות ביקשה להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים, באמצעות מדינה ככול המדינות.
היה זה סיפור הצלחה שספק אם ניתן למצוא לו מקבילות אידיאולוגיות לאורך ההיסטוריה. התנופה הציונית – תנועה ששאבה את כוחה מן ההתנערות ממארת הגלות ומכפירה בדת שנכרכה בה – הצליחה להניע המונים לארץ לא זרועה, להקים יישובים, לחדש שפה עתיקה ולייצר מנגנונים פוליטיים שאיפשרו לכל הגלויות והתרבויות שמהם התקבצו העולים – להתנהל באורח פלא, יחדיו.

לכאורה, הקמת מדינת ישראל היתה קץ הציונות, שכן הקמת המדינה היתה כל מטרתה – הציונות מעולם לא הציבה לעצמה ערכים וייעוד של ממש מלבד הקיום עצמו. אולם האיום הקיומי שחוותה המדינה מראשית ימיה, דחה את בעית הייעוד – כלומר את השאלה 'למה'? גם איום ההשמדה הצבאית וגם האתגר הכלכלי העצום, הותירו את הציונות כתנועה רלוונטית שכן מטרת הקיום עודנה מוטלת היתה בספק.
ואולם ככל שנקפו השנים, ככל שנשכחו המלחמות הגדולות והאיום הביטחוני כבר לא נתפס יותר כאיום קיומי, וככל שהפכה כלכלת ישראל לכלכלת שפע, איבדה הציונות את לוז קיומה (שכבר הושג) והותירה את העם היושב בציון חף ממשמעות.
תנועות 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו' שקמו לאחר מלחמת יום-כיפור ניסו לחדש את תנופת הציונות לכוונים הפוכים. האחת – להתנחלות והתחברות למחוזות התנ"ך ומתוך כך למעבר מציונות של קיום לציונות של ייעוד תנ"כי, והשנייה – להתנתקות מהירה ממחוזות התנ"ך והזהות הבאה עמם, ופניה לזהות וייעוד אוניברסאליים.
ואולם גם המתנחלים לא שאבו את הלגיטימיות שלהם מן התנ"ך, אלא מן הציונות. אמונתם אמנם נסכה בהם כוחות, אך הלגיטימיות למפעלם נשענה על תמיכת הציונות העובדת ובהמשך על תמיכת הליכוד. כשאלה הפסיקו לתמוך, נפסקה גם תנופת ההתנחלות (ועברה לנוער הגבעות שהוא מעין חרדיות ארץ ישראלית).
תנופת ההתנחלות של גוש אמונים במחוזות התנ"ך ששוחררו במלחמת ששת הימים, הסתיימה בשלהי ממשלת שמיר ונעצרה באופן סופי בממשלת רבין (1992). דבר לא השתנה כשחזר הליכוד לשלטון. שום יישוב ישראלי רשמי לא הוקם מאז ביהודה שומרון וחבל עזה.

המתנחלים לא הציבו יחד עם היישובים שבנו, יסודות אידאולוגיים רלוונטיים עבור החברה הישראלית – הם לא ביקשו 'לתקן עולם במלכות הסוציאליזם', או בכל מלכות אחרת, כפי שביקשו חלוצי העמק. הם פחדו מהרעיונות של עצמם, נותרו מסוגרים במסגרות הפוליטיות המגזריות בלי לנסות וליטול לידם את האחריות להנהגה הישראלית והפכו את ההתיישבות לחזות הכל. התוצאה היתה שההתיישבות נעצרה, ציונות הקיום הישראלית, נתקעה ללא יכולת למצוא את משמעותה ובאין חזון ייפרע עם.^[9]אל הבחירות הקרובות תצעד הציונות הדתית עם שתי מפלגות – האחת העתק של הליכוד ללא חזון, והשניה מפלגה דתית ללא חיבור למציאות.
בעומק ליבו ממשיך הישראלי לחוש את הבדידות היהודית – בדידותו של 'עם לבדד ישכון'. הכמיהה הציונית לנורמליות, הרצון להיות עם ככול העמים נתקלת שוב ושוב ברוח צוננת מן האו"ם, מן העויינות הערבית ומן האנטישמיות שמרימה ראש. הציונות שאיבדה את משמעות קיומה כבר לא מספקת את תחושת הלגיטימיות הטבעית המתקיימת אצל עם רגיל במולדתו.

את הלגיטימיות הזו מצא הישראלי באח הגדול שמעבר לאוקיינוס. יותר משנזקקה ישראל ל"סיוע" האמריקני, היא נזקקה ללגיטימיות שבאה עמה. כמו ילד שדמי הכיס מאשרים עבורו את אהבת ההורים. פוליטיקאים ישראליים זיהו את הצורך הזה והתנאו כולם ביכולתם לשמר את הקשר הזה. ישראל יכולה היתה בקלות לבסס ואף להעמיק את קשריה עם ארה"ב על בסיס אינטרסים וערכים משותפים^[10] כפי שעושות מדינות החברות בברית נאטו מבלי לשלם את המחיר המדיני. לגוון את מקורות החימוש שלה, לשמור על סודותיה, ולשמר את עצמאותה המדינית והכלכלית, אך מנהיגיה התחרו ביניהם באספקת משהו אחר לבוחריהם – "הנה הצלחנו בכל זאת להתקבל למשפחת העמים, יש לנו אבא מעבר לים (ואני אשמור עבורכם על הקשר איתו)."

כמו בארה"ב, גם בישראל אנו חוזים בהתפוררות הבסיס הערכי של ציונות הקיום. אל הוואקום שנוצר נשאבים כוחות השמאל הפרוגרסיבי, שחירות ודמוקרטיה מעולם לא היו נר לרגליהם ויסודות החירות בישראל הולכים ונשחקים במהירות,

לאן זה מוביל – כאן ושם.

50 שנה זה עבד כי הערכים והאינטרסים יצרו את החיבור. הנישואים החזיקו מעמד…

סביב תעשיית ה"סיוע" נוצרה גם שחיתות רבה שפירנסה יותר מדי גורמי כח – כאן ושם – וגם "תעשיה" זו המשיכה להניע את הגלגל. אך דומה כי התפוררות הבסיס הערכי מביאה להתרחקות בלתי נמנעת בין המדינות ולאובדן חירות אזרחיהן – בתוכן פנימה. בשתי המדינות החל תהליך של אובדן הריבונות של המדינה (ואזרחיה) לטובת ריבונות על של גורמים שאינם נבחרים.

*

אבדן החירות בישראל

זכיתי לעמוד לדין באישומי המרדה. הייתי היחיד בהיסטוריה הישראלית שהואשם תחת הסעיף הדרקוני הזה בשל ארגון של הפגנות. הואשמתי ונגזרו עלי 18 חודשי מאסר – מתוכם חמישה בפועל. אני מכיר היטב את הרצון לסתום לך את הפה, את החשש מרעיונותיך. צנזרו אותי ללא הרף. כשנאלצו לראיין אותי עשו זאת תמיד באופן שלא אוכל באמת לדבר. תמיד כשהתייחסתי לליבת המחלוקת שבין ימין ושמאל, כשדיברתי על יחסי ערבים וישראלים, כשניסיתי להציע תוכנית מדינית אחרת – ידעתי שינסו לעוות את דברי, להוציאם מהקשרם, למנוע מרעיונותי להגיע לציבור – התרגלתי לזה. חשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי.
אבל את מה שקרה בינואר 2021 גם אני לא העליתי על דעתי.
אם היה מישהו לוחש על אזני בדצמבר האחרון, שהשיחה שאעלה לערוץ היו-טיוב שלי, שיחה במכון ויצמן, עם מדענית ורופאה בכירה ובעלת שם, באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שיחה שכל כולה טיעונים מדעיים ותהיות באשר לבטיחותו של חיסון חדש – תורד מהרשת… גם אני לא הייתי מאמין^[11]עובדה זו לבדה, די היה בה בכדי לשכנע אותי שדבריה אמת – אך במאמר זה לא נעסוק בכך..
לא חשש לגזענות חלילה, לא פגיעה בכבודם של אחרים, לא קריאה לאלימות מכל סוג, או פורנוגרפיה בוטה (שאת כולם ניתן למצוא ביו-טיוב בשפע) – אלא שיחה מקצועית, נינוחה, עם מדענית ורופאה בכירה – נמחקת מהרשת.

"עת אני סחוף ודחוף" (מאיר אריאל).

אירוע רודף אירוע. מכל כוון אנו נתקלים, בישראל ובארה"ב, ב"חידושים", שאתמול לא היינו מעלים על דעתנו כי ייתכנו. ראש ממשלה נרדף בטיעונים מוזרים שמעולם לא נחשבו כעברה, מגיפה – מוזרה לא פחות, סגרים והגבלות שלא ידעון, ביזה וחורבן ברחובות ארה"ב, מסיכות שבמרץ לא צריך ופתאום חייבים, סבב בחירות רביעי, סבב סגר שלישי, הפגנות לא ברורות בארץ, בחירות לא ברורות בארה"ב (בדואר…) ניסוי גנטי במדינה שלמה עבור חברה מסחרית, נשיא שטוען שהבחירות זוייפו, מפגינים משתלטים על הקונגרס (ארבע נהרגים), הרשתות מעלימות את הנשיא, אזהרת 'עובדות' הופכת לנוהל בכלי התקשורת –
העולם היציב, הבטוח, העולם הזה שהגן על חירויותינו, מתפוגג במהירות,
'האח הגדול' – זה כאן…

אבדן הזהות מוביל לאבדן החירות האישית והדמוקרטיה.

האזרח הקטן שבלב האירועים מתקשה להבין את משמעותם. איך מחברים את כל החלקים המוזרים הללו לתמונה אחת? לאן כל זה מוביל?
מה זה אומר – שמנכ"ל טוויטר מעלים את נשיא ארה"ב, את נשיא המעצמה המנהיגה את העולם החופשי, את האיש החזק בעולם?
זהו סופו של תהליך אובדן הערכים שבנו את הקונסטרוקציה של מדינות החירות. המדינה שנתנה לאדם את חירותו מתוך זהותו הלאומית, המדינה שיצרה מנגנוני בחירה המשמרים את האדם ריבון ואדון לגורלו – זזה הצידה מפני הריבונות החדשה – ריבונות אדוני הרשת.
"אני לא מאמין שהדמוקרטים גנבו את הבחירות" – אמר לי ידיד אמריקני חכם – "אני מכיר אותם, הם לא מספיק מתוחכמים כדי לארגן דבר שכזה".
"גם לי לא נראה שזה מה שקרה כאן" – עניתי "מה שכנראה קרה היה הרבה יותר פשוט וחוויתי אותו על בשרי פעמים רבות^[12]גם בליכוד וגם במרוץ של מפלגת זהות לכנסת.. "אתה לא צריך לגנוב בצורה מתוכננת את מי שהצלחת לשלול את הלגיטימיות שלו (למרות שגם גנבה מתוכננת כנראה היתה). בחירות אמיתיות יכולות להתקיים רק בתוך מרחב שיש בו תודעה דמוקרטית שמכבדת את כללי המשחק. סוג של אצילות. כאשר אחד המועמדים עובר תהליך של 'דה הומניזציה' – כלומר הוא אינו רשאי לתבוע את זכויות האדם שלו, כשהמועמד עובר תהליך של 'דה לגיטימציה' – כלומר המועמדות שלו נתפסת כבלתי לגטימית, אזי התרבות הדמוקרטית – ה fair play – האופף את כל תהליך הבחירה, כבר לא מגינה עליו. כשהאזרח הישר, שלא יעלה על דעתו לזייף בחירות, רואה פתאום בגנבת אותו מועמד (ובארה"ב זה קל מאוד) סוג של מצווה – 'הצלת העולם' – באותו רגע אפסו סיכוייו. כי אי אפשר לרדוף אחר הרוח. אי אפשר לשמור על כל מצביע, אי אפשר לתהות על קנקנו של כל בעל תפקיד. "זה לא משנה מי בוחר – אמר לנין – משנה מי סופר… " – כיום משנה עוד יותר מי מדווח ומי מתווך את המידע".

"השמאל במהות הוא אנטי דמוקרט" – הסביר חיים רמון בפודקאסט שערכתי עמו לאחרונה. אך טבעי הוא שכשנמצאה בארה"ב הדרך (בתקשורת וברשתות החברתיות) לייצר תהליך דה-לגיטימציה שכזה לנשיא המכהן, השמאל האמריקני על שלל ארגוני הפרוגרס שלו מיהר לקפוץ על המציאה.

ובישראל?
מה בדיוק רוצים המפגינים בבלפור?
מה הם דורשים?
הרי יש עכשיו בחירות – לכו והצטרפו לאופוזיציה, לכו והקימו מפלגה, לכו והתמודדו על ליבו של העם! הרי העם הוא הריבון הלא כן?… שכנעו אותו…

תחילה עשו עצמם כאילו חורבן העסקים הקטנים הוא העומד בראש מעייניהם, ניסו לשכנע קבוצות מקבוצות שונות להצטרף. אבל זה לא תפס… לא נדבק… נשאר רק ה 'לך'. כלומר בדיוק כמו בארה"ב, עניינן של ההפגנות אינו תיקון קלקלות אלא שלילת לגטימיות. אתה, ראש הממשלה הנבחר על ידי הרוב – אתה לא לגטימי. העם שבחר כבר לא הריבון, בחירתו אינה רלוונטית. אתה לא מוצא חן בעיננו, ולנו התקשורת ולנו מערכת המשפט, ולנו הרשתות החברתיות – לנו הכח ולנו הריבונות האמיתית ועכשיו פשוט – 'לך'…

ההבדל

ישראל תצא מן המשבר מחוזקת, אולם אמריקה כבר לעולם לא תהיה אדירה שוב (great again).
כי הסיפור הישראלי לא התחיל ב'מיפלאואר', והחברה הישראלית מבוססת על עם לא על אידאולוגיה. היא מבוססת על עם הנצח.
ההצלחה האמריקנית שבהקמת לאום נפרד מהדת, נשענה על תרבות מבוססת נצרות פרוטסטנטית. כשהופרדו הדת והלאום נפתח הפתח לרב תרבותיות שהביאה בסופו של תהליך לקריסת הרעיון האמריקאי.
אבל היהדות אינה דת ואינה לאום – היא שילוב בלתי ניתן להפרדה של השנים. לכן עקב האכילס המכלא את אמריקה לא יצליח לעשות זאת לישראל למרות הרצון הציוני להפריד בין השניים.
"האדם מחפש משמעות" – הסביר ויקטור פרנקל.
גם אומות מחפשות והראשונה להן היא האומה הישראלית. הרעב למשמעות לא ימצא לו מנוח מחוץ ליהדות. אין לנו משמעות אחרת מלבד הברית שכרתו אבותינו עם בורא עולם, ברית שהפכה את עם ישראל לעם נצחי.
מדינת ישראל צפויה לעבור משבר לא פשוט. מאבקים קשים יוסיפו להתחולל בתוכה בחיפוש אחר זהותה ומשמעות קיומה.
אך ישראל תוכל לאתגר ותיטול בסופו את נס בשורת החירות, אשר בפרק מפואר (וקצר) בהיסטוריה של האנושות – נישא על ידי אומה צעירה שקמה והפכה לאח הגדול הנושא את לפיד החירות מעבר לאוקיינוס.

כאן, בארצם של נביאי ישראל,
אין שום צורך להמציא מחדש את מחוזות התנ"ך.