תפיסת הביטחון - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד | 20/02/2024
מאמרים ופוסטים מהעבר צבא ובטחון ריבונות ומדיניות חוץ

תפיסת הביטחון

י׳ בשבט ה׳תשע״ו (ינואר 20, 2016)

תפיסת הביטחון

הבעיה בתפיסת הביטחון היא שבנט צודק –
אבל גם יעלון…

אכן נוכח הקיבעון המחשבתי לא יעזרו כל אמצעי הלחימה המשוכללים ביותר.
אך כשמי שטוען זאת אינו מביא שום אלטרנטיבה מלבד:
“…להשלים עם המציאות, להתנתק משם סופית, ולפתוח להם אפיקי חיים עם בקרה בטחונית נאותה…”
– כלומר ניסוח משופץ (ומלא סתירות) של אותו קיבעון בדיוק – אזי מתברר שגם יעלון צודק ואכן הדברים אינם יותר מאשר פוליטיקה צינית והבלים ילדותיים חסרי לויאליות ויושרה.

אי אפשר להפריד בין תפיסת הביטחון לתפיסת עצמנו במרחב.

לחיצות הידיים של רבין ונתניהו עם ראש הארגון לשחרור ארץ ישראל (כולה) מהיהודים (כולם) והחתימה על הסכמי אוסלו, הציבו את ישראל בנחיתות מוסרית מובהקת. לראשונה בתולדותיה (ובהיסטוריה היהודית) הכירה ישראל בריבונותו של (כביכול) עם אחר על ליבת ארץ התנ”ך. החל מאותו רגע היסטורי ארור, הפכנו עצמנו לכובשים קולוניאליים בארצנו. לישראל אבד מימד הצדק – וכדור השלג של אבדן הלגיטימציה, החל להתגלגל במהירות.

עד לאותה מפולת, הבינו היטב כל ממשלות ישראל את משמעות ההכרה בריבונותו של ה”עם הפלסטיני” על לב הארץ. “אני פלסטינית” – הסבירה גולדה ביודעה כי כל מתן לגיטימציה לריבונות זרה שכזו – יוביל בהכרח לאבדן הלגיטימיות לריבונות הישראלית משני עברי הקו הירוק.

אחרי שנים כה רבות של מלחמת חרמה באש”פ והחרמתו המוחלטת – מדיניות מוצלחת שהביאה להחרמה מקבילה מצד ארה”ב ורבות ממדינות המערב – הבינו אדריכלי אוסלו, כי כדי לתת למפולת שיזמו מעמד לגטימי בעיני הציבור הישראלי עליהם לגייס לצידם את קודש הקודשים הישראלי, את אתוס הביטחון – כלומר את צה”ל.

קצינים בכירים שולבו במשא ומתן, ותרמו את ההילה הביטחונית לרעיון ה”מבריק” לפיו, מסירת לב הארץ לארגון טרור חמוש, תביא שלום וביטחון לישראל …

לא נמצא ולו צדיק אחד במטכ”ל שהתנגד למהלך וסירב לשתף עמו פעולה *.

בשני העשורים שחלפו מאז חתימת ההסכמים, דאגו כל המערכות המרכזיות בישראל – ובתוכן גם מערכת הביטחון – לסנן כלפי מעלה רק את אלו המיישרים קו עם קונספציית אוסלו.

שכבה עבה מאוד של אנשי רוח ותקשורת, אקדמיה, מכוני מחקר שונים ומשונים, אנשי פוליטיקה, כלכלה – ובעיקר צבא, חייבים את מעמדם האישי והכלכלי לאותו יישור קו עם ה”ניו ספיק” של אוסלו. גם בשמאל וגם בימין אין איש מעז לצייץ מחוץ לגבולות הקבעון האוסלואי. אין זה משנה שישראלים רבים עודם זוכרים כיצד טיילו וסחרו בלב עזה. עשרות חיילים הנהרגים שם בכל סבב וטילים המאיימים על כל ערי ישראל נראים לישראלי עדיפים על פני חזרה למציאות הקודמת. למה? ככה – כי אין איש ציבור המעז לאתגר באמת את ה”קיבעון של אוסלו”, שום ילד לא צועק וכולנו התרגלנו להלל את בגדי המלך החדשים. גם בנט מאוד מקפיד לדברר עצמו אך ורק בתוך גבולות הפוליטיקלי קורקט הזה. המשפט המופרך שצוטט בפתיח (ועוד כאלטרנטיבה לקיבעון…) הוא דוגמה מובהקת למכבסת מילים אוסלואידית מפוארת.

במהלך מבצע ‘צוק איתן’ – הופגזה תל אביב במשך שבועות ארוכים וידו של צה”ל קצרה מלהושיע. לאחר דווח ארוך ומשמים שאלתי אז את סגן הרמטכ”ל האם הוא מסוגל לומר לי – “מי הוא האוייב”?

לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה.

התשובה הפשוטה צריכה היתה להיות כמובן “החמאס”. אך משמעותה של תשובה שכזו היא שכדי לנצח במלחמה יש להשמיד את הארגון הזה – מה שמחייב היה את צה”ל לשוב ולשלוט בעזה. משמעות הדבר היתה קריסה סופית של קונספציית אוסלו שיישור הקו עמה היה תנאי יסוד לקידומו של אותו קצין.

כך מוצאים אנו מקריבים שוב ושוב את מיטב בנינו – לא בכדי לנצח אלא בכדי לשמר את הקונספציה.

“בשבילי אוסלו זה לשכוח שאתה יהודי” – אמרה הסופרת הצעירה דורית רביניאן בעת חתימת ההסכמים.

זהות היא שורש העניין.

הניסיון לברוח ממנה הוא האנרגיה שהניעה את תהליך אוסלו.

ואי אפשר לצאת מהקיבעון של אוסלו ולפתח אסטרטגיה צבאית חדשה, בלי לשוב אליה,
לשוב ולהתחבר לזהות.

מובן שצריך לייעל את הצבא, להופכו לזריז ומתוחכם, יעיל ומנצח.
יש להוקיר ולהודות לכל הפועלים בכוון הזה – ובמיוחד לרמטכ”ל.
אולם כשהחלטת לשכוח מי אתה,
אפילו הרמטכ”ל שלך כבר אינו מסוגל לזהות את האויב.
וכשאינך מסוגל לזהות את האויב,
אינך מסוגל לנצח.
וכשאין ניצחון –
המלחמה לעולם לא נגמרת.
וכשהמלחמה לא נגמרת
השלום לא מתחיל.
……………………………………………………………………………………..
* לעומת זאת – משהורה נתניהו לראש המוסד – מאיר דגן ולגבי אשכנזי – הרמטכ”ל, להתכונן למתקפה באיראן – סירבו השניים. כלומר בכירי מערכת הביטחון מסוגלים בהחלט לסרב כשהם מעוניינים בכך. העובדה שנתניהו לא פיטר את השניים ופתח נגדם בהליכים מגלגלת לפתחו את האחריות הבלעדית לניצחונה העכשווי של איראן, להתעצמותה הצבאית, להתרחבות השפעתה במרחב ולהתגרענותה הקלה והמהירה ברגע שתחפוץ.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה