28/12/2021 – כ״ד בטבת ה׳תשפ״ב

תרבות הבית השלישי

28 תגובה

image_print
הדפס

כבכל י”ט לחודש העברי, עליתי בשבוע שעבר להר הבית. למעלה משני עשורים חלפו מאז שקיבלתי על עצמי את המנהג הזה, ושום עליה להר לא דומה היתה לחברתה. מדובר בחוויה המערבת התרוממות רוח מיוחדת מעצם ההליכה במקום הקדוש מכל – יחד עם מציאות פוליטית שפלה ומשפילה.

בלב ליבה של ירושלים בירת ישראל, ישנו מקום שבניגוד לחוק, הפך למקום אקס-טריטויאלי. לא תמצא שם כתובת בעברית, לא דגל, לא שום דבר מחוקי העזר העירוניים. כאן מהמקום הזה, מדינת ישראל וחוקיה, מקפידים להדיר את רגליהם.
יהודי החפץ לעלות למקום הקדוש ביותר ליהדות, מקום המצוין בתנ”ך מאות פעמים, המקום בו עמדו המקדש הראשון והשני, ששרידיהם מבצבצים ומציצים אליו מבין החרכים, ובכן יהודי המבקש להלך בחרדת קודש במקום הזה, נאלץ לעבור “הדרכה” מקדימה המתריעה בפניו מפני קיום כל פולחן או סממן של תפילה יהודית. המחזה הנגלה לעולה להר הוא של גן ארכאולוגי מוסלמי. נדרש דמיון ונדרשת הדרכה כדי לדלג ברוחך מעל המציאות השפלה אל המציאות האמיתית הניבטת אליך מן המקום הזה.

ואולם למי שטורח לטבול במקווה טהרה ולהגיע להר צפויה חוויה מיוחדת שקשה לתארה במילים.
תמיד אני יורד משם בתחושה שלמדתי משהו חדש. רוח אחרת מלווה אותי ביורדי מן ההר.

פעם אלו אנשים מיוחדים שפגשתי. ופעם עוד הסבר מאלף שמישהו ‘תרם’. פעם זו התחושה שהצלחתי לזקק את התפילה שבליבי ולבקוע רקיעים, ופעם השמחה על שהצלחתי להסביר וללמד אחרים.

אבל ביום חמישי שעבר, זה לא קרה. סתם עוד עליה. וזה בסדר. לא תמיד זוכים…
ואז – זה בכל זאת קרה…
לא על ההר אלא ביציאה מרחבת הכותל.

היות ו הי”ט ‘שלי’ נפל בחודש זה על יום חמישי, אז כשירדתי מההר חלפתי על פני עוד אחת מאותן תהלוכות משפחתיות שמגיעות בשני וחמישי לכותל, בכדי לחגוג את שמחת הבר מצווה של יקירן.

האמא והאבא, הדודים והדודות, פניהם קורנות, סלי כבודה בידם, מוליכים במיטב מחלצותיהם את הנער החנוט בחליפה על פי מידותיו, אל הכותל המערבי. ראשי הגברים מחופים בכיפה ‘חילונית’ לבנה המאיימת להתעופף ברוח, הדודות הצעירות מכסות בצעיף את כתפיהן, שני בחורים בגלימות לבנות מתופפים בתופי טם טם לפני התהלוכה, בחור נוסף או שניים (תלוי בתשלום כנראה) תוקעים בשופרות ארוכים – והסבתות מוסיפות איזה ‘קולולולו’ מסורתי.

היחס שלי לכותל – אמביוולנטי. המקום שספג כל כך הרבה תפילות ודמעות, שריד המקדש (וליתר דיוק קיר התמך המערבי של הרחבת ההר של המלך הורדוס) שכחמש מאות שנה מתקבצים אליו יהודים ושוטחים בו את תחינותיהם, הפך לאחר מלחמת ששת הימים, לתחליף לדבר האמיתי. מיד לאחר המלחמה הרסו דחפורים את שכונת המוגרבים הצמודה לכותל, בכדי להכשיר רחבה גדולה שאליה ניתן יהיה לנקז את כמיהת המקדש ולהפנות את המוני בית ישראל העולים לירושלים בהתלהבות.
מה שהיה המקום הקרוב ביותר למקום המקדש, הכותל שעד אליו הורשו יהודים להגיע, ולכן בו נעצרו ושם התפללו, הפך לפתע – כשניתן היה לכאורה להמשיך ולעלות אל הקודש עצמו – למעין תחליף.
למען הסר ספק, מבחינה הלכתית, אין שום הבדל בין קדושת הכותל המערבי לקדושת כל בית כנסת השוכן בעיר העתיקה. הכותל המערבי הוא בוודאי מקום קדוש מבחינה סנטימנטלית, אבל הוא איננו כזה מבחינה הלכתית. הקדושה האמיתית נמצאת למעלה, בהר. ב 1967, כששוחרר ההר לאחר 1893 שנות כיבוש זר, חסרים היו המשחררים את תודעת הקודש והמקדש. הציונות לא מסוגלת היתה להכיל את בשורת ההר. נהפוך הוא, בשורתו, בשורת החיבור שבין הקודש והחול, הפיסי והמטהפיסי, עמדה בסתירה לעקרון ההפרדה הנאור שאימצה מדינת הלאום המודרנית, המדינה שבנו לעצמם היהודים על פי הדגם האירופאי.

הרצון החילוני לברוח מכל ה”וותיקן הזה” (כינוי שהדביק משה דיין לעיר העתיקה כשהתאמץ לשכנע את ממשלת אשכול להימנע משחרורה במלחמת ששת הימים) מצא לו בן ברית נאמן בקרב החרדים והדתיים כאחד.
אלה ביקשו לשמור על ההפרדה החילונית שבין החול ובין הקודש, ואלה ביקשו לשמר את ההפרדה הדתית שבין הקודש והחול. הרבנות “פסקה” שאסור לעלות להר, החילוניות מסרה את מפתחותיו לוואקף המוסלמי – המוני בית ישראל הופנו בהמוניהם לכותל, וכך, גם המוסלמים, גם החילוניים וגם הדתיים – באו על סיפוקם…

אז היחס שלי לכותל הוא אמביוולנטי. מכבד מאוד מצד אחד – אבל משתדל שלא להתפלל שם, כשמעלי המקום הקדוש באמת, שבחסדי הבורא ניתן לעמי בששת ימי הניסים והישועות, ובעוונותינו אנו מפנים אליו את גבינו כאומרים אין לנו חפץ בו. שמור לך את מתנתך הגדולה – אנו נסתפק בעטיפה… דומה שסבלנותו של אבינו שבשמים הולכת ופוקעת, וכמאמר משורר הקטרוג והאמונה – אורי צבי גרינברג – ‘השולט בהר שולט בארץ. את ביתי מסרתם לזרים – ובכן מה חשבתם שביתכם יישאר בידכם? וכך הולכת ומתפוררת הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ.

אבל מה לי כי אלין על אותן משפחות חמות שאמונת חכמים תמימה מפעמת בקרבן ומבקשות לעלות ולשמוח עם בורא עולם במקום בו השכין את שכינתו. מה שהן מכירות זה את הכותל, וכמה מלבב לראות את המראה הזה.

“מעולם לא ראיתי משפחה חרדית חוגגת כאן בצורה טבעית שכזו את הבר מצווה של בנם” – חלפה פתאום מחשבה בראשי.
“בעצם – גם דתיים לאומיים לא ראיתי כאן מעולם, במן חגיגת בר מצווה שכזו”

זה תמיד אותו ‘טייפ-קאסט’ של אנשים. מזרחיים, מסורתיים – ובקיצור ‘ליכודניקים’…

ופתאום התחברו לי כל מני קצוות של דברים שאני מנסה להסביר לאחרונה.

לדתיים, יש בית כנסת – הם, כביכול, לא זקוקים למקום שבו נמצא הא-לוהים.

החילוניים ממילא ויתרו עליו…

אבל לציבור המסורתי הלאומי, אין חילוניות ואין בית כנסת לברוח אליהם. הוא “נאלץ” לשתף את הקב”ה ביום שמחתו.

זה לא משנה מה בדיוק היחסים שלך עם הסבא של הכלה. יותר מקשיב לו פחות מקשיב (יותר דתי פחות דתי) אתה אינך מעלה על דעתך שלא לכבד אותו ולשתף אותו בשמחה המשפחתית, הוא הרי זקן השבט, הוא הסבא רבא של חתן הבר מצווה, הסבא הזה הוא חלק מהזהות הקולקטיבית שלך – אז ברור שהוא חלק בלתי נפרד מהחגיגה.

ובעודי מביט על התהלוכה המהלכת לקול הלמות התופים ותרועת השופרות אל הכותל, חשבתי לעצמי שאת חוויית המקדש שחוויתי הפעם, לא קיבלתי מההר, אלא מהליכודניקים הללו המפזזים בדרכם אליו – ובסוף הם יגיעו.

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר י.)

משהו בציבור הזה, משמר את אותה תודעה שמלפני החורבן והגלות. משהו אצלו מחבר אותנו אל תרבות הבית השלישי העתידה.
האותנטיות הזו של שיתוף מלכו של עולם ביום שמחתנו, אותה תודעה המושכת אותם ביום שמחתם לבוא ולשמוח לפני הא-לוהים, משהו מזה עודנו פועם בעמנו.

הוא לא נמחק אצלם על ידי החילוניות,
והוא לא נחנק אצלם על ידי הדת,
המהות הזו של חיבור הקודש והחול לכלל תרבות אחת שלמה, המהות הזו שהיא כל עניינו של המקדש והיא הפתח לשיבה אל עצמיותנו ואל בשורתנו – כבר נמצאת שם –
בציבור הזה.

image_print
4.4 17 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
28 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
שי כהן
שי כהן
5 months ago

כיוון חשיבה נכון . בעוד זהותה של היהדות המגזרית, דתית וחרדית, איתנה גם ללא קשר לזהות המדינה, זהותו של הרוב היהודי מסורתי נמצאת בסכנה בארצו שלו.תהליך היפרדות המדינה מהדת חייב להיות מלווה במיזם לאומי של הקמת בית אמיתי וריבוני ליהדות, הלא הוא בית מקדשנו .

שושנה
שושנה
5 months ago

תודה משה על הכתיבה המפוקחת. המסע שעברתי מהשקפה שמזוהה עם מרץ (שמאלנית שהתפקחה )עד לקריאת הפוסט הזה שלך (והתרגשות כנה ממנו) מראה מבחינתי כי לא הכל אבוד, ושהקב”ה מנהג את עמו ברחמים גמורים.
בנימה אישית, כשהייתי בצבא חובה, לפני 24 שנים בערך, היה נהוג שבוע וטיולים מעמיקים בשהות בעיר העתיקה.

כך מצאתי את עצמי בהר הבית פנימה. נכון ללא שום סממן יהודי דתי (מדי צהל) דורכת על שטיחי המקום ברגליים יחפות. ונוגעת באבן השתייה.

הלוואי שהיתה בי אז חרדת הקודש שאתה מדבר עליה. אינני יודעת אם המעשה הזה מבורך מצד ההלכה ואם יש היתר לכך(לומדת ללמוד אותה ומתחבבת עלי מאוד). אבל משהו בי, אולי געגוע, היה רוצה לחזור לרגע הזה עם חיבור אחרת, של תחושת בעלות ושייכות אמיתית. למקום.
אשמח לשמוע את השקפת ההלכה על כך

נחמד שאתה כותב בחזרה.

ואם לפני שנה היית אומר לי שכתוב למשה פייגלין בהתרגשות הייתי אומרת שחייזרים מעופפים קרובים לליבי יותר 🙂 . תודה על ההתפקחות ופקיחת העיניים.

ירדן ובר
ירדן ובר
5 months ago

מרגש ונוגע ללב ליבו של עמנו הנפלא

אורית ברקוביץ
אורית ברקוביץ
5 months ago

ברוך שובך משה.
מדברי התוכחה כבר שבענו מאוד.
עכשיו הגיע הזמן להעיר את החזון!

משה Feiglin
Admin
5 months ago

סור מרע ועשה טוב

שרון
שרון
5 months ago

שלום משה
אני רוצה להסב את תשומת לבך ושל הקוראים האחרים למחקר של האדריכל חוקר מקום המקדש טוביה שגיב ,שאם האמת עמו אזי דווקא מה שעמך ישראל עושים ( מקדשים את הכותל) כי זה הכי קרוב למקומו האמיתי של המקדש שנמצא בדיוק מתחת לשוקת המים שבין שני המסגדים ”הכאס” שנים סברתי כמוך ועוד יותר , אמרתי שפולחן הכותל הוא ממש ”שפחה כי תירש גבירתה” עד ששמעתי את טוביה שגיב אני חושב שממצאיו ראויים לבדיקה ומחשבה מחודשת של מה שאנחנו חושבים שיודעים על המקום
https://www.youtube.com/watch?v=85ZUvz59tOI

משה Feiglin
Admin
5 months ago
Reply to  שרון

הלכתית, שגיב לא רלוונטי.
אימוץ גישות יוצאות דופן היה מביא לכך שלא נאכל בשר, לא ירקות ופירות, לא נביא ילדים לעולם, ובקיצור לא נחיה.
תמיד תימצא הדעה הסבורה אחרת מהקונסזוס.
יש לנו מסורת היכן נמצא קודש הקודשים ורוב מוחלט של הרבנים סבורים כך.
השאלה היא האם אנו רוצים לעלות להר או להתלות בסברות יוצאות דופן.

שרון
שרון
5 months ago
Reply to  משה Feiglin

”ושמע האמת ממי שאמרה” … ומה אם כל מומחי משרד הבריאות טועים ומח”צ וחבריהם הם הצודקים (כמו שאנחנו יודעים) ?, ומה אם כל הגנרלים במטכ”ל ואמ”ן טועים ב 73 ורק קומץ משוגעים צדקו אז ?
אני לא יודע אם שגיב צודק או לו רק שמהקשבה לדבריו נשמע שיש בהם הגיון רב ששווה בדיקה
אבל מכבד לגמרי ומעריך את הדבקות במקום
וכנ”ל את זכותך לדבוק בתורת הגלות והלכותיה עד בוא גואל צדק ותשבי יתרץ
כל טוב , חזק ואמץ

יהודית
יהודית
5 months ago

כתבה מעניינת ביותר. מסכימה עם רובה, אך יש לי איזושהי מחשבה קצת אחרת ביחס למונח שמרבים להשתמש בו ורעיון שלכאורה הוא נכון, אך בעיני ממש שגוי.
בקום המדינה נקבע (בניגוד לתרבויות אירופאיות) שהמדינה היהודית בה דת ומדינה אינם מופרדים. בתעודת הזהות, למשל הלאום היה: יהודי. עד שמישהו פנה לבית המשפט שקבע שיש למחוק את הדבר הזה ולשנותו. אינני זוכרת מי בדיוק היה שר הפנים שעסק בסוגיה הזו.
בכל רחוב וכל שכונה היו הרבה מאוד בתי כנסת. כולם היו פעילים. גם כמקום מיפגש חברתי.
זכור לי שסבתי היתה יושבת ומחכה בימי שישי לשמוע את הכרוז שעבר ברחובה של תל אביב של שנות החמישים והשישים מתי השבת נכנסת. והדלקת הנרות היתה מתבצעת בשעה המדוייקת על פי כל הכללים. יום השבת היה יום אחר – שבו העסקים היו סגורים ורק עסקי השעשועים כולל משחקי ספורט (נחשבו שעשועים) התקיימו בימי שישי בערב ושבת במהלך היום. זה היה יום של בילוי ומנוחה ונופש. מספר ימי העבודה היה – ששה במספר. יום השישי חצי יום עבודה,
בגני הילדים החילוניים התיחסו לסיפורי המקרא, חגי ישראל ועוד.
בבתי הספר היסודיים למדנו תורה מכיתה ב’ -עד כיתה ח’ (שנות בית הספר היסודי בימים ההם) בנוסף למקראות ישראל, תנ’ך (כולל למידה של פרקים רבים בעל פה – דבר שתרם להעשרת השפה שלנו – הלומדים), וכן שירות. בתיכון למדנו נחשפנו לתלמוד ועוד.
בסיום כיתה ח’ קבלנו ספר תנ’ך מלא שי. וכך גם בסיום הטירונות בצבא – תנ’ך מלא.
שכחתי עוד משהו מעניין – זכור לי היטב וראיתי את הפריט הזה בין חפצי לפני כמה שנים (ייתכן שהוא מאוחסן) כשלמדנו בכיתות היסוד ממש – על מסעי ישראל במדבר ועל הכניסה לארץ ישראל הארץ המובטחת – זכור לי שהתבקשנו להביא מהבית פיסת בד סדין לבן (כותנה) ומקמח ומים יצרנו דבק בכיתה וניתנו לכל ילד וילדה מפת ארץ ישראל עם ציון השבטים ומיקומם על המפות – ואת מפת הנייר הזו הדבקנו על פיסת הסדין בעזרת הדבק ההוא… שנים רבות אחרי הדבר הזה עדיין מצאתי את הפריט הזה בין חפצי מקופל ושמור להפליא.
היו אלה דווקא ימי דוד בן גוריון…
אז כשאתה מדבר על הפרדה…. זה לא כל כך מדוייק, משה.
מקווה שהבהרתי את עצמי באופן מספיק ברור וראוי על מהות אי ההסכמה שלי אתך.
ולעלות להר אחרי שהיה במקווה (הרי כך עלו גם אבותינו להר) אני משערת שזו באמת חוויה מסוג אחר מזו של כניסה לביקור סתם כך בלי ההטהרות.

משה Feiglin
Admin
5 months ago
Reply to  יהודית

אכן חוויה מיוחדת. מומלץ.

אביחי
אביחי
5 months ago

לאו דווקא ליכודניקים. אבל בעיקר

משה Feiglin
Admin
5 months ago
Reply to  אביחי

ברור

משה שיכמן
משה שיכמן
5 months ago

מקומו המדויק של מיקום המקדש בהר אינו ידוע ולכן משה אתה מסתכן בחייך על פי ההלכה כיון שכולנו טמאי מת וגם המקום שעד שם מותרת לישראלים שאינם כהנים להיכנס לא ידוע, הערכת קדושתך להר מעוררת השראה אך אין טעם להיכנס ולהסתכן בחיים שלך, ולגבי החרדים והדתיים שלא מגיעים א. אתה עצמך הסברת שבית כנסת הוא קדוש באותה מידה ב. הצורך לשתף את ה” בשמחה ע”י הגעה אליו קיים רק בבית מקדש בנוי ומאז שנחרב כל מקום כשר לקרבת אלוהים (ע”י ההלכה כמובן שאותה מרבית הליכודניקים שלך לא שומרים ולא מהסיבה שציינת..).

אסף שמיר
אסף שמיר
5 months ago

מקום המקדש המדויק כן ידוע!
היה הם גיאלוגים בעבר שחקרו שם שהיה מותר.
בנוסף ממה שהבנתי באמצעות מצלמה מיוחדת או לווין שבודק את החתימות קרקע למבנים היסטורים ראו את המיקום המדויק שבו היה בית המקדש.

שרון
שרון
5 months ago
אביחי
אביחי
5 months ago

כהן גדול ביום הכיפורים היה מסתכן בסיכוי של אחד לאחד שימות בקדש הקדשים. הוא היה בורח? הוא היה נכנס בהתלהבות. אז אנחנו לא נעלה על הר הבית בשביל להחזיר עטרה לישנה? נעשינו רכרוכיים?

משה שיכמן
משה שיכמן
5 months ago
Reply to  אביחי

בדיוק, צריך כהן גדול או בימינו- משיח בן דוד, רכרוכיות אינה שם נכון ליראת אלוהים.

משה שיכמן
משה שיכמן
5 months ago
Reply to  אביחי

בדיוק, כהן גדול והוא בלבד נכנס לשם ולעניינו- משיח בן דוד במהרה יבוא, אל לך לקרוא לשמירת הלכות הטהרה היהודית בשם רכרוכיות..

שרון
שרון
5 months ago
משה Feiglin
Admin
5 months ago

ואתה מסתכן בכרת בכל שנה שאיך מקריב קורבן פסח…

משה שיכמן
משה שיכמן
5 months ago
Reply to  משה Feiglin

זה נכון רק מתי שיד ישראל תקיפה על ההר ובדיוק פה הכי מוכח שיש ישראל אינה תקיפה לא בארץ ובטח שלא בהר.

גלי
גלי
5 months ago

המסורתיות הספרדית היא הרמונית, רואה עצמה כחלק מרצף הדורות, לא דוגמטית, לא נצמדת בכל מחיר לעקרונות חקוקים בספר, ולכן גמישה ופרגמטית. בגלל שהיא מתעקשת לא להיכנס למגירות שיצר המערב רואים בה מצד אחד פשרנית ומצד שני בזים לה שהיא לא מתקדמת ופרוגרסיבית, אך דווקא היא הלכה למעשה, לא בתיאוריות הגדולות, מצליחה לשלב ולאזן בטבעיות ובחן בין ליברליזם ושמרנות, מסורת ומודרנה, לאומיות ואנדוידואליזם, מתינות ופתיחות. היא התקווה והעתיד של עמ”י, והיא שייכת לכולם.
לכולם ולמי שאינו מסורתי או ספרדי ורוצה להכיר לעומק את שורשיה של התורה שבעל פה הזו, את האידיאולוגיה הלא כתובה של המסורתיות מומלץ מאוד לקרוא את הספר “קול התור” על ציונות מסורתיות ספרדית.

עומר כשר
עומר כשר
5 months ago

הציבור הזה יציל אותנו מהממשלה הנוכחית

פסיכולוג
פסיכולוג
5 months ago

בדרך כלל כשמישהו מתחנף לציבור מסוים או לאדם מסוים – זה בא להסתיר סלידה, בוז ואולי אפילו שנאה.
משה פייגלין נוטה להתחנף למזרחים כבר שנים. אין מצב שמאחורי חנופה כזו לא מסתתרת סלידה עמוקה.

שגיא
שגיא
5 months ago

נכון. ככה זה בחיים. מי שמתחנף – שונא בסתר.

משה Feiglin
Admin
5 months ago

עין רעה אינה סובלת עין טובה.

אחיה
אחיה
5 months ago

מאמר מעניין מאוד.
מחכים ומצפים לבניין אריאל!!

עמי סיידוף
עמי סיידוף
5 months ago

תובנה מעניינת מאוד.

“הניסיון (אתכם) נכשל” – זעק אורבך בזעם מהול באכזבה, במהלך עימות חריף שהתגלע בין חברי הכנסת ניר אורבך (ימינה) למאזן גנאים (רע”מ). האכזבה מקורה בציפייה מנותקת מהמציאות, ממצביעי המפלגות הערביות לזנוח את זהותם.
“הניסיון (אתכם) נכשל” – זעק אורבך בזעם מהול באכזבה, לאחר ההצבעות אמש. אך ממה נובעת אותה אכזבה? האכזבה מקורה בציפייה מנותקת מהמציאות ממצביעי המפלגות

סימן קריאה #39

בלי שום דיון בכנסת (ובתקשורת) תוותר ישראל על חלק נרחב מריבונותה, ותפקיר את חירות אזרחיה, לידי אנשים שמעולם לא בחרו בהם.
המערכה על חירות האדם מתקיימת גם בחזית האישית וגם בחזית הלאומית בינואר 2022, שנה לאחר היבחרו, הגיש ממשל ביידן לארגון הבריאות העולמי, ה WHO,

סימן קריאה #38

המציאות הישראלית הנחזית כחסרת מוצא, מעלה שוב ושוב על שפתי הבריות את צמד המילים – ‘רק משיח’.
המציאות הישראלית הנחזית כחסרת מוצא, מעלה שוב ושוב על שפתי הבריות את צמד המילים – ‘רק משיח’.קטונתי מלעסוק בענייני משיח, ואולם המשפט ‘רק משיח’,

סימן קריאה #37

איך חוזרים מיובל נח הררי ומדן אריאלי, אל משה רבינו…
איך חוזרים מיובל נח הררי ומדן אריאלי, אל משה רבינו… “אדם יכול לומר – ראו! יש אלוהים מעל העננים”, מרצה הררי – “אבל זו

סימן קריאה #36

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.
שנתיים מפרוץ טרפת שיעבוד הקורונה, הפסיקו המחקרים והנתונים לעניין אותי. אם מישהו נוהג לבדו במכונית סגורה בשטח פתוח – כששתי מסיכות חוסמות את נשימתו,

סימן קריאה #35