אחים של האח הגדול
כ״ד בטבת ה׳תשס״ח (ינואר 2, 2008)
חברי הכנסת אריה אלדד ואורי אריאל ביקשו לעלות להר הבית ולהתפלל ביחידות. בלי תפילין, בלי טלית – פשוט לעמוד ולהניע את השפתיים. תשובת השר לבטחון פנים היתה שמדינת ישראל אוסרת על יהודי כל סוג של תפילה בהר – ואפילו לא להניע את השפתיים בלחש. התפילה היחידה המותרת בהר היא התפילה שבלב – הוסיף השר.
זה מאוד נחמד מצידו של השר דיכטר להתיר תפילה בלב. מי יודע, אולי עדים אנו לפליטת פה המגלה את דבר קיומה של משטרת מחשבות יעילה המסוגלת לפקח על מחשבות הלב. שהרי אם כבוד השר מועיל בטובו להתיר מחשבה שכזו, וודאי שיש לו דרך כל שהיא לאסור אותה באם רק יחפוץ…
לחברים אריאל ואלדד, מגיעות בהחלט מילות ברכה על כך שאינם מניחים לנושא וחושפים את מצבנו העגום. כל הדיבורים על ריבונות ישראל בארצו בכלל ובירושלים בפרט, מתגלים כחוכא ואיטלולא כשבלב ליבה של ירושלים, במקום המקודש ביותר לעם היהודי, אסור ליהודי להניע את שפתיו בתפילה. אך לצד הברכות המגיעות לח”כים החרוצים, קיימת גם הערה. למשטרת המחשבות של השר דיכטר – גם אתם אחראים. בין הבודדים שהצביעו נגד חוק “האח הגדול” – שמכם לא הופיע. לבושתנו – היחידים שהתנגדו היו שני חברי כנסת ערביים ושלושת אנשי השמאל הקיצוני, חיים אורון, יוסי ביילין, וזהבה גלאון. אורי אריאל הצטרף לבודדים שנמנעו, ואריה אלדד הצטרף לרשימה ארוכה ארוכה מכל קצוות הקשת הפוליטית, מבני אלון ועד שלי יחמוביץ’ – שתמכה בחוק הרע הזה.
בספרו ‘מנהיגות’ – מתאר רודי ג’וליאני, את המהפך שיצר בעיר ניו-יורק שבראשה עמד. בין היתר מתאר ג’וליאני את מלחמתו בפשיעה בכרך הגדול בעולם שהפך קודם הגיעו לתפקיד, למקום שתיירים ואנשים הגונים מדירים רגליהם ממנו. ג’וליאני מראה בגרפים ובנתונים מרשימים, שבעקבות אכיפת התייעלות וסטנדרטים מקצועיים על משטרת ניו-יורק, ירדה מאוד עקומת הפשיעה בעיר והיא חזרה לפרוח ולשגשג. אך ראה זה פלא, כל האוצר הבלום הזה לא הושג באמצעות “הגמשת” חוקי שמירת זכויות האזרח – אלא להיפך! המשטרה השתמשה בהרבה פחות אלימות, בהרבה פחות מעצרי שווא, ונתוני הפרת הזכויות ירדו פלאים.
המדינה אחראית לביטחוננו. גם לביטחון החוץ וגם לביטחון הפנים. זו היא האחריות האמיתית והמשמעותית ביותר שעליה אין עוררין. ישראל אינה מצליחה לספק את בטחון תושביה בשל כשלים ערכיים במדיניות החוץ, וכשלים טכניים וערכיים במדיניות הפנים. הפתרון הקל הוא לרוץ ולקצץ עוד בזכויות האדם. כבר כיום, האזרח בישראל הוא המואזן ביותר בעולם המערבי. מספר ההרשאות שנותנים בתי משפט בישראל להאזין לשיחותינו, הוא הגדול בעולם, ובפועל המשטרה גם בלי חוק האח הגדול – עושה דין לעצמה ומאזינה בהיקף המוערך כפי שלוש מזה המותר לה (ע”ע אביגדור ליברמן). האם כל זה הקטין את הפשיעה בישראל? מובן שלא – אך זה הפך אותנו, את כולנו, לאזרחים מפוחדים שמהססים לדבר בטלפון, שפרטיותם מוטלת בספק ושכל לובש מדים משועמם עושה במרחבם הפרטי כבתוך שלו.
אילו הבינו אלדד, אלון, ואריאל שבמדינת חופש לא ניתן היה לבצע את הפוגרום הנאור בגוש קטיף, אילו הבינו שבמדינת חירות אמיתית – אמירה כמו זו של דיכטר היתה מובילה אותו אל מחוץ לכל עמדת שררה, היו מן הסתם מצביעים נגד חוק האח הגדול. אין זה מסובך להראות שככול שמדינת ישראל התרחקה מערכיה הלאומיים, כך הלכו זכויות האזרח בישראל בכלל, ושל המתנחלים בפרט, והתדרדרו. המשטרה ומערכות המשפט וה”צדק” אותם פוגשים חלוצי הגבעות כיום – אלימים ודורסניים פי כמה וכמה מאלו שפגשו מתנחלי סבסטיה וחברון. כדי שהמיעוט השמאלני יוכל לאכוף את סדר היום שלו על הרוב היהודי, הוא ניזקק ליותר ויותר אלימות והפרת זכויות. מי שנותן ביד המיעוט הרודה בו, מקל חובלים, אל יתלונן כש ה’אח הגדול’ מנחית את המקל הזה על קודקודו.
