איך קרה שחייל פשוט – בלם את טרור הסכינים והדיח שר ביטחון..

איך קרה שחייל פשוט –
בלם את טרור הסכינים,
והדיח שר ביטחון…
(ומה כל כך מפחיד אותם אצל אלאור אזריה)
(אזהרת מסע! מאמר ארוך! למיטיבי לכת בלבד…)
*
“…מי הפסיד בבחירות? (1996)”
“אנחנו, הישראלים.”
“ומי ניצח?”
“תקרא לזה – היהודים, היהודים ניצחו את הישראלים”
דניאל סימון מראיין את שמעון פרס
לספרו “ארץ אחרת”.
זמן לא רב אחר כך, נפגש רוה”מ נתניהו עם ערפאת, חיבקו בחום – והשאר היסטוריה.
פרס שגה. ה”יהודים” לא בדיוק ניצחו… ה”ישראלים”, ממש לא הפסידו – ובעשרים השנים שחלפו נמשכת כל העת מלחמה בעצימות נמוכה – מלחמה קרה, בין היהודים לישראלים.
בראש השנה תשע”ו נרצח אלכסנדר ליבוביץ’ הי”ד והחלה אינתיפאדה מסוג חדש. בכל כמה שעות קם לו מחבל מטעם עצמו וניסה להרוג יהודים באשר הם יהודים בכל אמצעי שעמד לרשותו – בסכין, בדריסה או בכל נשק מאולתר אחר.
שני מאפיינים ייחדו את ההתקוממות החדשה.
האחד – שום ארגון או גוף רשמי לא שילח את המחבלים. כל נער עם סכין פעל מטעם עצמו, מתוך החלטה וסמכות פנימית עצמאית לגמרי. כל סכינאי הכריז לבדו מלחמה על…
וכאן אנו מגיעים למאפיין השני –
האינתיפאדה הראשונה והשניה היו מאבקי שחרור פסאודו לאומיים. הן כוונו נגד הכיבוש והתאפיינו בהפגנות המוניות, בזריקות אבנים, בקבוקי תבערה וירי – בעיקר בשטחי יש”ע.
גם פעילות הטרור כנגד מטרות ישראליות אזרחיות בתוככי הקו הירוק (בעיקר פיצוץ אוטובוסים ומסעדות) תוכננה על ידי ארגונים שמטרתם יצירת לחץ טרוריסטי שיביא להסגת כוחות צה”ל משטחי יש”ע – כלומר הטרור נועד השגת מטרות “לאומיות”. כעיקרון, פיצוץ אוטובוס בתל אביב, אמור היה להשיג את אותה תוצאה שישיג פיצוץ אוטובוס ביפו, למרות שסביר שבמקרה הראשון יפגעו יהודים ישראלים ובמקרה השני – ערבים ישראלים.
באינתיפאדה החדשה, אינתיפאדת היחידים הוסרו כל המסיכות ה”לאומיות”. גל הרצחנות הספונטני לא התהדר בשום סממני לאומיות. הרוצחים קמו להרוג יהודים באשר הם יהודים. לעיתים קרובות היו אלה ערבים ישראלים שדרסו או דקרו יהודים ישראלים. היתה זו אינתיפאדה על רקע גזעי – לא על רקע לאומי. כל סכינאי הכריז לבדו מלחמת שמד על העם היהודי. האמירה שמאחורי האינתיפאדה החדשה – האמירה שמאחורי כל סכינאי המוכן להקריב את חייו בכדי להרוג יהודי, היתה, שאין לגיטימיות לקיום היהודי. יהודים הם בני מוות וצריך לחסלם כמו כלבים, גברים נשים וטף – אזרחים וחיילים, גם במחיר חייך שלך.
אבל היתה כאן אמירה נוספת, אמירה שנשמעה לאחרונה לפני 70 שנה. זה בכלל לא משנה אם אתה מגדיר את עצמך, ישראלי, חילוני, שמאלני, תל אביבי או ניו-יורקי. ממני לא תסתתר מאחורי שום מסיכה, בכל מקרה אהרוג אותך, כי אתה פשוט – יהודי.
אינתיפאדת היחידים יצרה אם כן בעיה קשה ל”ישראלים” של שמעון פרס. עצם קיומה הצביעה עליהם כיהודים דווקא. הדיאלקטיקה של ההשמדה מצביעה על כך שיש דבר כזה מהות יהודית. איננו “גרמנים בני דת משה” – כפי שהכריזו הרפורמים, גם לא ישראלים בני דת משה – כפי שמנסים לטעון היום ממשיכיהם. אנחנו יהודים – וכפי שהנאציזם ההוא אילץ את היהודים הגרמנים להבין זאת אז, כך הנאציזם החדש מאלץ את הישראלים להבין זאת היום.
ההתמודדות הישראלית עם טרור הסכינים החדש, נלחמה עם כן לא רק ברובד החיצוני של הסכנה הפיסית, אלא בעיקר מצאה עצמה מתמודדת עם הבשורה הפנימית של הטרור הזה – בשורת הקיום היהודי.
כמו חנה ארנדט, שראתה באייכמן סוג של קורבן, כמו מרטין בובר, הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (נשיא האונ’ העברית דאז) שביקשו מהנשיא (בן-צבי) לחון את הצורר, מעדיף גם המיעוט ה”ישראלי” כשהוא נתקל פתאום בנאציזם החדש, להתייחס אליו כתופעה כלל אנושית ולא כתופעה שמצביעה על הייחודיות היהודית. אין דבר כזה יהודי – כולם יכולים להיות נאצים.
ובמילים פשוטות: הדרך היחידה של היהודי להכחיש את מהותו הנבדלת בשערי אושוויץ , היא למצוא גם בתוכו, איזה נאצי קטן – ומנגד, למצוא גם בנאצי – אנושיות.
חנה ארנדט (מורתו של מקים המכון הישראלי לדמוקרטיה פרופ’ אריק כרמון), אשר ניסחה את רצף הבנאליות של הרוע והציבה את היהודים והנאצים על אותה סקאלה, היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידגר, והמשיכה להפיץ את כתביו גם אחרי השואה.
התגובה הישראלית הספונטאנית לאינתיפאדה החדשה היתה חיסול כל סכינאי שכזה. לנאציזם החדש הזה אין זכויות. את התופעה הזו ואת נושאיה צריך פשוט להשמיד. אם הסכינאי הזה נשאר בחיים לאחר הדקירה, אזי האמירה השוללת את לגיטימיות הקיום היהודי – נשארת אף היא בחלל האוויר. לנאציזם החדש הזה אין שום זכויות. אין מולו שום שיג ושיח. עצם הבאתו למשפט והעמדת עמדתו הנפשית לבחינה, היא מעשה החותר תחת אושיות המוסר והצדק. אין מדובר כאן בחייל שנשלח לקרב וביצע פקודות וברגע שנפל בשבי הוא כבר מהווה מהות חסרת ישע – מנותקת משולחיו (טענה שאפילו אייכמן יכול היה לטעון – וטען). יש כאן שליחים מטעם עצמם, כל אחד מהסכינאים הללו הכריז בעצמו מלחמת שמד על עם ישראל ולכן הפשיט עצמו מכל זכויות אדם ויש לחסלו. כל סכינאי כזה הוא היטלר. בחיסול המיידי הזה ישנה אמירה מוסרית עמוקה שהיא ה ‘אנטידוט’ (תרופת הנגד) היחיד לארס החודר למחזור הדם עם תקומת הנאציזם החדש.
חיילים חיסלו מחבלים גם אם הסכנה הנשקפת מהם כבר לא היתה כל כך חד משמעית. היתה זו תגובה יהודית בריאה,טבעית ומתבקשת – תגובה ספונטאנית של עם המזהה שוב את המפלצת ומששב למולדתו, אינו מתכוון לשוב ולתת לה תקומה. חיסול הנאציזם הזה שידר עמדה ערכית לפיה יש דבר כזה מהות יהודית. חיסול הנאציזם הזה היה התשובה המתבקשת אצל כל מי שאינו מסוכסך עם זהותו היהודית.
המיעוט ה”ישראלי” לא אהב את זה. ממשיכי דרכם של ארנדט, בובר ורוטנשטרייך – היועצים המשפטיים וכל אסכולת “הארץ”, הבהירו כי יש לנטרל את המחבל ולהביאו למשפט – לא לחסלו. אולם כל עוד ניתן היה להסתתר מאחורי ערך ההגנה העצמית, נותרה המלחמה נסתרת.
הכדור ששילח החייל אלאור אזריה בראשו של מחבל מנוטרל, הפך את המלחמה הקרה שבין היהודים לישראלים, למלחמה גלויה שרק הולכת ומתחממת. פרסום סרטון ‘בצלם’ – חייב את ה”ישראלים” להתייצב להגנת זהותם (וליתר דיוק – הגנת טשטוש זהותם). ראש הממשלה ושר הביטחון מיהרו לגנות את החייל וכל מערכות המשפט, התקשורת ושאר מנופי הכוח שבידי ישראל הראשונה – האשכנזית, השמאלנית, החילונית, ההגמונית – פצחו במסע מתוזמר של דה-לגיטימציה למעשהו.
אלא שכאן נכונה לישראל הראשונה הפתעה מפחידה. הרשתות החברתיות אפשרו לישראל השניה – המזרחית, המסורתית, הרחוקה מעמדות הכוח -להתייצב לטובת החייל.
החלוקה היתה מאוד ברורה – המיעוט הישראלי נלחם מלחמת חורמה בחייל ויעשה כל שביכולתו בכדי להביא להרשעתו, בעוד הרוב היהודי מזדהה עמו לחלוטין ויוצא לרחובות למענו.
בתוך זמן קצר הבחין רוה”מ בנעשה ועבר צד לטובת החייל. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו את אבדן תמיכת הרוב היהודי שמאז הניצחון על פרס, ממשיך להבטיח את שלטונו.
שר הביטחון יעלון, שאין לו בסיס תמיכה משמעותי בקרב ה”יהודים” ושהתבסס בעיקר על תמיכת נתניהו, בחר לייצר לעצמו בסיס תמיכה חדש – תמיכת מוקדי הכוח של הישראלים – כלומר השמאל על גרורותיו.
המלחמה הלכה והחריפה. ההפגנות המקומיות הרבות לטובת החייל,התאחדו לבסוף להפגנת המונים אחת בכיכר ‘רבין’ – הפגנה שהוחרמה, גומדה ונבוזה – על ידי כלי התקשורת וכל הממסד הפוליטי. שום מפלגה פוליטית (למעט ‘זהות’) לא הצטרפה לעשרות אלפי המפגינים שהגיעו לכיכר.
מנגד גייסה ישראל הראשונה את בכיר עורכי הדין ואת כל עמדות הכוח שלה בכדי להכריע במערכה. אתוס הביטחון ואתוס השואה – גויסו אף הם. בטקס יום השואה ביד ושם נשא סגן הרמטכ”ל – יאיר גולן – נאום, שתמציתו: החייל אלאור אזריה והתומכים בו, הם הנאצים שלנו… מלבד טירוף המערכות המוסרי גרם הנאום נזק נורא בזירה הבין לאומית וצוטט בהרחבה על ידי כל שונאי ישראל. ראש הממשלה גינה את הנאום – אך שר הביטחון תמך בו ללא סייג.
בדיונים המשפטיים המקדימים לקראת הגשת כתב האישום, התברר כי תמונת המצב שנראתה בסרטון ‘בצלם’ לא שיקפה באופן מדויק את שהתרחש בזירה. פרקליטי החייל טענו כי חש סכנה לחייו והראו כי גם כוחות הצלה אחרים חששו מאפשרות סבירה כי המחבל נושא חגורת נפץ. לפתע התברר כי ייתכן ואלאור פעל לא רק כיהודי, אלא גם כישראלי…
הצעת השופט כי הצדדים יגיעו לפשרה נדחתה באחת על ידי התביעה הצבאית. שהרי לא בעניין פרטני עסקינן – אלא במלחמה בין ישראל הראשונה לשניה, בין הישראלים ליהודים.
אלאור הפך לסמל, וישראל הראשונה אינה מתכוונת לוותר ולהפסיד.
בתוך כך נחשפה תמונה קשה מאוד באשר לאופן בו בנה צה”ל את עצמו בדור האחרון. ארגונים המסונפים לקרן החדשה הפכו בני בית בתוכניות ההכשרה הצה”ליות. סדרות החינוך (מחדש) לחיילי וקציני צה”ל הטמיעו באופן מוחלט את התפיסה הארנדטית – כלומר צה”ל אינו צבאו של העם היהודי, אלא צבא כלל אנושי הנלחם תחת ערך ההגנה העצמית בלבד נגד תופעות לא אנושיות משני הצדדים… לא בכדי החל צה”ל אוסר על גידול זקנים – המראה היהודי היה לו לצנינים.
שום קצין לא יקודם בצה”ל אם ישקף עמדות יהודיות ובכדי לעלות אל דרגות הקצונה הבכירות, חייבת המערכת להשתכנע כי החינוך מחדש הוטמע עד לשד עצמותיו של המועמד.
צה”ל החדש נוצל עד תום בכדי לערער את הלגיטימיות של החייל מחברון וליצור אווירה שתבטיח את התוצאה הרצויה במשפט. כתבת שער מגזינית בה הופיעה דרג המח”טים המגן מעכשיו לא רק על גופה של המדינה אלא גם על נפשה – בפני הנאצים החדשים שלנו – הופיע בידיעות אחרונות. כל טקס וכל במה לאומית נוצלו על ידי שר הביטחון, הרמטכ”ל וקציניו, בכדי להשתלח בישראל השניה. “הקם להורגך השכם להורגו אינו הערך שלנו” הסביר הרמטכ”ל. “יש להילחם בתופעות של התבהמות” – הסביר שר הביטחון.
ואז עברה המלחמה לשלב חדש ומפחיד הרבה יותר.
תחת הכותרת “לקראת מהפכה צבאית” פרסם עיתון הארץ מאמר של צבי בראל הקורא באופן מפורש למדי לקציני צה”ל, לקחת את העניינים לידיים, ולהשליט על הרוב היהודי, את שלטון המיעוט הישראלי.
בעוד עומדת ישראל משתאה נוכח הדברים, פצח שר הביטחון שוב בדברי הלל לנאומו השערורייתי של סגן הרמטכ”ל (יאיר גולן) ואף הגדיל לעשות וקרא מפורשות לכל חייל וקצין ללמוד ממעשהו וללכת בדרכו.
לצבא הישראלי יש כבר את תחנת השידור הפופולארית בישראל, יש לו עיתונים (הארץ, ידיעות אחרונות), כל צעיר ישראלי מגויס אליו גיוס חובה – והוא אוחז בנכס החזק מכל, באתוס הישראליות. הגיוס לצבא הוא טקס ה’בר מצווה’ של הישראליות. למעשה, אין צורך בהפיכה צבאית בישראל משום שברובד מסוים, ישראל שקמה מאפר הכבשנים, ישראל שאתוס הביטחון הוא האתוס המכונן שלה, ישראל, ש ‘יד-ושם’ הוא בית המקדש שלה, שר הביטחון הוא הכהן הגדול וקציני הצבא הם הלויים בעבודתם – ישראל הזו, אינה מדינה שיש לה צבא אלא להיפך – ברובד העמוק ביותר ישראל היא צבא שיש לו מדינה.
במסגרת המלחמה בחייל ותומכיו, לא הסתפק השמאל בגיוס האתוסים הללו (צה”ל, יד-ושם) הנשלטים על ידו, מעתה החל השמאל הקיצוני תהליך המעביר את המצב הזה אל קדמת התודעה ומייצבו באופן רשמי. מעתה נקראו קציניו להתערב ולהכריע באופן פעיל בויכוח האזרחי כששר הביטחון משמש עמדה קדמית של המהפכה הצבאית – בתוככי הממשלה.
משפוטר השר יעלון – כתב העיתונאי יגאל סרנה כי “הדחת בוגי היא “פוטש אזרחי מול הצבא”… הנה כי כן, השמאל הקיצוני שנואש מזכייה בבחירות דמוקרטיות, החל משליך על צה”ל את יהבו ומבכה עכשיו את הפוטש שמבצע העם נגד צבאו…
מי ינצח במלחמה הזו – היהודים? או הישראלים?
כמו בבחירות 96, ברובד החיצוני – הטקטי, ינצחו היהודים. יעלון הודח, ככל הנראה, ליברמן יחליפו – ועד להתפרצות הבאה, ישובו החיים למסלולם.
אולם בדיוק כמו באותן בחירות, ברובד הפנימי – האסטרטגי, ינצחו שוב הישראלים.
כי כדי שהיהודים ינצחו באמת, צריכה להיות להם מנהיגות המזקקת מתוך הזהות היהודית אסטרטגיית פעולה חדשה לגמרי –
כדי להביא לשינוי, חייב שר הביטחון בטכס כניסתו לתפקיד לומר 2 משפטים בלבד:
“אסטרטגיית הביטחון של העם היהודי ושל מדינת ישראל היא – ‘הקם להורגך השכם להורגו’ . כל קצין וחייל שעקרון זה לא מקובל עליו, מתבקש ברגע זה לפשוט את מדיו, להזדכות על ציודו ולשחרר את צה”ל מהלכי רוח המונעים ממנו למלא את ייעודו.”
מובן שהדברים לא יאמרו. נתניהו לא יתמודד לעולם התמודדות חזיתית מול מוקדי הכוח. הוא לא חלם כלל לפטר את סגן הרמטכ”ל וגם את יעלון (חבר מפלגתו) פיטר רק כשזה לא הותיר לו כל ברירה וכשבברור היה שמפלגת העבודה מסרבת להצטרף אליו.
פרופ’ אסא כשר וחבריו ימשיכו לשבט את הפיקוד הבכיר על פי ערכי השמאל הרדיקלי, כולנו (כולל השמאל) נוסיף ונתקבע כנאצים החדשים של העולם, הלגיטימיות ויכולת התמרון המדינית והביטחונית של ישראל, יוסיפו ויצטמצמו – עד שישכילו היהודים, לא רק לנצח בבחירות, אלא גם להנהיג את העם על פי ערכיהם.
ומה על החייל אלאור אזריה – האם כל שהביאה פרשיית הירי שלו היה חילופין חסרי משמעות מעשית במשרד הביטחון?
לא בדיוק…
איש לא ידבר על כך בתקשורת, אבל העובדה הבלתי ניתנת להכחשה היא, שמיד לאחר הירי בחברון והפצת סרטון ‘בצלם’, נעלמה כלא היתה אינתיפאדת הסכינים.
אי אפשר לדעת כמה זמן יחלוף עד שהשפעת האירוע תחלוף והמפלצת תשוב ותרים ראשה. ניצנים ראשונים של חידוש הסכינאות כבר שבים ומופיעים.
אולם ברור שאת מה שלא הצליחו נתניהו, יעלון, צה”ל ואלופיו – לעשות במשך חצי שנה, עשה אלאור אזריה בכדור אחד שהזריק אל המציאות את ה’אנטידוט’ המוסרי שנטרל לעת עתה את ארס הנאציזם החדש.