“אין לנו, לשופטים, לא חרב ולא ארנק; כל שיש לנו הוא אמון הציבור בנו”

בדצמבר 2008, זכיתי במקום ה 16 בבחירות המקדימות שקיים הליכוד לכנסת ה 18. נתניהו שחשש ממני מאוד, הצליח בתעלול שרחוק היה מלהיות חוקי, להוריד אותי למקום ה 36 והלא ריאלי.

לכל העיתונאים ברור היה שאפנה לבית המשפט – אבל אני בחרתי להודיע עוד באותו ערב במהדורת מבט – שאין לי אמון בבג”צ ואינני מבתכוון לפנות אליו.

“אין לנו, לשופטים, לא חרב ולא ארנק; כל שיש לנו הוא אמון הציבור בנו”. הכריז באותם י

כך הכריז בגאווה באותם ימים, נשיא בית המשפט העליון לשעבר – אהרון ברק –

את הצעד המוזר שבו נקטתי – לוותר על פניה לארכאות שכולם האמינו שאזכה בה, ולוותר על מקומי המובטח בכנסת – איש לא הבין.

עכשיו שימו לב לכותרת העכשווית בווי נט.

“רוב האזרחים לא סומכים על הרשות השופטת.
אמון הציבור בשפל חסר תקדים.”

מערכת משפט חזקה ועצמאית, היא נשמת אפה של כל מדינת חירות. עצם המושג מדינה נגזר מן השורש דין. מדינה היא מקום שבו דין אחד לכולם. בלי משפט אין דין ואין מדינה.

אהרון ברק צדק לחלוטין. כל כוחה של המערכת הזו נשאב מן האמון בה.

נותר רק לנסות ולהבין מי גרם לאובדן האמון.

המערכת שנכסה לעצמה את כוחם הריבוני של נבחרי העם, בכדי להכריע בשאלות ערכיות ופוליטיות,

או מי שהתריע מפני התהליך והציב מראה מול מערכת המשפט

אני בטוח ש”המשפחה הלוחמת” – ה’לה פימיליה’ המשפטית, או כפי שכינה אותה רובי רבלין כשמנעה ממנו להתמנות לשר משפטים – ‘כנופיית שלטון החוק!’ – כך כינה נשיא המדינה לשעבר את הארגון שהפך לסוג של מפלגה תואמת מר”צ עם כח בלתי מוגבל ומרוסן,

ובכן אני בטוח שהכנופיה הזו מאשימה עכשיו את המראה. כלומר אותי ושכמותי שהתרענו בפניה כל השנים.

אבל האמת היא שהדרך היחידה להשיב את האמון במערכת המשפט, היא בדיוק מה שעושים עכשיו לוין ורוטמן.

להשיב לציבור את התחושה כי מדובר בשליחיו ולא בקומיסרים של איזו אג’נדה מטעם עצמם.

צדק השופט ברק, אין לה למערכת המשפט אלא את אמון הציבור ועלינו לעמול עכשיו להשיב למערכת את האמון שחיסלת.