“גונבים” להם את המדינה

את תהליך שיבת ציון בעת החדשה, ליוו מתחילתו מחלוקות עמוקות. 

המחלוקת בשאלה האם לקבל את הצעת ההתיישבות באוגנדה.

המחלוקת שבין המתיישבים הראשונים לפקידות הברון.

המחלוקת בין היישוב למחתרת ניל”י.

פרישת הרוויזיוניסטים

המחתרות

הסזון 

תוכנית החלוקה

השילומים מגרמניה

ההתנחלויות

פינוי סיני וחורבן ימית

הסכמי אוסלו

לבנון

ההתנתקות וחורבן גוש קטיף

רשימת המחלוקות עוד ארוכה.

היו אלה מחלוקות קשות. מחלוקות קורעות. מחלוקות שאיש לא ידע כיצד נראה אחריהן.

ואולם במחלוקת הנוכחית יש משהו שונה.

במחלוקת סביב הצעת החוק לרפורמה במערכת המשפט, שהגיש שר המשפטים יריב לוין, חסר הדבר הפשוט ביותר, חסר הבסיס העובדתי…

המחלוקת הקשה סביב תוכנית השילומים מגרמניה (למשל), היתה מחלוקת ערכית, איזה ערך גובר – הערך של קליטת העליה ובניין מהיר של הארץ – גם באמצעות כספי המרצחים – או הערך של שמירת הכבוד הלאומי.

גם המחלוקת מול הסכמי השלום עם מצריים ופינוי סיני היתה מחלוקת ערכית, 

איזה ערך גובר, ערך השלום או ערך ההתיישבות?

היתה זו מחלוקת קורעת במיוחד משום שעד לאותם הסכמים שחתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת בקמפ דיויד, שרר קונצנזוס ציוני לפיו את קו הגבול תקבע המחרשה. מעולם לא ננטש והוחרב יישוב ציוני שלא מתוך כפיה (בדר”כ בטחונית).

גם בשאלת השהיה בלבנון, סבבה המחלוקת סביב שאלה מהותית, מה בטוח יותר לישראל, השהיה בלבנון או הנסיגה ממנה?

כל המחלוקות שידענו עד היום – למעט ההתנתקות שנועדה להציל את שרון מאימת הדין – סבבו סביב שאלות אמיתיות, או לפחות נשענו על שאלות מהותיות כבדות משקל.((גם המחלוקת סביב תוכנית ההתנתקות חסרה את הבסיס העובדתי. אל חורבן גוש קטיף לא נלווה שום הסכם מדיני, הוא לא הביא שלום וקשה מאוד היה לתרץ את המהלך בטיעונים ביטחוניים (למרות שנמצאו כמובן גנרלים רבים שעשו זאת). בפועל מדובר היה במהלך להצלת שרון מאימת הדין – מהלך שצלח.))

המייחד את המחלוקת הנוכחית סביב רפורמת לוין אינו חריפותה, אלא הבסיס העובדתי החסר.

רבבות מפגינים, יוצאים שוב ושוב בכל שבוע להפגין, כשלכאורה, כלל לא ברור על מה ולמה?

עיקרי הרפורמה

1 – שינוי השיטה לבחירת השופטים כך שבפועל תועבר הבחירה לנציגי הציבור.

2 – הקשחת האפשרות לפסול חוקים

3 – חקיקת פסקת ההתגברות, כך שהכנסת תוכל לחזור ולהתגבר על החלטה לפסול חוק.

4 – ביטול עילת הסבירות. כלומר תפיסות עולם (ההחלטה מה סביר ומה לא) יידונו במרחב הדיון שנועד להן – הכנסת – ויישארו מחוץ לכותלי בית המשפט.

ואולם מי שיחפש טיעונים נגד כל אחד מארבעת הסעיפים הללו, בתוך הויכוח המתלהט נגד הרפורמה, יתקשה מאוד למצוא אותם.

והסיבה כנראה פשוטה.

אין שם שום דבר גדול ומיוחד להתווכח עליו…

מדובר במחלוקת ישנה, שנמצאת על השולחן כבר שנים רבות. רוב גדול בעולם החופשי, בוחר את שופטיו בדומה לשיטה המוצעת על ידי השר לוין. האפשרות לפסול חוקים במדינות הדמוקרטיות, כמעט ואינה מתקיימת (באנגליה אינה אפשרית כלל), וגם פסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות, אינן בריה חדשה שאין לה אחיזה בדמוקרטיות הנאורות.

אז יש לנו כאן בסך הכל מחלוקת מקצועית/אקדמית יבשושית למדי, בין מי שמבקש לנהוג כגדולות והמתוקנות שבדמוקרטיות, לבין מי שמעדיף את המצב הקיים.

מיקוד ההתנגדות בסעיפי הרפורמה עצמם, מתקשה היה אם כן להמציא טיעונים כבדי משקל שיוציאו את האנשים לרחובות. לכן, בבואם להמציא טיעוני נגד, מבססים המתנגדים את התנגדותם על השערות במקום על עובדות – כגון:

• הרפורמה הזו היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה ותוביל את ישראל לדיקטטורה (לא פחות…) 
• הרפורמה תרכז את כל הכח בידי הפוליטיקאים ותותיר את האזרח ללא הגנה מפני פגיעה אנושה בזכויותיו וכולי וכולי.

כיצד גורמת הרפורמה לכל אלה, לשאלה הזו מתקשים המתנגדים לתת הסבר.

הנה דוגמה לכלכלן בכיר – פרופסור עומר מואב – שמנסה להסביר מדוע רפורמת לוין תפגע בכלכלה:

והנה דוגמה לראש מוסד אקדמי מכובד, ראש הטכניון שמנסה להסביר מדוע הרפורמה תפגע באקדמיה

וכך גם רופאים בכירים טוענים שהרפורמה פוגעת בבריאות הציבור

וכך גם אנשי איכות הסביבה

מכל עבר מתאגדים מומחים שונים (אמיתיים ומתיימרים) ומכיון שאינם מוצאים שום נקודת אחיזה מפורשת ברפורמה, הם ממקדים את מחאתם במפלצת שאינה אלא יציר דמיונם.

הם מניחים את המבוקש – שהרפורמה תחסל כמובן את הדמוקרטיה, זהו מושכל יסוד שאינו נצרך להוכחה, וממילא ברור כי היא תביא עלינו את את כל הרעות החולות שניתן למצוא במשטרים דיקטטוריים.

למותר לציין שמדובר בטענה מוזרה בלשון המעטה.

ההגדרה המוכרת והבסיסית ביותר של הדמוקרטיה, זו שאין עליה כל מחלוקת, היא שדמוקרטיה היא ‘שלטון העם’.

כיצד אם כן רפורמה שכל תכליתה הוא להשיב לעם ונציגיו, את מרחבי הריבונות שמזה 30 שנה, מאז ההפיכה המשפטית של אהרון ברק, נגזלו ממנו, כיצד רפורמה שכזו פוגעת בדמוקרטיה….?

גם סעיפי הרפורמה, שחופפים כאמור הן לעקרונות והן לשיטות הנהוגות כמעט בכל הדמוקרטיות המבוססות בעולם, אינם מותירים מקום לטענה מוזרה שכזו. האם חיזוק הדמיון שבין הגדרת הסמכויות של הרשויות השונות, במשטר הישראלי, לאופן שבו הן מוגדרות במשטר הבריטי, או האמריקני – פוגע בדמוקרטיה…? האם ישראל דמוקרטית כיום יותר מן המדינות הללו?

ואולם למרות הטיעונים המוזרים והחלשים הללו, מצליחה ההתנגדות לרפורמה להוציא באופן קבוע אלפי מפגינים לרחובות

והרטוריקה הנלווית למחאה הולכת ומקצינה בפי מנהיגיה.

קחו אחריות! pic.twitter.com/VuCC6Dhj15

— Or Reichert (@orreichert) February 6, 2023

המניע האמיתי למחאה

כיצד ניתן להסביר זאת?

בעוד שרוב מובילי המחאה ומנהיגיה, הם פוליטיקאים שאינם בוחלים במניפולציות חסרות אחריות, רוב הקהל המופיע להפגנות אינו אספסוף כלל. מדובר בדר”כ באנשים רציניים וטובים שמחאתם אותנטית וכנה. הם באמת חשים סכנה ומצוקה קיומית של ממש. 

כיצד אם כן ניתן להסביר את הפער שבין המציאות העובדתית לבין התחושה הזו?

רפורמת לוין, חושפת ככל הנראה עצבים רגישים וחשופים שהטיעון חסר השחר בדבר פגיעה בדמוקרטיה, הוא רק כיסוי להם.

מלח הארץ

שתי דוגמאות בולטות לאנשים איכותיים מאוד שהתדרדרו להתלהמות קיצונית בלי יכולת לבסס את טענותיהם, עלו לכותרות כשיצאו באופן מפורש בקריאה למלחמה של ממש כנגד הרפורמה. 

נוכח התבטאויות כל כך חדות וברורות, נאלצו מנגנוני החוק להציג מיצג של ניטרליות ולזמנם לחקירה. מיהרו אמנם השניים לסגת מדבריהם ולהתנצל ואולם מה שחשוב לענייננו אינו מצבם המשפטי אלא הניסיון לרדת לנבכי נפשם((ההתקפלות המהירה של השניים, חוסר הנכונות לוותר על חייהם האזרחיים הנוחים ולהתייצב לדין בראש מורם מאחורי אמירותיהם, מלמדת על ההבדל העמוק שבין אומץ לב הנדרש בשדה הקרב לאומץ הלב הנדרש בחיים האזרחיים.)).

בימין היו וודאי שמחים אילו ההתבטאויות הללו, יוצאות היו מפיהם של עלובי נפש בשולי השמאל הקיצוני. זהו המאפיין של המתבטאים כך בימין.

אך למרבה הצער, כשמדובר בשמאל הישראלי, ההפך הגמור הוא הנכון.

כאן מדובר היה במלח הארץ של ממש. מדובר בשני לוחמים עזי נפש, מדובר באל”מ זאב רז, הטייס המוביל של מבנה מטוסי ה-F16 שתקפו את הכור העיראקי והצילו את ישראל והעולם החופשי מפצצה גרעינית בידיו של סדאם חוסין!

מדובר בעו”ד דוד חודק, קצין שריון בעל עיטור העוז אשר במלחמת יום הכיפורים שם את נפשו בכפו והציל את חבריו בקרבות קשים בסיני!

ממש לא פרחחים מתלהמים משולי החברה…

מה מביא אם כן אנשים איכותיים שכאלה לפצוח במלחמת חורמה ולהשתמש ברטוריקה אלימה ומסוכנת, נגד כוונתה של ממשלה חוקית לממש את הבטחתה הלגטימית בעליל – לאזרחים שבחרו בה?

נחזור אל שתי הדוגמאות שלנו.

ארצי שינתה פניה…

מה המשותף לעו”ד חודק ולאל”מ רז?

מדובר באנשים בעשור השביעי לחייהם, לא צעירים. שניהם נולדו פחות או יותר עם המדינה, אשכנזים, חילוניים, משכילים, מצליחים, שמאלנים וכאמור – גיבורי מלחמה מעוטרים.

הנרטיב שליווה את השניים בילדותם ומשעמדו על דעתם, היה הנרטיב הציוני, החילוני, האשכנזי הקלאסי. המודל הציוני המושלם היה הקיבוצניק, הסוציאליסט המחוספס, בן הארץ שדבר אין לו עם הדת.

אלא שבשנות החמישים הגיע לכאן העליה מצפון אפריקה, עליה שהפכה לבסוף את ה-DNA של השנים למיעוט.

אבל הם (הכוונה כמובן לדור שלם) לא כל כך שמו לב וחשבו שיהיה כאן כור היתוך ושהכל יסתדר – זה הרי הפרוייקט שלהם, הם המובילים, הם האמא והאבא של המדינה הזו, הכל בשליטה… 

בקצוות גם גזזו בהיחבא שליחי כור ההיתוך הבן גוריוני את פיאותיהם של ילדי העולים, שאמורים היו לגדול ולאמץ את הנרטיב ה’נכון’… כך אמורה היתה להיפטר “הבעיה הדמוגרפית”…

אבל מי שבאמת פתר לאבות המייסדים של הישראליות את “הבעיה הדמוגרפית” היו דווקא החרדים והציונות הדתית.

אלה – לא זו בלבד שהיו כאן לפני שנות החמישים, הם גם היו כאן לפני עליות החלוצים ותנועות השמאל. 

הם – היהודים העבדקנים הללו, הם שנותרו כאן עם היישוב הישן, הם שעלו לכאן בעליית החסידים ובעליית תלמידי הגר”א, הם שהגיעו לכאן בעליה הראשונה, והיו הרוב בקרב מקימי המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות ועוד. בהיסטוריה הציונית מלמדים כיצד הקימו החלוצים הסוציאליסטים את גדודי העבודה וארגון השומר בכדי לכבוש את העבודה העברית, ואולם התשתית שעל גביה בוצעה המהפכה הזו – כלומר המושבות עצמן וגבורת מיישביהן – נדחקת לקרן זווית.  

הדתיים הללו, הם שהניחו את התשתית לבניין הארץ, בעוד שהשמאל שידע להתארגן באופן פוליטי, נטל לידיו את יצירת התשתית להקמת המדינה.

את הקונפליקט שבין חזונם היהודי של בוני הארץ, לחזונם האזרחי/אוניבסלי של בוני המדינה, (חלוקה גסה מאוד כמובן) פתרו הדתיים והחרדים כשנכנסו מרצונם לשמורות חברתיות שכאלה, עם גבולות מאוד ברורים בין תחומי הפנים והדת המותרים להם, לבין תחומי החוץ והביטחון – שמחוץ לתחום.

בן גוריון התנגד להפרדת הדת מהמדינה בכדי להבטיח שלא תהיה שום עצמאות למחזיקי הדת. “המדינה חייבת לאחוז את הדת בידה – אמר

וזה עבד יפה…

מדינת ישראל נותרה נאמנה לאתוס המכונן הבן גוריוני שלה. זאב רז ודוד חודק, המשיכו להרגיש בבית למרות שכבר היו מיעוט.

משבר ששת הימים

ואולם ההסכמה הלא כתובה הזו החלה להתערער לאחר שבמלחמת הניסים של ששת הימים נפלו לידינו מרחבי ארץ התנ”ך שעוררו ערגה תנכ”ית ואמוציות משיחיות גם בשמאל.

גוש אמונים החל להקים התנחלויות. פתאום, מתוך דחף אמוני, יוצאת החברה היהדותית מן השמורה, ומבצעת מהלך גאו פוליטי שישפיע עמוקות על זהותה של החברה האזרחית – פתאום פועלים הדתיים בתוך ההיסטוריה הלאומית, ולא רק במרחב הפרטי והקהילתי.

בנקודת הזמן הזו, וממש בלי להתכוון לכך, חיסלה הציונות הדתית גם את הציונות הכללית ולבסוף גם את עצמה…

כי לכאורה, אמורים היו זאב רז ודוד חודק, לעמוד בראש תנועת ההתנחלות. שהרי מה הגיוני יותר מלהמשיך את דרך סבו וסבתו של אל”מ רז – מייסדי קיבוץ גבע, ולהתגייס עכשיו למפעל ההתיישבות הציוני בלב ליבה של ארץ ישראל? 

ובל נשכח כי ההתנחלות שקדמה לשחרור לב הארץ ב-67′, כללה גם גירוש וחורבן של כפרים ערביים רבים (כולל שיח מוניס שעליו ממוקמת כיום אוניברסיטת תל אביב). כלומר נכונה לרז וחודק הזדמנות פז להמשיך את דרכה של הציונות בלי לנשל ולפגוע בזכויותיו של איש.

מדוע לא עשו זאת?

מדוע קרה בדיוק להיפך?

מדוע הפך מאז מלחמת ששת הימים, מפעל ההתנחלות, לסלע המחלוקת המרכזי שבין הימין והשמאל הישראלי?

אלא שמטרת הציונות לא היתה ארץ ישראל אלא נורמליות. מטרתה היתה להקים מתוך העם היהודי עם חדש – עם ציוני, עם אזרחי נאור שנוצר ככל העמים מאדמתו – מהטריטוריה שלו – ולא מברית מוזרה שכרת עם האל – מחוצה לה.

“אתה יכול לקרוא לי יהודי” – אומר החלוץ ‘יודקה’ של הסופר הזז – “אבל אני כבר לא יהודי – אני ציוני”. 

“בשבילי אוסלו היה לשכוח שאתה יהודי” הסבירה בערגה הסופרת דורית רביניאן הצעירה – כשישים שנה אחרי הזז. 

איך שלא נהפוך את זה – הפרויקט הציוני נועד לפטור אותנו מהזהות היהודית הישנה ולייצר משהו אחר תחתיה. גוש אמונים תקע מקל בתהליך הזה.

להתנגדות להתיישבות ביהודה ושומרון, לא היה דבר וחצי דבר עם שלום או ביטחון. בשורשה נבעה המחלוקת מכך שההתיישבות החדשה – הציונית לכאורה – בארץ ישראל התנכ”ית, בישרה את החיבור האמוני למציאות הגאו פוליטית – כלומר מדובר היה בתהליך שהפך על פניו את כל הרעיון הציוני של ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’, תהליך, שבמקום להשתמש בהתיישבות בארץ ישראל כדי להתרחק מהיהדות, עושה בדיוק את ההיפך – מתיישב בארץ כדי לשוב ולהתחבר אל הזהות היהודית ברובד הלאומי.

מות הציונות

באותו רגע נגמרה הציונות השמאלנית הישנה והטובה. מרגע שההתיישבות התבררה כגורם שמסכן את חזון ה’עם ככל העמים’ הציוני – הפנה לה השמאל עורף. זה לקח זמן, זה לא קרה בבת אחת, אבל מאז ועד היום, אין יותר חלוציות של השמאל וגם להתיישבות חדשה בתוך גבולות הקו הירוק, לא תימצא יותר בשמאל, אוזן קשבת.

באופן פרדוקסלי, גם הציונות הדתית החלה את תהליך התפוררותה עם אותה התיישבות ביש”ע. משום שהציונות הדתית שאבה את כל הלגיטימציה שלה מן הציונות של השמאל. המוטיבציה להקמת קרית ארבע, קרני שומרון וקדומים – היתה מוטיבציה אמונית, ואולם את הלגטימיות למפעל ההתנחלות, נתנו חוג עין שמר, משה שמיר, נעמי שמר וחבריהם. השרוגים ראו בעצמם את החלוצים החדשים ממשיכי הציונות.

קץ הציונות החילונית הוביל למעשה גם לקיצה של הציונות הדתית. מועצת יש”ע – יורשת גוש אמונים – כבר לא מקימה התנחלויות חדשות. מי שעושה זאת הם נערי הגבעות, בני המייסדים, שננטשו על ידי הוריהם ולמדו לחיות בלי הלגיטימציה הציונית.

ה”מהפך”

אבל נחזור אל דורם של חודק ורז. 

ב1977 התחולל לרראשונה מהפך פוליטי בישראל, ועולי המעברות עלו לשלטון. המחנה הלאומי בראשות הליכוד זכה בבחירות והתחבר לציונות הדתית. 

לכאורה היה כאן איום גדול על כל החזון של השמאל שהקים את המדינה הציונית החילונית הנאורה. הנה המחנה הלאומי, זה המבוסס על ציבור עולי צפון אפריקה שהזהות היהודית זורמת בעורקיהם, מתאחד ועולה לשלטון – ממשלת ימין על מלא…

ואולם עד מהרה נתגלה המחנה במערומיו. התברר כי למחנה הלאומי אין כל חזון לאומי מנוסח שמסוגל להוות אלטרנטיבה לחזונו של השמאל. מהפך מהותי מעולם לא התרחש.

מפעל ההתיישבות ביש”ע כמעט ולא התחדש עם עלות הימין לשלטון. “יש שופטים בירושלים” הכריז מנחם בגין וסימן למעשה את המרחב שבו יוכל השמאל להמשיך ולנהל את דרכה של הציונות, למרות מגבלותיה הדמוקרטיים של ה”דמוגרפיה”.

עד מהרה הפכו “השופטים בירושלים” למוקד כח פוליטי ומנותק מכל דיאלקטיקה עם הציבור הרחב. סביב מוקד הכח ההולך וגובר הזה – סביב ה”שמש” הזו, התקבצו כל “כוכבי הלכת” כלומר מוקדי הכח שנבראו על ידי דורם של רז וחודק – התקשורת, האקדמיה, הפקידות הבכירה, התרבות ועוד. “מערכת השמש” הלא נבחרת הזו ששאבה את כוחה ואת האנרגיות ממערכת המשפט, דאגה לאורך השנים לשמירת זהותה הציונית חילונית אזרחית של המדינה. “בשבילי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה” הסביר אהרון ברק ודאג לכך שכל מוקדי הכח הבלתי נבחרים שאמורים היו לייצג ולשרת את הציבור הרחב, ידאגו בראש ובראשונה לשמירת הזהות האזרחית הזו.

ב-1992, עם שיבתו לשלטון, מיהר השמאל לבצע מהלך שנועד לחסל את הסיכון שיצרה ההתנחלות לדרכו. 

ב-2014, שבועות ספורים לפני מותו, נשאל אדריכל הסכמי אוסלו – הד”ר רון פונדק, האם ההסכמים הללו לא נכשלו? שהרי לא שלום הביאו אלא מלחמה ושפך דמים כפול ומכופל?

“אוסלו לא נועד להביא שלום” – השיב פונדק בכנות מפתיע – “הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”

הסכמי אוסלו נועדו לקטוע את האפשרות לחיבור גאו פוליטי של עם ישראל אל זהותו הלאומית האמונית ולהשאיר את המדינה בידי מיסדיה, כלומר ב-DNA של חודק ורז.

יחד עם אותם הסכמים, באותן שנים ממש, קיבלנו את ההפיכה השיפוטית של אהרון ברק. מדובר היה בשינוי משטרי מתגלגל שהבטיח באמצעות מערכת המשפט, כי מוקדי הכח ששמרו לעצמם המייסדים והורישום בקפידה מדור לדור לדומים להם, יישארו בידם ויבטיחו את ה”ישראליזציה של המדינה” מפני תהליך ה”ייהוד שלה” – כהגדרתו של ד”ר רון פונדק.

השבת הריבונות לעם (כלומר השבת הדמוקרטיה), שמבשרת רפורמת לוין, מסכנת את כל מרחב הזהות שבעבורו סיכנו חודק ורז את חייהם.

וגיבורים שכאלה אינם יכולים לשבת מן הצד ולצפות בתהליך.