אלימות בחברה הערבית
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ג (יוני 13, 2023)
הרצחנות בחברה הערבית מטפסת למימדים מבהילים. חרב הרצחנות אינה יודעת שובע. את שבעבר אכלה בחודש, עברה עכשיו לרצוח בתוך שבוע, אח”כ ביום – ולעיתים בשעה אחת. חיי אדם שווים שם כקליפת השום. שום רחמנות כלפי נשים וילדים. רוצחים יוצאים ממכוניות פאר, ירי בצהרי היום. וידוא הריגה, וכעבור שעה שעתיים, חוזרת הסצינה הזו בעיר או בכפר אחר ואין פוצה פה ומצפצף.
כל נציג של החברה הערבית הנדרש לנושא, בין אם יהיה זה פוליטיקאי מקומי, חבר כנסת ערבי או חוקר ערבי מן האקדמיה – טוען את אותן טענות ומגיע לאות מסקנות:
‘למדינת ישראל לא אכפת מכך שערבים נרצחים. יש כאן הזנחה של שנים, אין תקציבים, אין שוטרים, אין תחנות, אין חקירות רציניות וממילא גם לא פיענוח – ובקיצור,
הערבים הורגים את הערבים, בגלל היהודים…’
זה נשמע אולי מגוחך, אבל באופן פרדוכסלי המסקנה הזו נכונה, רק מסיבה אחרת לגמרי – כפי שנראה בהמשך.
עבור הערבים, הוצאת קצבאות מן המדינה אינה ביטוח לאומי, אלא תיקון עוול לאומי – השבת חלק מגזלת ה’נכבה’
הקלישאות הקבועות
נתחיל בטענת ההזנחה והמשאבים.
רמת העוני בחברה הערבית היא אכן גבוה, ואולם הסיבה לכך היא בעייתיות תרבותית וחברתית בחברה הערבית פנימה. אין לעוני ממנו סובלים חלקים באותה חברה, שום קשר לתקציבים שמפנה המדינה אל האזרח הערבי.
מדינת ישראל היא מדינת סעד עמוקה. כרבע מתקציבה מופנה לקצבאות הביטוח הלאומי. מאז שביטלה ממשלת רבין השניה את קצבת יוצאי הצבא, נהנית האוכלוסיה הערבית והבדואית משוויון זכויות מלא בביטוח הלאומי.
מדובר בתרנגולת המטילה לאוכלוסיות הללו עוד ועוד ביצי זהב. עורכי דין ערביים, מייצגים תביעות אזרחיות בסניפי הביטוח הלאומי המשרתים ריכוזים ערביים. במקרים רבים, הפקידים הם ערבים, השופטים שאליהם פונים להגשת ערעור – ערבים גם הם, השפה היא ערבית, והאוירה האופפת את כל התהליך היא שלא מדובר בביטוח לאומי, אלא בתיקון עוול לאומי…
עבור הערבים, הוצאת קצבאות מן המדינה אינה ביטוח לאומי, אלא תיקון עוול לאומי – השבת חלק מגזלת ה’נכבה’
כלומר עבור הערבים, הכסף הזורם אליהם ממשלם המיסים היהודי תחת שם הקוד – ‘ביטוח לאומי’ – אינו מתת חסד, ואפילו לא רצון שוויוני של המדינה לספק לכלל אזרחיה את אמצעי הקיום המינימליים ההכרחיים, אלא תיקון העוול ההיסטורי של ה’נכבה’. אתם כבשתם אותנו ב 1948, לכן ‘מצווה’ להוציא מכם כל גרוש אפשרי – שכמובן לעולם לא יכסה את מה שמגיע לנו כי באמת הכל שלנו…
זו אם כן האוירה האופפת את המערכת החולבת את הפרה.
כששופט עליון ערבי – רואה עצמו לפני עשור, פטור משירת ההמנון, רואה עצמו היום, הצעיר הערבי פטור משאר החוקים.
מנגד, מערכת המיסוי, האמורה לספוג מן הציבור הערבי מיסים בכדי לממן את ההוצאה הגדולה, מצטמצמת למקומות בהם עובדים הערבים אצל היהודים. נסה לבקש קבלה במוסך בטייבה או מאינסטלטור מג’לג’וליה…
התרבות הערבית היא תרבות עמלנית. מדובר באנשים חרוצים שרובם עובדים ומרוויחים. התוצאה היא שצד ההכנסות מדווח בחסר גדול, צד התביעות מן הביטוח הלאומי מנופח על ידי מערכת מתוחכמת ומשתפת פעולה – והתוצאה היא התעשרות מהירה, של שכבה הולכת ומתרחבת בחברה הערבית, מכוניות פאר ובתי מידות רבי מפלסים.
עד כאן עסקנו בהעלמות מס ובניצול הביטוח הלאומי בלבד. ואולם כשנוסיף לחבילה את העובדה שצעיר ערבי יוצא ללימודים או לשוק העבודה בגיל 18, כלומר בעדיפות של 3 שנים על פני הצעיר היהודי (כולל החרדי שאסור לו לעבוד), כשנוסיף לחבילה את האפליה הקשה לטובת הערבים בקבלה לאוניברסיטאות (במיוחד במקצועות הרפואה), כשנוסיף את מחירי הדיור והקרקע לבניה שיכולים לעמוד על פחות מעשירית (10%!) ממה שידרש צעיר יהודי לשלם עבור קרקע מקבילה לבניה (בגליל למשל…)
כשנוסיף את הקרקע המפותחת החינמית שמקבל צעיר בדואי בנגב – ועוד ועוד הטבות, נגיע למסקנה שאין מנוס ממנה. מבחינה כלכלית צרופה, כדאי הרבה יותר להיוולד ערבי בישראל מאשר יהודי.
טוב – אז אולי ניתן להגיד שהאלימות בחברה הערבית היא לא כתוצאה מכך שלא מופנים אליה תקציבים, אלא מפני שהם לא מופנים למקומות הנכונים. אולי היד צריכה להיות קמוצה יותר בכספים האישיים, ורחבה יותר בתקציבי המועצות ותקציבי הביטחון האישי – עוד תחנות משטרה למשל.
ייתכן… ואולם מי לידינו יתקע, כי מה שמתחולל בביטוח הלאומי לא יקרה גם בתחנות המשטרה?
הרי אין הכוונה להקים תחנות משטרה מבוצרות בסגנון הבריטי הקולוניאלי
הכוונה היא למשטרה קהילתית. כמה בטוח יחוש שוטר יהודי בלב סכנין? ואם השוטר יהיה ערבי – האם המצב לא יהיה גרוע יותר?
הרי כבר היום פרקליטים מעבירים חומרים מסווגים מן הפרקליטות אל משפחות הפשע
שופטים באזורי הנגב והגליל משחררים פושעים ערבים המואשמים בעבירות קשות מאוד – בעונשים מגוחכים – ככל הנראה מתוך פחד להם ולמשפחותיהם
אז מה יקרה לשוטר פשוט שמתחכך באופן קבוע עם האוכלוסיה הזו? האם שוטר שכזה המשתכר שכר עלוב יסכן את עצמו יותר משופט או פרקליט מדינה?
אז אם זה לא הכסף, וגם תוספת שוטרים לא תועיל – מה נעשה? כיצד נתמודד עם הרצחנות בחברה הערבית?
ובכן נמצא השפן שיש מי שנדמה לו כי אם נוציאו מן הכובע, יפתור עבורנו את הבעיה. לשפן הזה קוראים השב”כ.
לשב”כ – כזרוע ביטחונית שנועדה להתמודד במרחב האזרחי הפנימי עם אויבי המדינה, יש את הכלים, שבשל מגבלת זכויות האזרח שלוקחת על עצמה המדינה, אינם מופקדים בידיה של המשטרה הרגילה. כי הרי מה שמותר לעשות לאוייבים, אסור לעשות לאזרחים. בארה”ב למשל, נדרש כל תייר להפקיד את טביעת האצבע שלו במאגר האמריקני קודם שיכנס בשערי הדמוקרטיה הגדולה. אבל לאזרחיהם שלהם, לא יעזו האמריקנים לבוא בדרישה שכזו (כפי שנעשה בישראל). השב”כ – כך מניחים מציעי פתרון הקסם – יוכל באמצעיו המשוכללים, לתפוס את מבצעי הרצח קודם שיבצעו את זממם, יוכל לעקוב אחר התכנון, יוכל להיכנס למשפחות הפשע לקרביים ולהקדים תרופה למכה.
מול החברה הערבית חשה החברה היהודית ומערכות המדינה שהקימה, כאורחת בארצה, כזמנית, בלתי קרואה – שלא לומר קולוניאליסטית.
נשמע טוב, ראש הממשלה כבר דורש לאפשר לערב את השב”כ בטיפול בבעיה וכמקובל במקומותינו מתחיל מייד וויכוח משפטי/מקצועי – כשכלל לא ברור אם אכן שם, במקום ההוא, טמון הפתרון. כבר היום יודעים כולם בדיוק מי הם משפחות הפשע. מדוע לא עוצרים את כל ראשי המשפחות הללו, ואת הפעילים הבולטים, במעצרים מנהליים – בדיוק כפי שיודעים לעשות לנערים יהודיים?
דומה כי הבעיה אינה מודיעין לקוי, אלא הנכונות לפעול כלפי האוכלוסיה הערבית, מתוך אותה גישה המופעלת כלפי נערי הגבעות. שום שב”כ לא יעזור, אם בסופו של דבר לא תתיחס המעטפת המשפטית ומערכת הענישה, אל אותם פושעים, כאל אויבי מדינה ולא כאל פושעים פליליים.
אז מה הפתרון
מן הסקירה הקצרה הזו, אנו עלולים להגיע למסקנה כי אין פתרון לבעיית האלימות והרצח בחברה הערבית. אבל אין זו המסקנה הנכונה.
כל שהראנו עד כה הוא שמגוון הפתרונות המוצע, עוד כסף, עוד שוטרים, עוד אמצעים ואולי גם ערוב השב”כ – כמוהם כחיפוש האוצר מתחת לפנס.
במודע או בתת המודע, בורחת החברה הישראלית – הערבית והיהודית כאחד – מן האבחון הנכון של הבעיה ולכן אינה מסוגלת להתמודד איתה.
הנה, בתמצית, שורש הבעיה:
כששופט עליון ערבי – רואה עצמו לפני עשור, פטור משירת ההמנון, רואה עצמו היום, הצעיר הערבי פטור משאר החוקים.
כששופט עליון ערבי – רואה עצמו לפני עשור, פטור משירת ההמנון, רואה עצמו היום, הצעיר הערבי פטור משאר החוקים.
אכן היהודים, הם האשמים ברצחנות הערבית. ואולם אשמתם אינה נעוצה באפליית הערבים אלא בייצירת הוואקום המוסרי ששאב לתוכו את פריקת העול בחברה הערבית ולבסוף את השתלטות משפחות הפשע ומחול הרציחות.
כשב 2012 קיבלה ישראל את התופעה החדשה הזו, הפוטרת את עובדי המדינה הערביים – כולל שופטי בית המשפט העליון! – (וכדאי לקרוא את הידיעה כדי לראות שב 2012, אפילו אצל גיא פלג בחדשות 12 מדובר היה בתופעה בעייתית) כעניין שצריך להחליק ולעבור עליו לסדר היום, העמידה ישראל את החברה בפני מציאות בלתי נסבלת.
מצד אחד מדובר בחברה שבטית שרגילה היתה למנגנוני פתרון סכסוכים פנימיים – מנגנונים שהופקעו לטובת מנגנוני המדינה המודרנית. ומצד שני הראתה המדינה חולשה ערכית כלפי אותה חברה, חולשה ערכית שהפכה עד מהרה לחולשה רבונית. כך נותרה החברה הערבית קרחת מכאן ומכאן ומופקרת לשליטה המאפיוזית הבלעדית של ארגוני הפשיעה הערביים.
תהליך אובדן הצדק הציוני לטובת נרטיב הכיבוש הערבי, החל לצבור תאוצה בחברה הערבית באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת.
ממשלת רבין השניה, שהיתה ממשלת מיעוט, נשענה לראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, על תמיכה ערבית מבחוץ, בכדי להישאר בשלטון ולהעביר את הסכמי אוסלו. (כשני עשורים מאוחר יותר,הוסיפה ממשלת בנט חטא על פשע ונבנתה מלכתחילה על אותם קולות). לא רק במסירת חלקי מולדת קנתה ממשלת רבין את תמיכת הערבים, היא עשתה זאת גם באמצעות ביטול קצבת יוצאי הצבא. שר האוצר באותם ימים – ביגה שוחט – ראה בכך זכות גדולה:
כלומר גם השירות הצבאי וגם הילודה היהודית, פסקו מלהיות ערך מתעדף, ומעתה נהנו הערבים מזכויות שוות בביטוח הלאומי. המשמעות היתה שהביטוח הלאומי הפך לצינור ראשי להעברת כספים מן היהודים אל הערבים.
ואכן, מה שהתפתח מאוד מאז ועד היום, לא היה תחושת השוויון הערבית, אלא תחושת האדנות. אם היהודים אינם רואים יותר לא ביהדותם ולא בשירותם הצבאי ערך, מדוע שאנו הערבים, נקבל את המדינה היהודית שכבשה אותנו ב 48 כמדינה לגטימית ?
המתת היהודית הנדיבה, נתפסת אצל הערבים – ובצדק – כחולשה מוסרית שבאה לחפות על העוול שנגרם להם.
התהליך הזה של אובדן הצדק היהודי הפך בתוך דור אחד את החברה הערבית לחברה מנוכרת ולעומתית עד לרמה ששופט עליון מסרב לשיר את ההמנון! לא קיימת מקבילה למציאות שכזו בשום מדינה בעולם. יהיו לכאורה מי שיטענו שאין סיבה שהשופט ג’ובראן ישיר לנפש יהודית הומיה. הוא הרי אוינו יהודי. אבל זוהי דמגוגיה.
מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית וככזו, עליה לדרוש נאמנות למדינה ולאתוס היהודי המכונן שלה – גם ממי שאינו יהודי.
ואולם המפולת הערכית שאליה הובילה ממשלת רבין/פרס, כללה גם יסוד נוסף שהרים את הביטחון הערבי בצדקת טענתו. באמצע שות ה 90 קיבלנו גם את התוספת ‘ודמוקרטית’ להגדרת היסוד של המדינה היהודית. (במקביל להפיכה השיפוטית של אהרון ברק שהחלה אף היא באותם ימים).
מעתה דולדל ההקשר היהודי של מדינת ישראל וביטויים כמו ‘ייהוד הגליל’ שהיו פעם מושגי יסוד בציונות, הפכו לגזענות מאוסה.
ישראל איבדה את צדקת לוז קיומה המבוסס אך ורק על יהדותה. אין למדינת ישראל שום הצדקת קיום אחרת.
אובדן הביטחון העצמי הערכי, חילחל אל כל המערכות ויצר אין-אונות מוחלטת מול החברה הערבית. האופן שבו “מטופלים” נערי הגבעות – אלה המבטאים את החיבור העמוק לזהות ולארץ, הוא תמונת תשליל לאובדן העשתונות בטיפול מול פריעת החוק בחברה הערבית.
מול החברה הערבית חשה החברה היהודית ומערכות המדינה שהקימה, כאורחת בארצה, כזמנית, בלתי קרואה – שלא לומר קולוניאליסטית.
מול החברה הערבית חשה החברה היהודית ומערכות המדינה שהקימה, כאורחת בארצה, כזמנית, בלתי קרואה – שלא לומר קולוניאליסטית.
וככל שמעמיקה התחושה הזו, כך מעמיקה השנאה לאותם צעירים המיישבים את לב המולדת כנגד הנרטיב החדש, מישבים בלי לבקש דבר מן המדינה, מתוך תחושת זהות יהודית עמוקה, ביטחון ואדנות הנובעים מן החיבור האותנטי לצדק היהודי. הצעירים הללו, נערי הגבעות, הם כמו מראה הפוכה לתמונת המצב הישראלית הבטר אוסלואית – מראה שצריך לנפצה…
הסובלים הגדולים ביותר מאובדן השליטה בחברה הערבית, הם הערבים עצמם.
אמנם חיי היהודים – במיוחד אלו המתגוררים בנגב, בגליל ובכל סביבה מעורבת – הפכו בלתי נסבלים. נגע ה’פרוטקשן’ פשה בכל העולם העסקי. בריונות כבישים ערבית רצחנית, גובה בכל שבוע קורבנות דמים, גם המעורבות הישירה בטרור, הולכת וגוברת – ואיש לא עורך באמת את החשבון הכלכלי שנשיאת האוכלוסיה הערבית על גבה, עולה כיום לחברה היהודית בישראל.
ואולם כל הנטל והסבל הזה, הם כאיין וכאפס לעומת הסבל שמשלמת החברה הערבית עצמה. רוב הערבים – על אף שעל פי כל הסקרים ועל פי סוג המנהיגים שהם בוחרים לכנסת, אינם מזדהים עם מדינת ישראל ואינם חפצים בטובתה – מעוניינים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם מבינים היטב את שצפוי להם במדינות ערב הסובבות אותם ומבינים את מזלם הגדול להיות אזרחיה של מדינת היהודים.
אובדן השליטה בחברה הערבית, הפך את הפשיעה והבריונות לנורמה (שנוספה על מסורת הרצח לשמירת כבוד המשפחה, מסורת שהיתה שם תמיד), וזו גובה את מחירה קודם כל מסביבתה הקרובה.
אז מה עושים?
המצב הוא מצב חירום. הפשיעה והרצחנות צפויים להתפשט ובהחלט לפגוע גם בחברה היהודית. הם כבר פוגעים!
טקטית, מדינת ישראל צריכה להטיל חוקי חירום על הכפרים והרובעים הערביים, להכניס לשם את משמר הגבול, להטיל עוצר לילי, לבצע חיפושים מדוקדקים אחר כלי נשק, ולעצור במעצרים מנהליים כל מי שחשוד במעורבות בפשיעה מאורגנת ובמעשי רצח, ולהשיב את השליטה לידיה.
במקביל צריכה המדינה לדקדק כחוט השערה בגביית המיסים, לעקל רכבים שנעשו בהם עברות נהיגה ולהפוך את ההתנהגות הביריונית בחברה הערבית לבלתי משתלמת כלל.
ואולם כאמור, כל הפתרונות הללו – שכמובן אינם ישימים כלל כל עוד לא מבוצעת הרפורמה המשפטית ככתבה וכלשונה – הנם פתרונות טקטיים.
כל עוד לא תשוב ישראל אל הצדק היהודי הבסיסי שאבד לה, לא תהיה לה הסמכות המוסרית לכפות את ריבונותה על החברה הערבית, וזו תוסיף ותשתולל.
5 תגובות
אין ספק כי כל הבעיות יוצאות מאותו דורש ייסוד בעייתי.
אכן, כפי שאתה מדגים בהיבטים המרכזיים בחיינו, אבדן הזהות הוא השורש לקריסת המערכות, ומקור התיקון הוא בבירור הזהות ומתוכה לפעול, אחרת – כל פעולה מתגלית כחסרת משמעות ואף מזיקה. אפשר להציג את הבחירה בזהות באופן הבא: עלינו לברר מאיזו שנת 1948 נובעת זהותנו, לספירת היהודים או הנוצרים, אנשי כל אזרחיה נשענים על תאריך הקמת המדינה, כלומר המניין לספירת הנוצרים וזה מגיע עם סט ערכים שנובע משם. לעומתם, מי שנשען על הערכים והספירה שלנו, מגיע לתאריך הולדתו של אברהם אבינו עליו השלום, ומשם ערכיו ולשם הייעוד שלו.
יכול להיות אחלה רעיון להוציא עיתון של ישראל מחר, שבועון או ירחון…אין עיתון יהודי חירותי אמיתי, ולקרוא כתבות ארוכות מדף ולא ממסך זה הרבה יותר נעים
באמת ? בדור של הצעירים?
ישראל מחר צריכה להתחיל לדוג מהמתחרים שלו כמו “ישראל היום” והזוועה שנקראת “עיתון הארץ”.
אם פייגלין ירצה להתחרות, הוא יצטרך יותר כתבים מאשר תבונתו בלבד כדי להשיג יותר צופים.
לא מפתיע