באין חזון – יש שחיתות

מים עומדים מעלים עובש. מקור השחיתות הוא לא בשיטה הפוליטית, או באיש ציבור כזה או אחר. בשנות השישים והשבעים היתה כנסת והיו פוליטיקאים ומפלס השחיתות היה נסבל. יש כמובן מקום לשיפור ושינוי השיטה, אבל תלית הקולר במרכזי המפלגות, או באוסף אקראי של אנשים שכולם משום מה מושחתים – לא יורדת לשורש הענין.

שורש הענין הוא שהמים עומדים. אנחנו לא זורמים לשום מקום. אין מטרה, אין חזון, ו’באין חזון יפרע עם’ (משלי כ”ט י”ח).

פעם היה החזון החלוצי. חזון הריבונות היהודית, חזון קיבוץ גלויות, החזון הסוציאליסטי, – כל מני חזונות שכאלה נתנו ליהודים השבים למולדתם את המטרה אליה צריך להתקדם. אבל מהר מאוד נגמרו לנו החזונות. הקמת המדינה הושגה במלואה וממילא כבר לא היתה יכולה להוות מטרה, הציונות נכנסה למרכאות, החזון הסוציאליסטי התפוגג בקניונים, ורוב העולים המתקבצים לכאן מן הגלויות – כלל אינם יהודים.

בלית ברירה המצאנו חזון חדש. חזון ‘השלום והדמוקרטיה’. אך אלו התגלו במהירות כאחיזת עיניים. השלום אינו יכול להיות מטרה. השלום הוא תוצאה של השגת המטרה הלאומית. שום מדינה בעולם לא מגדירה את מטרת קיומה כהשגת שלום. אומות חורתות על דגלן ערכים כצדק, שוויון אחווה וכדומה. הטענה היא שתוצאת מימוש הערכים הללו תהיה שלום. גם הדמוקרטיה אינה יכולה לשמש תחליף לייעוד לאומי. אנו נוטים להתייחס לדמוקרטיה כאל ערך בפני עצמו, אך היא אינה כזו. הדמוקרטיה היא שיטת ממשל – וכפי שאמר צ’רצ’יל, “גרועה מאוד – אך טרם מצאתי טובה ממנה”. בכל מקרה, אם הייעוד הוא הדמוקרטיה, קל יותר לממשו באוסטרליה.
נותרנו אם כן ללא חזון, ללא ייעוד ואנו סובבים במעגלים סביב עצמנו. למנהיגים אין ייעוד להנהיג אותנו אליו, אבל יש להם את האמצעים הטכניים לכך. באין חזון, מופנה הכח השלטוני לקבלת טובות הנאה והשחיתות פורצת מכל עבר.

יש רק דרך אמיתית אחת להילחם בשחיתות. להציב בפני העם היושב בציון מטרה ברורה. באנו לכאן כי אנחנו יהודים. באנו להקים מדינה חירות יהודית בארץ ישראל. מדינה ללא כפיה, אך יהודית בערכיה, יהודית במטרותיה, יהודית במערכת החינוך שלה, יהודית בכלכלתה וביחסה לנזקקים, יהודית בקוד האתי של צבאה – מדינה יהודית.

ואם לא יהודית – אז שחיתות…