האם נותרה פוליטיקה?
י״א באייר ה׳תשפ״ג (מאי 2, 2023)
“המלחמה, היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים” (קרל פון קלאוזביץ’).
נראה כי בישראל, הולכת הפוליטיקה ומתפוגגת. את מקומה תופסת מלחמת אזרחים קרה במעמד צד אחד, מלחמה קרה, שבערב חג הפסח נראתה כקרובה מאוד להתלקחות.
ובאמת, מדובר בתופעה עולמית. מלחמת סף גרעינית מתחוללת במרכז אירופה, והמהירות שבה אנו מתרגלים למציאות החדשה, מדהימה ממש, את הפוליטיקה הולכים ומחליפים, ‘אמצעים אחרים’.
מהי בכלל פוליטיקה? מהי בכלל פוליטיקה?
הפוליטיקה, היא השמן על גלגלי השיניים של האינטרקציות החברתיות. היא נמצאת בכל מקום, בין ילדים, בין בעל לאשתו, בין סוחרים ובין מעצמות גרעיניות. כשנגמרת הפוליטיקה, גלגלי השיניים מתחילים לחרוק, אין יותר את אותו תחום ביניים שבין שחור ולבן, מנצח ומנוצח, אין יותר את אותו התחום שבו ניתן להתקיים ללא אלימות.
לכאורה, אמורה הפוליטיקה הרשמית לשרת רעיונות, שמתלבשים בדמותן של מפלגות, ומתגוששים במרחב הפוליטי – כלומר בפרלמנט.
ואולם עד מהרה התברר לי שהתגוששות רעיונית שכזו, תופסת חלק קטן מאוד מהפוליטיקה הרשמית.
כשהחלטתי לחזור ולהתפקד לליכוד, חשו רבים נבגדים. התגובות ברשת היו חריפות ביותר. עד היום אני ממשיך ומקבל תגובות בסגנון, “לא מאמין שבחרתי בך, סמכתי עליך ואתה הלכת עם ביבי…”.
איכשהו יש לי הרגשה, שבין המפגינים בבלפור ובקפלן, ניתן למצוא לא מעט אנשים שהזדהו בעבר עם המפלגה שהקמתי, מפלגת ‘זהות’.
מפוליטיקה של רעיונות לפוליטיקה של ‘רק לא…’
בתחילה זה נראה לי מוזר.
הרי מפלגת ‘זהות’ מעולם לא הזדהתה כמפלגת ‘נגד’ אלא בדיוק להיפך. ככל הנראה מעולם לא קמה מפלגת ‘בעד’ מובהקת ומנוסחת בצורה כה מפורטת, מפלגה עם מצע שהפך לרב מכר ממש. אין ספור מפלגות קמו כדי לפרוץ בצורה כזו או אחרת את יתרונו המעצבן של הליכוד והרוב היהודי המסורתי שהוסיף והצביע עבורו בנאמנות. כלומר מפלגות ‘רק לא…’. לעומתם, מפלגת ‘זהות’, מעולם לא החרימה אדם או זרם כל שהוא, לא בכתב ולא בע”פ, אלא הציע אלטרנטיבה משלה. “אני אלך עם מי שיאפשר לי לקדם את רעיונותי בצורה המיטבית” חזרתי והסברתי. כלומר הרעיונות הללו, של מפלגת זהות, לא היו רעיונות נסתרים אלא רעיונות מנוסחים וזמינים לכל דורש.
אז למה אנשים חשו נבגדים כשהלכתי עם ביבי? לא הצלחתי להבין…
פוליטיקאים שהבינו כי הרעיונות הם החלק הקטן בפוליטיקה, פוליטיקאים שהבינו שהפוליטיקה היא קודם כל הצגה
– show business – שמשרתת חלומות ומאוויים, תמיד הצליחו יותר מפוליטיקאים שנצמדים לרעיונותיהם. אמנם בסוף, הרעיונות הנכונים, הם אלו שמובילים את המציאות ולאורך זמן מי שמזוהה איתם מוצא עצמו בצד שניצח, אבל חוכמתם של הפוליטיקאים, היא להיצמד למאוויים העכשוויים ובזמן הנכון, להצטרף גם לצד הרעיוני שניצח.
הנה דוגמה לפוליטיקאי אומן שכזה…
את יו”ר העבודה שצעד אז במצעדי ה-1 במאי
מחליפה יו”ר חדשה במצעדי השפחות…
השמאל ניחן תמיד בגמישות וביכולת להמציא את עצמו מחדש כשקרנם של המותגים הישנים חלפה. מפלגת העבודה שהקימה את המדינה, מתקשה כיום לעבור את אחוז החסימה ומר”צ שנותרה מחוץ לכנסת הנוכחית, כבר עוברת אותה בסקרים.
ובכל זאת הציבור הלאומי, המסורתי והדתי – הרוב היהודי – מתקשה מאוד לשמור על יתרונו.
למה?
משום שהשמאל ידע בתחכום רב לשווק את הסחורה הישנה תחת מותגים חדשים.
זה התחיל עם יאיר לפיד שהסביר שהוא לא שמאל …
וזה המשיך עם חצי פרצוף של רמטכ”ל קשוח – שאיש לא ממש הכיר אבל השקעות של מיליונים רבים נמצאו בכדי להקים סביבו (עם עוד 2 לשעברים) איזו מפלגת “מרכז” חדשה כחול לבן שמה… מרכז כן…חס וחלילה לא שמאל…
אח”כ בא גדעון סער כסוג של פיתיון ל’ימנים’ שלא רוצים להשפיל מבט בעבודה כששואלים אותם למי הצביעו –
אח”כ קיבל ליברמן – שהוגשה נגדו תלונה מאיש משטרה בדימוס כי הזמין אצלו רצח – ריהביליטציה מוזרה כדי להעביר את המנדטים שלו מימין לשמאל – כלומר מלאומנות על יסוד שנאת ערבים, לאנטישמיות על יסוד שנאת חרדים – והוא עשה זאת בהצלחה מרשימה…
ולבסוף כמובן תופעת בנט, שקד, סילמן, אפיזודה פוליטית שהצביעה על ריקנות אידאולוגית ומוסרית אשר הביאה את המושג ‘כלנתריזם’ לפסגות שאפילו שמעון פרס בתרגיל המסריח שלו, לא התקרב אליהן.
השמאל הבין שכדי לשוב ולהנהיג הוא חייב להחליף את הפוליטיקה המבוססת על רעיונותיו שאיבדו אחיזה במציאות, בפוליטיקה המבוססת על מאוויים אישיים – והכי טוב, פוליטיקה של שנאה.
הפחד כמכשיר פוליטי
כשהצליח מסע ההפחדה מכל קצוות הקשת הפוליטית – מסע שתוזמן היטב נגד ‘זהות’ לשבוע שקדם לבחירות – לכרסם כמחצית מבוחריה הפוטנציאליים, נשארה המפלגה מחוץ לכנסת ומדינת ישראל התדרדרה אל תיקו משתק ולארבע שנות מערכות בחירות שהלכו והקצינו את החברה הישראלית.
ה’קסם’ שהביאה המפלגה – כלומר נוסחת הפלא המאחדת בין היהודי והישראלי – נוסחה שעיקרה היה ‘כמה שיותר ארץ וכמה שפחות מדינה’, הקסם הזה פירק את חומות הפחד שבין היהודים יותר, לבין הישראלים יותר. הנוסחה הזו אמרה בפשטות, הוציאו את ה’אקדח’ שנקרא ‘מדינה’ מהחדר, צאו לנו מהוורידים, תדאגו למה שאתם צריכים לדאוג – כלומר לביטחון, עם כל השאר, אנחנו כבר נסתדר ביננו…
כלומר הנוסחה פוצצה את בלון הפחד. כששום צד לא פוחד מכפייתו של הצד השני באמצעות מנגנוני המדינה, מתחיל הדיאלוג האמיתי.
ובכן מסע ההפחדה נגד ‘זהות’ הביא לכך שהקסם התפוגג – וההיפך הגמור הלך והתפתח במהירות. כמו מטוטלת אכזרית – שעטה החברה הישראלית מקוטב הסינרגיה שאליו דחקנו אותה אל קוטב הפחד והשנאה.
לפתע הבנתי, שלצד ההתבסמות מהחזון שככל הנראה לא רבים הפנימו אותו לעומקו, קיננה בליבם של רבים מתומכי ‘זהות’, גם השנאה – כלומר התקווה לראות את גולגלתו של נתניהו מתגלגלת במורד הרחוב. טוב הם לא ביקשו לראות גולגלות נעוצות בראש הרובים המכודנים נוסח המהפכה הצרפתית – אבל האנרגיות שלתומי חשבתי שהן אנרגיות רעיוניות היו קודם כל אנרגיות ייצריות. כלומר הסקרים המחמיאים ל’זהות’, ניזונו גם מן האנרגיות הללו.
אנרגיות ייצריות מחלחלות אל התודעה הרבה יותר מהר מאשר המילים שבמצע. כתבתי ואמרתי דבר אחד, אנשים הבינו דבר אחר לגמרי. מעולם לא אמרתי רק לא ביבי או רק לא גנץ (אמרתי את ההיפך) אבל כך בדיוק הבין גם נתניהו עצמו, שחשב שכל ענייני הוא נקמה (ואפשר להבין למה…) ועשה את טעות חייו כשיצא אף הוא נגד ‘זהות’.
כשהפחד מחליף את התקווה,
האלימות מחליפה את הפוליטיקה
היתה זו הנקודה בזמן שבה החלה הישראליות עצמה לנוע עוד ועוד מן המרחב הפוליטי אל מרחב המלחמה.
במהלך 4 שנות סבבים ותיקו משתק שבאו לאחר אותן בחירות, החל השמאל להפעיל בעוצמה גדולה מתמיד, את כל מוקדי הכח שלו בכדי להיפטר מנתניהו. לצד הפרקליטות, התקשורת, המשטרה ובית המשפט – החלו לארגן גם את הפגנות בלפור שכרסמו עוד ועוד בלגטימיות של ראש הממשלה ומחנהו.
ממאבק שהיה פעם רעיוני, מאבק של ימין מול שמאל, מאבק של זהות יהודית מול זהות ישראלית – ירדנו לשאול התחתיות של שנאה טהורה הסובבת סביב הערצה עיוורת מחד, מול שנאה עיוורת עוד יותר – מאידך. ‘רק ביבי’ מול ‘רק לא ביבי’…
בשלב ההוא התחלתי לחשוב כי ראוי שנתניהו יפנה את מקומו. לא נתתי למחשבה הזו ביטוי (מלבד במעגלים פנימיים) משום שהיה בה משום מתן פרס לאלימות ומתן לגיטימציה לניסיון לפזר את הרוב היהודי באמצעות חיסול מנהיגו הנבחר.
הסיכוי של מפלגת ‘זהות’ לשוב ולשחזר את הצלחתה בקמפיין 2019, נראה כלא קיים למעשה, בין חבריה פרצו סכסוכים שכרסמו בה והחובות המעיקים הביאוני לכלל הכרה שאם אני מעוניין להמשיך ולקדם את רעיונותי בתוך השדה הפוליטי, אין לי אלא לנסות ולשוב ולבצע זאת מתוך הליכוד.
ואז באה הקורונה…
ואז באה הקורונה, וראה זה פלא…הדמות הציבורית הפוליטית היחידה, שיצאה באופן גורף נגד הזריקות שראש הממשלה תלה בהן את יהבו הפוליטי, הייתי אני – כלומר אותו “פייגלין שנכנע ומכר אותנו לביבי…”.
תודעת השנאה הטהורה, סימאה את עיני הבריות מלראות כל אפשרות אחרת. זה או שאתה ‘רק ביבי’ או שאתה ‘רק לא ביבי’ – איש לא מסוגל היה לשוות בנפשו – שאני לא זה ולא זה. פשוט הייתי ונותרתי נאמן לרעיונות ולא לאנשים, כלומר נאמן לרעיון החירות שבו דגלה מפלגת ‘זהות’ וממילא מתנגד לכפיית אותן זריקות על הציבור.
120 פוליטיקאים ממולחים, כאלה שבעבורם הפוליטיקה משרתת יצרים ורק אח”כ רעיונות, לא מסוגלים היו לספק את הסחורה הפשוטה של הגנה על אזרחי המדינה מפני מתקפה חסרת מעצורים על זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם.
120 נציגי ציבור מכל הזרמים הרעיונות והעדות, לא מסוגלים היו להגן על בריאות ילדיהם מפני הזרקת חומרים רעילים שמפתחם טען בלהט כי יביאו למותם של רבים – כפי שאכן קרה.
כלומר פוליטיקת היצרים התבררה כבלתי יעילה, ודווקא הפוליטיקה המייצגת רעיונות, התבררה כמשמעותית כי למעשה באותן שעות אפלות, לא היו שם 120 פוליטיקאים, פוליטיקת היצרים איינה אותם.
פוליטיקת הייצרים מתאפיינת בכך, שבשונה מפוליטיקת הרעיונות, אין בה מקום להתגוששות אינטלקטואלית בתנאי שוויון. זוהי פוליטיקה של צעקות, אין בה האזנה ואין בה התייחסות של ממש לטענות היריב. זוהי פוליטיקה של השתקה לא של הסברה. פוליטיקה של שלילת הלגטימיות של היריב – בעיקר באמצעות הפחדה מפניו.
ועכשיו, הרפורמה…
כשנדמה היה שטירלול הקורונה מאחורינו, נכנסה מדינת ישראל אל סבב הבחירות החמישי.
הקורונה, היתה אולי מאחורינו אבל הפוליטיקה של היצרים שהפכה בנתיים למלחמה של ממש, לא נעלמה, היטא רק חיכתה להזדמנות להתפרץ.
הרוב היהודי – הימין – שהצליח לסחוט את בסיס הכח שלו עד טיפת הלימון האחרונה ולהשיג ייתרון של 4 מנדטים על פני קואליציית ‘כל אזרחיה’, מצא עצמו, עוד בשלב המשא ומתן הקואליציוני, במתקפה מתמדת – לא של התמודדות עם דרכו, אלא של שלילת הלגטימיות שלו.
כך למשל יצאו עוד קודם להקמת הממשלה, כל שופרות התעמולה של השמאל, במסע הפחדה שכותרתו – רופאים דתיים לא יטפלו בהומוסקסואלים…
מדובר היה כמובן בתעמולת זוועה, ‘שטרימרית’ של ממש, אבל היא בהחלט ‘תפסה’ כי כפי שעורך ה’שטירמר’ אמר אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, “שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים – הופך לאמת…”.
וכך הגענו אל הקמת הממשלה ואל ההפיכה הצבאית הפאסיבית שהחלה עם הוודע כוונתו של שר המשפטים החדש – יריב לוין – לתקן את מערכת המשפט, ולהביא לכך ששופטי בית המשפט העליון ייצגו באופן פרופורציונאלי את מגוון הדעות הרווחות בציבור (רחמנא לצלן…) .
שר המשפטים יריב לוין, יו”ר וועדת החוקה שמחה רוטמן וכל הרוב היהודי שצפה בהם מבצעים את שליחותם הציבורית בוירטואוזיות של ממש, משוכנעים היו כי המרחב שבו מתנהל הדיון, הוא המרחב הפוליטי. כלומר המרחב שבו מתגוששים הרעיונות ומוכרעים על פי כללי משחק ידועים מראש ועל יסוד הצבעות של רוב מול מיעוט.
ואולם מה שהחל – 4 שנים קודם לכן – כהתלכדות כל הפוליטיקה הישראלית ושופרות התעמולה שלה, כנגד מפלגת ‘זהות’ ודחיקת בשורתה אל מחוץ לשדה הפוליטי, היה נקודת המפנה ובישר את מעבר השיח הישראלי כולו, מן המרחב הפוליטי, אל מרחב המלחמה.
היכולת של קציני הצבא להעמיד אולטימטום בפני ממשלה נבחרת ולחולל בישראל הפיכה צבאית פאסיבית, לא נולדה ביום אחד.
כשב-2019 חונך הציבור הישראלי – על ידי הימין והשמאל כאחד – לפחד מפוליטיקת הרעיונות, המבוססת על התגוששות אינטלקטואלית, קיבלנו את הפוליטיקה הייצרית המבוססת על הפחדה – ומכאן קצרה היתה הדרך אל המלחמה וההפיכה שחווינו בשלושת החודשים האחרונים.
איך שבים מהמלחמה אל הפוליטיקה?
אולי בגלל שחוויתי על בשרי יותר מכולם את חוויית המעבר מהפוליטיקה אל ה’אמצעים האחרים’ – הן במפלגת ‘זהות’ והן ב’קורונה’, זיהיתי מספיק מוקדם את הסכנה וניסיתי בכל כוחי לעודד את המחנה הלאומי לצאת ולהפגין כשעוד היתה לגטימיות לתהליך הפוליטי.
בהמשך, כשלרוב היהודי עוד נדמה היה שהמרחב הוא פוליטי ושהוא “ניצח” בבחירות והנה הנה הוא מעביר בכוחו הפוליטי את הרפורמה, הצעתי להעביר את הרפורמה למשאל עם
הכוונה היתה לנסות ולהחזיר את הדיון מהמרחב שאליו זיהיתי שהתדרדרנו, מרחב המלחמה אל המרחב הפוליטי.
אך הכל היה ללא הועיל. “משאל העם היה בבחירות” – כך השיבו לי פוליטיקאים ואזרחים כאחד…
ובכן בפוליטיקה – אמנם ניצחו ‘היהודים’ והרכיבו ממשלה.
אבל במלחמה – המרחב שאליו התדרדרנו, ניצחו כמובן ‘הישראלים’ והפכו את ממשלת ה’יהודים’ לממשלה על חוט… ממשלה שלעולם לא תוכל לבצע שום שינוי ללא אישורם של ה’ישראלים’ , או לפחות ללא העלמת העין שלהם.
התשובה לשאלה שבכותרת המאמר – האם נותרה פוליטיקה? – היא, שבמובן שאליו הורגלנו, אין יותר פוליטיקה בישראל.
כלומר יש כאן פרלמנט ופוליטיקה, כפי שיש באיראן או בירדן. פוליטיקה בשליטת האוחזים בנשק – פוליטיקה בשליטת מי שכוחות הביטחון סרים למשמעתם.
ומכאן למסקנה.
הרוב היהודי, שנדמה היה לו כי אחת ל-4 שנים הוא משלשל פתק לתיבה ואז צופה בהצגה שמתחוללת על המגרש הפוליטי, צריך להפנים כי ההפך הוא הנכון.
השחקנים שעל המגרש הם האזרחים עצמם. השחקנים הפוליטיים, הם שצופים מן הצד לראות מי המנצח בשדה האמיתי, שדה החיים עצמם. או אז ייתנו הפוליטיקאים מעטפת רשמית/חוקית למה שהחברה החליטה ברחובות, בלימודים, בצבא במקומות העבודה – כלומר, בחיים!
אז אם זה לא הפתק של הרוב היהודי, ואין לו לא בית המשפט, לא את המשטרה, לא את הצבא ולא את התקשורת, לא את האקדמיה, לא את הפקידות הבכירה ואפילו את האומנות וחיי הרוח אין לו – מהו כלי הנשק שנותר לרוב היהודי?
הנשק נוכח הטוטאליטריזם שניצח בפוליטיקה שהפכה למלחמה ולהפיכה צבאית הוא אחד.
אי ציות.
כדי לבנות את המרחב הפוליטי החדש, ולעלות עליו כאזרחים שווי זכויות,
כדי להביא לכך של רוב האלקטורלי שלו תהיה גם משמעות שלטונית, צריך הרוב היהודי להבין כי כפי שתמיד ידע השמאל, גם הוא חייב לייצר מרחב שמעבר לו הוא לא יציית.
כמו השמאל, מאות ואלפי חיילים וקצינים של הרוב היהודי צריכים לחתום על עצומה הולכת וגדלה כי יצייתו רק להוראותיה של ממשלה נבחרת ולא לשום גורם שנטל לעצמו בכח את הריבונות במקומה.
כמו השמאל, מאות ואלפי חיילים וקצינים צירכים להודיע כי לעולם לא ייטלו חלק בשום מעגל מבצעי שעניינו גירוש יהודים מאדמתם.
כמו השמאל, מאות ואלפי אזרחים חיילים צריכים לסרב למלא טופס שנמחקו ממנו אבא ואמא.
כמו השמאל, מאות ואלפי אזרחים ןחיילים צריכים להצביע ברגליים ולא לשתף פעולה עם כפיה של אג’נדות פרוגרסיביות.
רק כשיהיה ברור שכדי לחיות כאן צריך להקשיב לשני הצדדים, ולא רק לצד אחד – תשוב ישראל ממרחב המלחמה אל מרחב הפוליטיקה.
6 תגובות
אחרי שהכוח יחזור לממשלה מה יקרה אז ?
מה יקדמו עם הכוח הזה אם לדעתך אין לימין חזון?
הערה נוספת על משמעות אבדן הפוליטיקה:
נתניהו גלנט והרמטכ״ל בפגישה להערכת מצב ביחס לתגובת צה״ל לירי הרקטות מעזה.
ֿהשר בן גביר מבקש להשתתף ונדחה.מדוע?
נתניהו וגלנט מיצגים את גורם הכוח של השמאל. או את בג״ץ.והם פועלים לפי הגבולות שמציב השמאל.
בן גביר שרוצה לפרוץ את הגבולות לטובת הרוב היהודי – לא יוכל להביע את דעתו בפורום הקובע של השמאל. מצב זה יימשך כל עוד השמאל שולט. (במשך 75 השנים האחרונות לפחות)
תודה משה על ניתוח העומק.
ֿנשאלת השאלה: האם ומתי הרוב היהודי יאמץ את עקרון אי הציות?
או,מתי ידע הרוב היהודי להתנהג כמו השמאל כלומר להציב גבולות לגורמי הכוח? (צבא,משטרה,פרקליטות,תקשורת)
היום שבו איינו את זהות (זמנית) הוא אותו היום שבו ביבי איין את הרפורמה – ד-ה’ ניסן.
משה היקר תעביר בבקשה את המאמר לאיזור החינמי כדי שיהיה אפשר להפיץ אותו!
תודה כתבה שמסרת את כל מה שהקורא באופן ברור ומסודר. דבר שרק אתה משה פיגליין יכול לעשות.