הוא חזר בתשובה - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 27/03/2024
סימן קריאה

הוא חזר בתשובה

כ״ט בסיון ה׳תשפ״ב (יוני 28, 2022)

הוא חזר בתשובה

בתחילה, הוספתי לשמו של אורי זוהר את ראשי התיבות זצ”ל. כי הרי “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים”(ברכות ל”ד) – ואורי זוהר הוא ללא ספק בעל תשובה גמור. האיש שינה את חייו מן הקצה לקצה, החל להקפיד על קלה כחמורה, ויתר על כל הבלי העולם הזה ושקע בלימוד תורה סגפני עד יומו האחרון.

אורי זוהר עונה עם כן בצורה מושלמת להגדרה של בעל תשובה וממילא ראוי הוא בהחלט גם לתואר צדיק. 

אז כתבתי זצ”ל, ומחקתי, וכתבתי –  ולבסוף ויתרתי.

למה?

כי אצל אורי זוהר זה לא נדבק. אורי זוהר היה ונותר אורי זוהר. דמות – אושיה – שאינה זקוקה להגדרות וחיזוקים. דמות שלמרות כל מאמציה, היתה ונותרה חלק מפנתיאון התרבות הישראלי השלם – לא האגף הדתי שלו – אלא הפנתיאון השלם, שהמושג זצ”ל, לא נדבק אליו.

זוהר לא היה האומן הראשון שחזר בתשובה. אחרים, כמו פופיק ארנון, שזימר ל’צדק וונוס’ הקדימוהו. אבל אצל אורי והאנרגטיות המיוחדת שלו – ברצונו או שלא ברצונו – היתה החזרה בתשובה, מופע שמיגנט ממש את כל תשומת הלב הציבורית לתופעה שנחשבה עד אז כשולית – ה’חזרה בתשובה’. 

לצד החילון נמצאו תמיד גם חוזרים בתשובה. ואולם הזרם החילוני משל בכיפה (תרתי משמע). 

בתחילת המאה העשרים, נדמה היה שהדת תלך ותיעלם מחיינו. לרוב הצעירים שגדלו במסגרות דתיות לאומיות, ברור היה שהיציאה לחיים משמעותה גם וויתור על אורח החיים הדתי.

וזה היה מאוד הגיוני, כי פשוט לא היו ‘חיים’ לאומיים, חיים שמחוץ למרחב הפרטי, חיים שהדת נתנה בהם משמעות. 

המפד”ל – שותפתה הנצחית של מפא”י לברית “ההיסטורית”, ראתה עצמה כמעין משגיחת הכשרות, שלצד ההנהגה הציונית ותו לא. 

מלחמת ששת הימים העלתה מירכתי הציונות הדתית את חוגי ישיבת מרכז הרב שהתפעמו מגאולת הארץ הניסית המתחוללת לנגד עיניהם, בהמשך הקימו את גוש אמונים וביקשו לחבר את האידיאולוגיה שלהם אל המציאות הגיאו פוליטית באמצעות מפעל ההתנחלות. 

התנופה האידיאולוגית יצקה תוכן וגאוות יחידה בכיפה הסרוגה והידקה אותה לראשם של צעירי הציונות הדתית. המפד”ל הפכה למפלגה גדולה ומשמעותית – הרבה יותר מאחיותיה החרדיות.

באותן שנים (שנות ה-70) היה הציבור החרדי קטן, מכווץ בדלת אמותיו, ושרוי במגננה. 

החזרה בתשובה של אורי זוהר אל הציבור הזה, דווקא היתה סוג של צביטה. בציונות הדתית לא דיברו על זה, לא התמודדו עם זה, ניסו איכשהו לנכס את זה לעצמם – ולבסוף השאירו את העניין פתוח.

אבל השאלה היתה ונותרה תלויה בחלל האוויר?

איך זה שהדמות הכי ישראלית, הכי חילונית, הכי טלוויזיונית ועכשווית, חוזרת בתשובה –  במקום אל הכיפה הסרוגה הגאה, דווקא אל התצורה החרדית של הדת. 

ניתן היה לתלות זאת באופיו הנחרץ והקיצוני של אורי זוהר. אורי זוהר הרי עשה תמיד את הכל – עד הקצה… לכן – אולי – בחר האיש בתצורה הדתית הקיצונית ביותר.

בראייה שטחית, היו גם מי שהבינו, שהדת ה”אמיתית” – זו שלא מתפשרת, לא מזייפת, לא מעגלת פינות וכו’ – זו הדת החרדית. לכן, כשאדם מגיע באמת ובתמים להכרה כי עליו לשנות את דרכיו, כשאדם מחליט לשנות מן הקצה אל הקצה את אורחות חייו, סביר כי ייבחר באלטרנטיבה השלמה ולא ב’חפפנית’ – כלומר יבחר בחרדיות.

כמובן שהיו דמויות מוכרות ונינוחות יותר – כמו דב ביגון – וחברי קיבוצים שחזרו בתשובה אל הזרם הציוני דתי, תופעה שהתגברה בעקבות המשבר של מלחמת יום הכיפורים. 

למי שנכנס מעט יותר בעובי הקורה, ברור היה שלא מדובר בחזרה בתשובה שטחית.

ואולם אין ספק שב’תחרות’ על ליבם של החוזרים בתשובה, החרדיות והמכונים והסמינרים שלה, ניצחו את הסרוגים ומעט מוסדות הקירוב והשיבה שהקימו.

החזרה בתשובה של שנות השבעים והשמונים היתה אם כן, בעיקר שיבה אל אורח החיים החרדי. וזה מוזר… מדוע שצעיר ישראלי, יבחר ללבוש בקיץ הארץ ישראלי, את ‘מיטב האופנה’ המזרח אירופאית של המאה השמונה עשרה?

היכן כתוב בתורה שמצווה ללבוש מעיל שחור בקיץ?

מדוע בחר החוזר בתשובה לוותר על הישגי הציונות, על השיבה הלאומית אל ההיסטוריה, ולהתכווץ אל המימד הפרטי והמשפחתי?

מדוע לא בחר בדרך הציונית דתית שהתיימרה לאפשר לו לאחוז גם בזה וגם בזה?

….

אישית, לא התלהבתי מסגנון החזרה בתשובה של שנות השבעים. ולא שלא הערכתי את אורי זוהר וחבריו. זוהר שיכנע אותי בכנותו, עורר את הערצתי בהקרבתו עבור ערכיו, וכיהודי מאמין אף עורר בקרבי כבוד רב להקפדתו בקיום התורה והמצוות ולרוחב הידיעה התורנית שרכש.

אבל סגנון החזרה בתשובה של אורי – אלי לא דיבר. ושוב, אני מוצא את עצמי חייב לסייג ולומר כי אין בדברי שום ביקורת או שלילה. כל אדם זכאי לבחור את דרכו כרצונו ואני האחרון לשפוט אדם שמבצע שינוי שכזה. ואולם אלי החזרה בתשובה הזו – לא מדברת.

שוב ושוב חזר זוהר בכל הראיונות שנתן על כך שמישהו פשוט הוכיח לו את קיום הבורא ואת מתן תורה בהר סיני.

אני מאמין באמונה שלמה בכל אלה. ייתכן שבמידה כזו או אחרת, אף ניתן באמת להוכיח זאת. ואולם עצם תליית האמונה בהוכחה לוגית, מנמיכה אותה בעיני. 

פולמוסנים רבים קמו במהלך הדורות, פולמסנים שלא השתכנעו מן ההוכחות הללו. ייתכן שאף היו מנצחים את אורי זוהר במשחק שחמט…

ובכן מה?

כל אמונתנו נשענת על התלהבות ממי שנראה לנו כי בעת כזו או אחרת הצליח להוכיח?

המחשבה לפיה ניתן להכיל את האינסוף בתוך התבונה האנושית המצומצמת, לא מדברת אלי. 

אמנם האמונה ב’אין’, נראית לי הרבה פחות הגיונית מהאמונה ב ‘יש’. אמנם קיומו הנצחי והמטה היסטורי של עמנו, מעיד בעיני כאלף עדים על ברית הנצח שכרת עמנו עם אלוהי ההיסטוריה, אמנם פלאיותה של תורת ישראל ממשיכה לבצבץ בכל פינה ש’תגרד’ – בין אם מדובר בהתגשמות נבואותיה, בין אם מדובר בהתאמה הפלאית של כל אגפיה אלו לאלו – 

מדובר כאן באמת כה גדולה, שאיני חש שום צורך להוכיחה, כפי שאיני חש צורך להוכיח את קיום האוויר שאני נושם.

ואני חי מצוין עם שאלות כגון איך אתה יכול להאמין שהעולם קיים רק 5000 שנה? לא שמעת על הדינוזאורים? או היכן היה האלוהים שלך כשדחסו את ההורים שלנו לתאי הגזים? 

לא כי יש לי תשובות טובות – אין לי!

אלא פשוט משום שאני מבין שיש דברים שלעולם לא אבין.

אני מאמין חברים. אני לא יודע – אני מאמין!

כשארכיאולוגים טוענים שהתנ”ך הוא המצאה, כי אין ממצא המעיד על אמיתותו – זה לא מערער אותי – כי עבורי, התנ”ך הוא האמת הקבועה במציאות, ועם כל הכבוד לארכיאולוגים, עומק ידיעותיהם טרם השיגה  – ואולי גם לא כל כך חפץ להשיגה.

וכשהארכיאולוגיה מוצאת פתאום את מזבח יהושוע בהר עיבל, או את עירו המבוצאת של מלכנו דוד בחרבת כייפא (ליד בית שמש) אינני מתנפל על התגלית כהוכחה לאמונתי, פשוט משום שאמונתי מעולם לא ביקשה הוכחות “מדעיות”. היא קדמה למדע והיא תהיה שם כשזה ישוב ו”יפריחה” כביכול.

אני מאמין כי אני בן אדם  – וכל ילד נולד עם אמונה, עד שהוריו וסביבתו מצליחים לטעת בו את האמונה המודרנית, לפיה אין אלוהים והעולם המציא את עצמו…

אני מאמין כי אני יהודי – וב -DNA של כל יהודי, מצוי המפגש הישיר עם הבורא בהר סיני, לפני 3,334 שנים – מפגש שנחקק בזיכרון הלאומי ומועבר מדור לדור בצורה קפדנית ומופלאה.

אני מאמין וזהו. מאמין, ואין לי שום צורך לשכנע מישהו באמונתי, או להגן עליה מפני חולות נודדים של איזו אופנה חדשה. לא גיליתי את ה”אור” – ולא ויתרתי עליו, לטובת ה”נאורות”… 

אני לא לא נרגש מן ה’דת’, ואני לא מחליפה בדתות החלופיות שבאו עם הנאורות  – כלומר בדמוקרטיה, או בקומוניזם –  וכמובן שלא בפאשיזם והנאציזם (שכולן אידאולוגיות שביקשו לתת פשר ומשמעות לחיי האדם בעולם שאין בו אלוהים, וכולן הובילו לבסוף למרחץ הדמים הגדול בהיסטוריה).

אמונתי תמימה, ואינני מאמין באמונה (תמימה הרבה יותר) בשום תחליף אנושי…

אם ההוכחה הלוגית (כביכול או שלא כביכול) שרב מסוים הוכיח לאורי זוהר, פתחה את ליבו אל מרחביה האין סופיים של התורה, והביאה אותו לבסוף אל סוד ה’נעשה ונשמע’ – ואל אותה אמונה תמימה שלא זכה לינוק עם חלב אימו – אז מצוין!

אבל חוויה של ארוחת שבת במשפחה מאמינה, יכולה להוביל אל אותה תוצאה. או ניגון חסידי, או משבר כלשהו…

ההיגיון האנושי, הוא רק אחד הפתחים אל הדבר האמיתי – וכלל לא בטוח שהוא החשוב שבהם.

‘האם אלוהים יכול לברוא אבן שלא יוכל להרים?’- ובכן בעיני זו שאלה פשוט משעממת. תעביר את המלח בבקשה…

אתה יכול להמשיך ולדון בה, אם זה חשוב לך, אבל בינתיים, אתה מאבד את זכותך על הארץ הזו, פשוט מפני שבלעדי האל הזה, אין לך זכות שכזו, והארץ שתחת רגליך, הולכת ונשמטת מידיך, בעוד אתה מתעקש כאחרון הקנאים – להאמין ב’אין’…

אני מאמין באלוהים כי אין לי ברירה אחרת. אני לא מסוגל לחיות בעולם נטול משמעות. לא מסוגל לחיות בעולם שאין בו סולם ערכים אקזיסצנטיאלי (עשרת הדברות) עולם בו המוסר אינו אלא סוג של נימוס מומצא, וכל אופנה חולפת הופכת אותו על פניו. ובאמת מדוע טעה היטלר? מדוע לא להיפטר מהעם שמתעקש להעיד על קיומו של סולם ערכים שכזה? מדוע לא להסיר את המכשול המוסרי המומצא מפני ההתפחות הדארוויניסטית  ה”בריאה” של הגזע האנושי?

אני מאמין באל כי פשוט אין טעם לחיי בלעדיו.

אבל נחזור אל אורי זוהר.

החזרה בתשובה של שנות השבעים, החזרה בתשובה אל החרדיות, לקתה בעיני בחסר מהותי. 

זוהי חזרה בתשובה שבמימד מסוים (וחשוב) היא חזרה בתשובה אחורנית. זו חזרה בתשובה שוויתרה על ההישג הגדול של הציונות – כלומר על שיבת העם היהודי אל ההיסטוריה. האורי זוהרים מפסיקים לשמוע חדשות. האקטואליה כבר לא מעניינת אותם. הם פורש מן העולם וחוזרים בתשובה אל המרחב הדתי הפרטי. החזרה בתשובה הזו, קוראת לך לאטום את עצמך מפני הבלי העולם הזה. אל תתיימר לתקנו – את תיקון העולם תשאיר למשיח (עם כמחצית מצוות התורה…).

האם זו היהדות? האם זו כוונת התורה?

מדוע ברא לו אלוהים את עם ישראל – “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו” – מדוע לא הסתפק בדת?

מדוע לא נתן תורת אמת לכל מי שיחפוץ – כפי שעשה ישו הנוצרי, כפי שעשה מוחמד המוסלמי?

היכן המימד הלאומי בתשובתו של אורי זוהר? 

והרי כל מי שקורא את התורה בעין לא משוחדת, אינו יכול שלא לראות שמדובר בבשורה שניתנה לעולם כולו דרך עשיה לאומית. 

יוצאים ממצרים, 

כורתים ברית עולם עם האלוהים, 

מקבלים את התורה, 

כובשים את ארץ ישראל, 

בונים את בית המקדש, 

חיים סביב ארמון הבורא שבלב ירושלים חיים לאומיים מלאי בשורה והשראה – 

וכך ממליכים אותו על עולמו.

נורא פשוט…

לא רוצים לכבוש את הארץ? רוצים להישאר דתיים במדבר?

תמותו כולכם

ככה פשוט!

כמחצית ממצוות התורה, לא ניתנו אלא בכדי להתקיים כך! למען המטרה הזו – לתקן עולם במלכות שד-י,  דרך ארץ ישראל וירושלים והמקדש.

אז הנה השיבה אותנו הציונות מן המימד הדתי אליו התכווצנו כשחרב המקדש והוגלנו מארצנו, אל המימד הלאומי.

אמנם מתוך כפירה, אמנם בצורה מקולקלת. ובכל זאת – שבנו אל התצורה הלאומית שמתוכה אנו אמורים לבשר את בשורתנו, הבשורה שלשמה ורק לשמה אנו בכלל קיימים! “עם זו יצרתי לי” – לא ‘דת זו יצרתי לי…’

אז מה עשית אורי – כשיחד עם הקלקול, זרקת גם את ההישג וההתקדמות.

מה עשית כששפכת את האמבטיה עם התינוק?

מה עשית כשחזרת בתשובה – אחורה…אל התצורה הדתית בלבד של היהדות?

….

אלא ששלושים שנה אחריך, התברר כי לא היתה לך, ולא היתה לכל דור החוזרים בתשובה של שנות השבעים – לא היתה לכם באמת אלטרנטיבה אחרת.

הרב דוב ביגון ומכון מאיר שהקים – לא באמת הציעו אותה.

ההתנחלות של שנות השבעים היתה מיצוי של כל החיבור היהודי החדש אל המציאות הגאו פוליטית. והיא נגמרה (ההתנחלות) כשהציונות העובדת הפסיקה להאמין בה. מאותו רגע, אין יותר התנחלויות חדשות – רק הרחבה של הקיימות. כלומר לחנן פורת וחבריו לא היתה באמת בשורה חדשה. היתה  התלהבות הקודש, ששאבו מתורת ישראל ומרבם הגדול – הרב קוק. ואולם לא היתה משנה מודרנית סדורה לחיבור הקודש והחול, לא היתה אידאולוגיה, ומכיוון שכך, את  הלגיטימציה למפעל ההתנחלות, הם שאבו מהציונות הישנה – וממילא לא העזו לחלום בקול על בית מקדש, כי מוטת כנפי החלום הציוני לא נמשכה אל מעבר לתלם האחרון של המחרשה, וממילא לא היתה להם לסרוגים, היכולת לבשר את בשורת התורה השלמה שכל כולה נעוצה בהר הבית ובמקדש.

וכשעלה הכורת על מפעל ההתנחלויות, וכלציונות נמאס מהמתנחלים והחליטה להחריב את גוש קטיף, התגלתה הציונות הדתית במערומיה ולא מסוגלת היתה לעמוד על נפשה – כנגד אימא ואבא שמהם שאבה את הלגיטימציה. או אז התברר לנוער הדתי לאומי שזעק לשמים על חורבות הגוש, כי האידאולוגיה שלו היא לא על באמת… וכך התפזר הנוער, חלקו אל החילון, חלקו אל שלל סוגי החרדיות, וחלקו אל הגבעות. כי היום הקמת יישובים חדשים – הוא סוג של אידאולוגיה נערית – כביכול משחק ילדים – כזו שכבר לא מבקשת לגיטימציה מן הציונות. חרדים של ארץ ישראל.

אז כיום התהפכו היוצרות. והחרדיות המכווצת והמתגוננת של שנות השבעים, הפכה לנציגה הדומיננטית והמשמעותית של הדת – בעיקר בפוליטיקה, ואילו הנוער הדתי לאומי, חזר להתחלן (להתדתל”ש בלשון ימינו) בהמוניו, כפי שעשה בשנות הארבעים והחמישים. גם הכלים הפוליטיים של הציבור הזה, הלכו והתדלדלו – ואילולי כתפיו הרחבות של הרב כהנא זצ”ל וממשיכי דרכו שכל כך השמיצה, לא היתה הציונות הדתית שכמיליון מאזרחי ישראל עברו דרכה לאורך השנים, עוברת כיום את אחוז החסימה…

אז אולי בעצם צדק אורי, כששלושים שנה לפני גוש קטיף, הבין שהסיפור הציוני דתי אינו מבשר באמת את מה שהתיימר לבשר?

פשוט לא ראה התפרטות מעשית של התורה אל תוככי החיים וכל שנותר לו הוא האופציה החרדית.

כי הרי אם הדת לבדה היא כל העניין, אז כנראה שהחרדים הם באמת המומחים היותר גדולים – לא?

לא כל כך נראה לי. אורי התבטא והתנהל ללא שמץ של ‘בדיעבד’. הכל היה הכי ‘לכתחילה’ – לא בטוח שההתלבטות הלאומית הוגיע את מוחו.

אבל זה לא באמת משנה.

כי גם החרדיות נמצאת במשבר גדול מאוד. הוא אינו מוחצן כמו הדתלש”יות הסרוגה, אבל הוא קיים ועוד איך. הנוער החרדי חש היטב את הניתוק מהחיים וגם הוא מורד – בדרכו.

…..

בין לבין קם דור חדש של חוזרים בתשובה.

דור שאינו מתנתק מהחיים – לא בורח אל הדת אלא מחברה אליהם.

דור שממשיך להתלבש כבעבר – רק צנוע.

ממשיך לאכול טוב – אבל כשר.

ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה – אבל שומר שבת.

דור שפשוט זורם עם אמונתו אל תוך המציאות.

מדובר בציבור ענק שאינו זקוק למדים השחורים, או הסרוגים. מדובר בדור שהוא הרבה יותר מאמין מאמא ואבא, מסבא וסבתא.

כי כך היא דרכו של הבורא – מתוך הטילטולים והמשברים, צומחת הגאולה. 

תנוח בשלום על משכבך אורי

אתה טילטלת

וגם בזכותך, הדור הבא הולך ונגאל.

ועמו יגאל העם, תיגאל הארץ, 

תתבשר הבשורה 

ותיגאל האנושות.

שתף את הפוסט:

11 תגובות

השאר תגובה