הורדת המסכות (מלחמת העולם השניה)

הדבר החשוב ביותר שהתרחש הלילה הוא הורדת המסכות.
אין יותר מרחב עמימות, ישראל מגנה על עצמה בפנים גלויות.
כל הכבוד לצה”ל, כל הכבוד לטייסים הגיבורים, כל הכבוד לראש הממשלה.
אתמול חגגה רוסיה את יום הניצחון על צבא גרמניה הנאצית.
הניצחון הזה שייך לשני מנהיגים, צ’רצ’יל וסטאלין – בעיקר סטאלין.
סטאלין הוא האיש שניצח את היטלר ובצדק היה זה דגלו האדום שהונף על בירת ברלין.
אבל סטאלין היה גם האיש שכרת ברית עם השטן הנאצי קודם פרוץ המלחמה – כשזה עוד היה מנודה ומבודד. הוא חימש אותו, חלק עמו את אדמת פולין והרדים את צבאו שלו נוכח הסימנים הברורים למתקפה גרמנית. ניצחון הגרמנים נראה מובטח, המחיר המזעזע ששילמו רוסיה וגרורותיה בשל מחדלו של סטאלין היה זוועתי ואילולי עזרה לוגיסטית אמריקנית, ספק אם היו הרוסים מצליחים להפוך את גלגל המלחמה.
אבל ככה זה בהיסטוריה – כשיש ניצחון ברור, מי שקוצר את פירותיו אלו המנהיגים, למרות כל מחדליהם.
הביטו בתמונה המפורסמת ממלחמת ששת הימים, שארגן לעצמו דיין המנצח. הוא צועד אל תוך העיר העתיקה כשלצידו הרמטכ”ל רא”ל יצחק רבין ומפקד החזית האלוף עוזי נרקיס.
מישהו זכר למנצח הגדול, שהיה זה הוא שהתנגד יותר מכל שרי הממשלה וניסה למנוע בכל מחיר את שחרור ירושלים?
מישהו ידע שהרמטכ”ל קרס עם פתיחת המלחמה ואושפז לטיפול נפשי?
הניצחון שייך למנהיגים שנמצאים שם עם בואו.
ולמה נזכרתי בכל זה?
כי תראו – להסכם שחתם אובמה עם האייתולות, הסכם שנתן להם 150 מליארד דולר שהפכו אותם למעצמה אזורית הפרוסה בכל המזה”ת כמטחווי טילים מרמת הגולן, להסכם הזה שלמעשה הוביל למצב הפסיכי שאנו מוצאים עכשיו את עצמנו מולו בצפון, אחראי בעיקר בנימין נתניהו שעסק בשכנועו של אובמה לפתור את הבעיה – במקום לפתור אותה בעצמו.
אבל כל זה עכשיו כבר לא משנה. כל התהילה תשויך למנהיג שתמונת הניצחון תהיה שלו – וממש לא אכפת לי אם יהיה זה נתניהו (למרות שאני חייב להודות בכנות כי אינני מאמין שכך יהיה ומיד תבינו מדוע).
אבל בשביל זה צריך לנצח – לא להגיב, לנצח.
ניצחון לא משיגים כשמסתתרים מאחורי מסיכות.
לכן פתחתי ואמרתי שההישג הגדול ביותר שהיה הלילה הוא הסרת העמימות. לא מקורות זרים, לא הערכות מומחים – “דובר צה”ל מודיע”.
למה בעצם? מה היה הדבר ששינה את האסטרטגיה? למה לא שמענו שוב הבוקר על מתקפה בלי פרצוף?
התשובה היא שאיראן עשתה את טעות חייה ונתנה לנו מתנה, איראן הגישה לנו על מגש של כסף את ערך ההגנה העצמית. ערך ההגנה העצמית הוא כיום הערך היחיד שנותר לנו ושאנו מוכנים לפעול בשמו. כשאנחנו מתגוננים אנחנו צודקים ולכן לא צריכים להסתתר מאחורי מסיכות.
ופה טמון סוד הניצחון. להיות צודקים.
הבעיה היא שכשהצדק שלנו נשען רק על ערך ההגנה עצמית – אי אפשר לנצח…
כי כדי לנצח צריך ליזום, לא להגיב.
לכן המלחמה אצלנו אף פעם לא נגמרת, כי מעולם לא באמת ניצחנו.
אותו דיין שם בתמונה, מיהר למסור את מפתחות הר הבית לווקף המוסלמי והפך את מלחמת ששת הימים – לעוד סבב…
היכולת לנצח, היכולת להביא תמונת ניצחון ולא רק הצלחה טקטית – חשובה ככול שתהיה – היכולת הזו יכולה לבוא רק כשנשענים על משהו שהוא יותר מהגנה עצמית. הגנה עצמית לבדה הופכת אותנו לבריון המנומס שהשתלט על השכונה, לכח השיטור של האו”ם, למי שלא באמת שייך לכאן ולכן מותר לו רק להגיב, להתגונן – וכשהוא מותקף, העולם מבין וסלחני כלפי המתקיפים, כי הרי מה בעצם אתה עושה שם מלכתחילה.
בשביל לנצח צריך לייצר צדק מסוג אחר, צדק שנשען על האמת והבשורה שלנו, צדק שהופך אותנו לבעליה החוקיים והלגיטימיים של הארץ כולה, צדק שנוסך בנו כוחות והשפעה אזורית ובין לאומית שאיש אינו מעלה על דעתו לנסות ולערער –
צדק שיביא שלום,
כי בשביל שיהיה שלום – המלחמה צריכה להסתיים,
ובכדי שתסתיים המלחמה – צריך לנצח
ובשביל לנצח,
צריך צדק.