החירות והסרבנות

עמי איילון מסתמן כמועמד המוביל בפריימריס לראשות מפלגת העבודה. אם ינצח, יהיה איילון מועמד השמאל בישראל להנהגת המדינה. תהיה זו חזרה מבוהלת של מפלגת העבודה, מן ההרפתקאה החברתית מזרחית שלה, אל המשבצת הבטחונית האשכנזית המוכרת, שהביאתנו עד הלום… אולם מלבד הדישדוש לאחור אל הפוזיציות המוכרות של השמאל הקיצוני, מביא עמו המועמד המסתמן, אל פסגת הפוליטיקה הישראלית, חידוש חשוב. איילון תומך בסרבנות.

” דווקא אנשים מצפוניים כמוכם חייבים להיות במקומות בהם ניתנות הפקודות הבלתי חוקיות בעליל, כדי לסרב בשטח ולמנוע על ידי כך עוולות”. (הארץ 24.2.03) הסביר איילון לסרבני השמאל. ובלשון פשוטה – דוקה אתם צריכים להתגייס משום שאתם יודעים לסרב.

כשנשאל איילון באשר להגדרתה של פקודה שכזו, מיהר להישען על מערכת המשפט. דגל שחור הוא מה שהבג”ץ מחליט שהוא שחור. ואכן, הנציב המשפטי העליון לראשות המבצעת, זה הנושא את התואר המיתמם “היועץ המשפטי לממשלה”, גילה אף הוא הבנה וסימפטיה לסרבני השמאל:

“יש לי הבנה לתופעה של צעירים הנאבקים על אמונות ודעות. לכשעצמה, זו יכולה להיות לכאורה תופעה חיובית המייצגת מעורבות ואכפתיות חברתית, “. התפייט מזוז.
דוד זונשיין, יו”ר תנועת ‘האומץ לסרב’, שמע את ההתפלפלות של איילון, את הסימפטיה של מזוז, והסביר אותם בשפה פשוטה וישירה:
“היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, מצטרף היום לשורה ארוכה של אנשי משפט ואקדמיה בכירים, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, שמבינים את חשיבותה של תופעת הסרבנות לשרת בשטחים לדמוקרטיה הישראלית. מזוז הוא הראשון מבין מקבלי ההחלטות שמביע עמדה בנושא” אמר זונשטין (Ynet – 5 – 04 ). אליבא דזונשיין, הסרבנות – גם כזו שאינה נוכח פקודה ספציפית, אינה רק כלי לגטימי במשטר דמוקרטי, אלא כלי לביצור הדמוקרטיה. מצאתי עצמי מזדהה עם קו המחשבה הזה, ואף פרסמתי אז את תמיכתי בסרבני השמאל – ובלבד שיענשו בחומרה ויקבלו על עצמם את מלוא חומר הדין. רעיון הסרבנות נכנס בדלת הראשית של השמאל הישראלי וקיבל את מלוא הלגיטימציה מיד העומדים בראש הפירמידה של מערכות השלטון. אמנם, כשנה לאחר ההתבטאויות הללו, עם גרוש והחרבת גוש קטיף וצפון השומרון, התברר לכל, שיושרם האינטלקטואלי של איילון, מזוז, זונשטיין ומקהלת האתרוגנים עומד ביחס ישר להגשמת ציפיותיהם הפוליטיות. במקרה שנעשה לדעתם עוול לערבים, הסירוב מוצדק ואף מציל את הדמוקרטיה. אך במקרה שנעשה לדעת יריביהם הפוליטיים – עוול ליהודים, הסרבנות הופכת לפשע בל יכופר. אך הלוליינות המוסרית הזו לא שינתה את העובדה שהסרבנות כשלעצמה קנתה לה מקום מכובד מאוד בהוויה הישראלית.
וטוב שכך. משום שכולנו סרבנים בני סרבנים. אם משה רבינו לא היה סרבן – עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים, ובכלל – כל המשמעות הבסיסית ביותר של חג החירות שלנו, הוא האומץ לסרב לשרירות ליבם של בני אנוש – ולהשמע רק לצו האלוהים שבלבנו.

לכאורה – צריך היה השילוב של ערכי הסרבנות שקיבלו את מלוא הלגיטימציה בישראל, יחד עם ערכי החירות היהודיים, להוביל את הציבור האמוני/ימני – לגל סרבנות עצום שהיה מונע את ביצוע ההתנתקות. זה לא קרה, ואגב כך התברר עד כמה צדק דוד זונשטיין. הסרבנות שומרת על הדמוקרטיה. הצייתנות הגורפת לביצוע הגרוש, לא שמרה על הדמוקרטיה – כפי שטענו מצדדיה, אלא הרקידה את החברה הישראלית לצלילי חלילה של חבורת החווה המושחתת. כך נגרפנו במי האפסיים של השחיתות אל סף הכיאוס המוחלט שאנו חווים כיום. אילו סירבנו בהמוננו לביצוע הגרוש, היו מתבצרים בישראל מספר ערכים שקברנו בחולות גוש קטיף, ושבלעדיהם הופכת כיום מדינת ישראל לאבק פורח.

האם ייתכן שאת המסר היסודי ביותר של חג החירות, את התודעה הנכונה שהוא מקנה לנו בכל הנוגע ליחס שבין האדם לשליטיו, נושאים בקרבם דווקא פורקי העול הקיצוניים ביותר שבשמאל הישראלי? יש בכל זאת דבר מה חשוב מאוד , לכמה מנותני הטון המרכזיים ביותר בציבור הימני-אמוני, ללמוד מעמי איילון.