הטרגדיה הממלכתית של גל הירש

מדינת ישראל – גוף קדוש או ארגון פשע בעל תעודת כשרות?
כשהממלכתיות האידיאלית מתרסקת אל קרקע המציאות

הדברים נכתבו במהלך יום הזכרון תשפ״ב. ניתן יהיה לטעון בדרך המקובלת שרק ליום אחד יש להרכין ראש ולכבד את המדינה והנופלים. אני יכול להבין זאת, אך בקצב ההידרדרות של המציאות הישראלית – לא יישאר כבוד, וכדי להציל זאת יש להפיק משמעות מימים אלו. בערב יום הזיכרון, צפיתי בכתבתה של איילה חסון עם גל הירש על סיכול מינויו ומירור חייו. דרך סיפורו של אוהב המדינה ומלח הארץ, שמצא עצמו תחת גלגלי הקצירה של השלטון – אפשר לתאר את הטראגדיה האירונית הישראלית של הדור השלישי. אשפוך אור על היחסים הנוכחיים בין עם ישראל למדינת ישראל, ולתהות – לאן הולכת מכאן הציונות?.

רקע ופתיח
דמותו של גל הירש, מטובי בנינו, מייצגת את תוצר 'כור ההיתוך' של בן גוריון.
היהודי החדש והאמיץ. יהודי שאוהב בצורה עיוורת את המדינה, ועל כן הפך לישראלי-ציוני, היהודי המודרני. שירותו הצבאי ממחיש את מידת ההקרבה שלו עבור טובת המדינה וזה פשוט מעורר הערצה. לפני שאעסוק במקרה המזעזע שעבר, רק כי העז להיות מפכ"ל ולשרת את עם ישראל דרך מדינת ישראל, יש לעמוד על התפיסה ה"ממלכתית" אשר מניעה אותו ואין נציג טוב ממנו עבורה.

הממלכתיות היא התפיסה האזרחית אותה קידם בן גוריון. הרי בן גוריון והציונות בכלל, הגיעו לעולם על כנפי רוח הלאומיות המערבית. אלוהים מת, עבר זמנה של הכנסייה והממסד הדתי – הגיע הזמן לעליונות אנושית הומנית יותר, שכלית יותר. לא עוד ישות בלתי נראית המעניקה תכלית לחיים האנושיים, אלא ישות מוחשית ופרקטית שגם היא מעניקה תכלית לחיים החברתיים- והיא מדינת הלאום. טריטוריה, סמלים, הגדרה עצמית, שפה ושאר האלמנטים אותם למדנו לבגרות באזרחות.

מטרת הגישה הממלכתית היא להעניק קדושה למדינה החדשה שקמה, לממלכה היהודית השלישית לאחר 2000 שנות גלות. קדושה מעין דתית, המאשררת ורואה כל פעולה ומעשה של הגוף המדיני – כלגיטימי וכחלק מהטוב הכללי. אם לאלוהים יש מצוות, למדינה יש חוקים. אם לאלוהים נושאים תפילה, למדינה שרים המנון. אם כדי להתקרב לאלוהים מתעטפים בטלית, כדי לשבח את המדינה תולים דגל במרפסת. כך בתהליך של שנים, עם קרקע פורייה והנסיבות התומכות – הגישה הממלכתית השתקעה. מדינת ישראל היא גוף קדוש, שיש להלל ולשבח מעל למחלוקות הפוליטיות ולפורום מאה העשרים היושבים בכנסת, ואין להטיל ספק על מעשיה – הרי אין סיכוי שהקדושה המוחלטת טועה, לכל היותר מדובר בממשלה שירדה מהפסים.

הממלכתיות היא המנוע הרוחני של גל הירש, שהונח בשנים הרבות בהם היה בשדה הקרב כדי להעניק ביטחון למדינה הקדושה והאהובה. צה"ל, ארגון המתמודד עם האתגרים החיצוניים המשמש חומה בצורה נגד האיום הביטחוני. הצבא אמנם מכין ומעצב כל ישראלי (מהמגזר הנכון) לפני יציאתו אל החיים הבוגרים – אך איננו מודע לעומק המתרחש בממלכה עליה הוא מגן. החינוך הערכי והממלכתי אותו שואף צה"ל לכונן בקרב המשרת לקראת יציאתו אל החיים הבוגרים – באמצעות מורק"ים, הקוד האתי, רוח הלחימה ואהבת המולדת – לא מתכתב עם התודעה הישראלית העוטפת את חיינו היומיומיים ברחובות הארץ הזו, תחת הממלכה הזו.

*
הבעיה שבממלכתיות והאהבה התמימה של גל הירש
זמן השחרור של גל הירש, וההתאקלמות שלו בממלכה הגיע. נכון שהוא השתחרר מצה"ל עוד לפני שהיה מועמד למפכ"לות – אך בדרגות הפיקוד וההנהגה הגבוהות בהם הוא נמצא, הוא חווה את השינוי (אותה 'כאפה' של האזרחות) בצורה מהותית ביותר: מהממלכתיות החיצונית והאידיאלית בצה"ל, בעלת הרוח הפטריוטית הניצב בגבולות ונלחם באויב החיצוני – אל הממלכתיות הפנימית והפרקטית שבמשטרה, זרוע האכיפה השומרת על הסדר החברתי ועומדת על חוקי המדינה הקדושה. במעבר הזה חווה גל הירש את המעבר מהחלום למציאות, מעבר אותו מרגיש הישראלי שמתחיל את חייו העצמאיים והבוגרים במדינתנו. מה שרובנו חווים בצורה לא-מודעת, גל הירש חווה בעוצמות עצומות – בגלל מעמדו ורגישות המינוי – אך בעיקר בגלל האדם שהוא. גל הוא מזן אחר, ארצישראלי של פעם, זן שהולך ונכחד לצערנו. דווקא הירש הוקע מהאוליגרכיה הבירוקרטית שבמשטרה, כבר שהוכרז מינויו לעמוד בראשם למרות שלא צמח ביניהם. הרי גם אלשיך שמונה במקומו, היה מינוי חיצוני, אך משום מה אלשיך עבר את הבקרה והאישור של המערכת המשטרתית ומצא את מקומו בשלום. אז מה השוני? המוסר וניקיון הכפיים של גל הירש.

סיבת ההליכים המשפטיים הקשוחים שנפתחו כנגד גל הירש היו ברור לכל עין, בין אם לכל צרכן תקשורת עם בינה בראשו ובין אם במסדרונות הפוליטיים כמו שמשתקף מדבריו של גלעד ארדן (השר לבט"פ דאז) בכתבה של איילה חסון. אך עבור גל הירש, שגדל והתחנך בצבא שיצק את הממלכתיות אל תודעתו – היה קשה להבין את הדברים. הקושי להאמין שמדינת ישראל, הגוף המדיני האידיאלי המצא במחוזות קדושים, מתעמרת בו ממניעים צרים וטמאים. לאורך כל הכתבה, בקטעים בהם מתאר את מסכת היחסים שלו עם המשטר למשך 7 שנות חקירה (!!) – הוא מלא בסימני שאלה שמעידים על תמימותו מעוררת הרחמים: איפה השוחד? איפה הראייה? למה גייסתם עד מדינה עבריין שישב בכלא? למה עד המדינה משקר? למה לוקח לכם שנים לסגור את התיק? למה אחרי שסגרתם את התיק פתחתם עוד אחד? למה אתם הורסים לי את החיים? גם אשתו אומרת למצלמות בבית המשפט: "זה לא פשוט. מדינת ישראל נגד גל הירש. זה משהו שהוא לא בסולם הערכים שלנו, לא בסולם ההבנה שלנו בכלל. מאוד קשה לשמוע.. אני יודעת שזה לא מדינת ישראל, זה רק הפרקליטות, כי מדינת ישראל היא לא נגד גל הירש." (דקה 53.40)
תשובתה של דונה טומנת בתוכה במדויק את האירוניה הטראגית של הגישה הממלכתית: איך גוף מדיני מעשי נתפס בעיניה כבעל מהות ערכית בפני עצמו? חוסר החיבור של הגישה הממלכתית אל מעיין החיים, מוביל לאלמנט ההרס העצמי הפנימי שטומנת בתוכה אהבת מדינה עיוורת, שמובילה לקידוש המדינה, שמובילה להכשרת כל עוולה משטרית שהיא.

*
הדרך לפיתרון
חשוב לי להבהיר לפני שאמשיך: אינני אנרכיסט (לא שאנרכיזם זה כאוס). אמנם אני חושד וסולד ממוסדות מדינתיים, אך מבין אני שבכדי לשמור על הרוב השפוי בחברה מפני המיעוט הרע – יש חיוניות בקיומה של המדינה (עיינו במחשבתו המדינית של ג'ון לוק). אך הפער בין נחיצותה של המדינה לקדושתה, הוא אדיר. כאשר המדינה היא נחוצה – הגוף המוסדי עובד בשבילנו, בשביל העם. כאשר המדינה היא קדושה – כולנו עובדים (מלשון עבדות?) בשביל המדינה

מהי אותה מדינה? אידיאל לא מוחשי הנמצא במחשבתנו הקולקטיבית? גם, הרי עדיין לא זכיתי לראות מדינה הולכת לה ברחוב. אך אותה אי-מוחשיות של המדינה יורדת לשטח ויוצאת אל הפועל בדרך הכי פרקטית שיש, ומגשימה את מטרת רעיון הלאומיות כפי שתואר לעיל – הענקת תכלית חיים רציונלית שתחליף את התכלית הדתית הא-רציונלית. מאחורי סמלי המדינה והרגשות הלאומיים המתעוררים כתגובה, נמצאים אנשים בשר ודם. מהתפקיד הזוטר ביותר ועד לדרגה הגבוהה ביותר, נמצאים בני אדם בתפקידים מוסדיים השואבים סמכות ולגיטימציה מאותה קדושה מדינית הטמונה בממלכתיות.

האנשים הפועלים במרחב הקדוש של המדינה, בסופו של דבר – הם אנשים ככל האנשים שעובדים בארגון ככל הארגונים. כאשר בני האדם בתפקידים הממלכתיים זוכים לקדושה ולגיטימציה כמעט מוחלטת מצד ה"לקוחות" אותם הם משרתים (קרי, האזרחים) – מרחב הפעולה שלהם מתרחב לממדים שכל סוכן ארגוני היה יכול רק לחלום עליו. זו הסכנה בהענקת קדושה לגוף מעשה ידי אדם, במיוחד שהמפעילים של הגוף הזה הם בני אדם בעצם – הסכנה בקיום גוף מפלצתי בעוצמת שמתנהל ללא מעצורים. על כן מדינת ישראל מתנהגת כמו ארגון פשע: שודדת כל תמים ותמימה בכל עשירי לחודש כדי לממן את עצמה עם מיסים, סוחטת באיומים באמצעות חוקים ותקנות ומחסלת כל איום על הכוח הארגוני בעזרת כתבי אישום המאיימים לשלול את חופש האדם. את תעודת הכשרות לארגון הפשע הזה, מקבלים הם מהקדושה שאנו מעניקים למדינה שבשמה הם פועלים. אנחנו לא שמים לב לעוולות, מפני שאנחנו עסוקים מדי לריב אחד עם השני – ותודה לפוליטיקאים שלנו.

**
אחד מהשיעורים שבאה ללמדנו התורה, מעיין החיים, הקשורה באמונה המונותאיסטית והמוסר האנושי – אותו סטארט-אפ יהודי שכבש את לבבות העולם. ההתנהגות המוסרית מתאפשרת רק שלאדם יש סל ערכים גבוהה ממנו ומכל אדם, וההבנה וההפנמה המלאה של אותם ערכים – מצויה הרבה מעבר ליכולתנו האנושית המוגבלת. קראו לו הקב"ה, קראו לו הגורל, קראו לו הטבעונות או החירות – העיקר שיהיה משהו גדול ממך ומכל אחד מאיתנו, אותה משמעות שיש לחיים והסיבה שהגענו לכאן. אמנם אף פעם לא נגיע לתשובה המלאה, אך החיפוש הפרטי והלאומי של אותה תשובה – היא המטרה בסופו של דבר.

אז מה הפתרון? להחזיר את עם ישראל לחיות תחת המלכות המקורית, "מלכות שמיים". כך שהקדושה תזוהה אך ורק עם אלוהי ההיסטוריה ואלוהי הטבע אותו לעולם לא נבין עד הסוף, וחלילה לא שייך רק לרבנים ולתובעי המונופול על שמו. אז איך מלכות, דבר כה ארצי ומורגש, קשורה אל השמיים הרחוקים? אם המלך הוא בורא המציאות, כל המציאות והרבה מעבר לזה – עלינו לשחרר את המציאות כך שתתקיים בצורה חופשית ככל הניתן. החירות היא הפרקטיקה בה אותה מלכות קדושה פועלת, כפי שלהבדיל מוסדות המדינה הן האופן הפרקטי בו באה הממלכתיות הקדושה לידי ביטוי. בעזרת ה' שתחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים, בשנה הבאה בירושלים הבנויה. שנהיה ראויים להקרבה של מעל 24,000 קדושים שלא השלימו את ימיהם כדי שעם ישראל ימשיך לחיות לנצח.

**
סיום
מאחל רפואה שלמה וזכאות גמורה לגל הירש. שמרוב אהבה למדינה לא שם לב ל"דין" הנמצא בשורש המושג – שכעת נמצא תחת גלגליו, ואלו לא גלגלי צדק בעקבות התפיסה אותה מייצג גל הירש כפי שהוסבר.
יזכור עם ישראל את חללי צה"ל הקדושים.

אך שלא יישכחו נפגעי ואף חללי עם ישראל במאבק על החיים בארצו.
את הפגועים בנפש, את הפגועים הכלכליים, את התמימים שהלכו כצאן לטבח כי האמינו למשרד הבריאות מתוקף אותה ממלכתיות ועוד.
בתוך קהל חללי צה"ל נמצא סגן ת' מ8200 ש"התאבד" השנהבתאו שבכלא הצבאי, הפרטים סביב עניינו חסויים – והמשפחה נלחמת לגלות את האמת. המשפחה ביקשה הבהרה מצה"ל שהכליאה לא נעשתה בעקבות מעשי בגידה, וצה"ל אישר. בגידה במדינה לא, אבל אולי בגידה במשטר. האמת והצדק עוד ייצאו לאור.
נזכור את שאר החללים, מסלומון טאקה ועד לאיעד חאלאק דרך אהוביה סנדק. תחת גלגלי הכוח והשררה של מלכות רשעה אין הבדלי דת וגזע.

אפשר לבנות פה משהו טוב יותר, זה בידיים שלנו.
ולסיכום כל הכתוב לעיל במשפט אחד:

יש לנו עם נפלא,
אך מדינה זונה.

.
זונה איננה מילה גיסה, ותנ״כית להפליא. ״..אשר אנו זונים אחריהם..״ כך מדינת ישראל, שבשמה פועלים תאבי הכוח המניעים את דרכיה, זונה אחר עבודה זרה שהיא שיעבוד האדם למען אינטרסים אישיים – והתנתקות גמורה מהקדוש ברוך הוא, בורא העולם ושהכול נהיה בדברו.