ה’ימין על מלא’ – והסבתא שלי…

מה בין ‘ימין’, ל ‘רוב היהודי’.

כששיחררה ישראל למדינתו, את חבר הפרלמנט הירדני, ששימש כ’רכבת דיפלומטית’ לחימוש ולמימון המחבלים בישראל באלפי כלי נשק מסוגים שונים, נזכרתי במשפט אינטואיטיבי קצרצר שאמרתי באחד הראיונות במהלך קמפיין הבחירות של מפלגת ‘זהות’ –

‘גוש הימין מעניין ת’סבתא שלי’.

המשפט הזה עורר נגדי תרעומת רבה בקרב ‘הרוב היהודי’, ובצדק. כאיש ציבור צריך הייתי להבין שהאבחנה שאני עורך בין המושגים ‘ימין’ ו ‘הרוב היהודי’, אינה נחלת הכלל ומושגים כל כך מושרשים כמו ‘ימין’ ו ‘שמאל’ – לא משתחררים מהתודעה כל כך מהר.

‘הם לא מבינים אותך’, הסבירו לי חברי, ‘הם חושבים שאם אתה לא בימין, אז אתה בשמאל…’

מי אפסיים רבים זרמו מאז במציאות הישראלית.

אותו אוויר פסגות שהשתחרר לרגע – כשהקמנו את ‘זהות’ – התודעה שהשתחררה מהמושגים הישנים ואיפשרה חיבורים שמעולם לא התקיימו קודם לכן בפוליטיקה הישראלית, חזרה והפכה לענן מחניק, מרעיל ובעיקר – מפלג.

זה לקח ארבע מערכות בחירות בזו אחר זו, עד שהצליח הרוב היהודי, להקים את ממשלת חלומותיו – הממשלה המכונה “ימין על מלא מלא…”

והנה מתברר שבאופן אסטרטגי, ה’ימין על מלא מלא’ הזה, לא זו בלבד שאינו מצליח להגשים את חלומותיו, אלא שלעיתים נראה שההפך הוא הנכון והקלקולים עליהם זעק הימין, רק מקבלים עכשיו את חותמת ההכשר שלו.

הבטחת הבחירות המרכזית לתיקון מערכת המשפט ובראש וראשונה שינוי השיטה להנצחת שופטי השמאל בבית המשפט העליון, התרסקה אל קרקע המציאות. אחיזתם המהותית של בית המשפט העליון ושל מוקדי הכח הסובבים אותו, בשלטון המהותי של מדינת ישראל, לא זו בלבד שלא נחלשה, היא צפה באופן הבוטה ביותר על פני השטח והתחזקה מאוד.

את ההתיישבות הערבית הבלתי חוקית שבג”צ עצמו הורה לפנות, התיישבות בשם ‘חאן אל אחמאר’ – ממשלת ה’ימין על מלא’ אינה מפנה ומחסלת. נציגי ממשלת הימין, הם אלו שפונים עכשיו במבוכה אל הבג”צ ומבקשים דחיה ללא גבול של הפינוי.

החברה הערבית והבדואית ממשיכה להתנהל כמדינה בתוך מדינה, לגבות דמי חסות, להבריח את היהודים מהדרום ומהצפון ולגבות נהרות של דם ממש, הן בבריונות כבישים מטורפת והן בטרור ישיר.

האיום האסטרטגי מצד איראן ושלוחותיה, הולך וסוגר הולך ומתקרב. האלוף יצחק בריק חוזר ומתריע כי מדובר באיום החמור ביותר מאז קום המדינה – יותר ממלחמת יום-כיפור. מדובר באיום שכמעט כולו נוצר והתהדק תחת שלטון הימין. היה זה נתניהו שהחליף את אסטרטגיית “ישראל תגן על עצמה בעצמה” באסטרטגיית “אמריקה תגן עלינו באמצעות סנקציות”. שנים ארוכות שאני מזהיר כי מדובר במפולת אסטרטגית ואולם נתניהו מעולם לא הצטיין ביכולת לאתגר את המציאות הישראלית במנהיגות צ’רצ’יליאנית התובעת מן העם ‘דם, יזע, ודמעות’. כשסרבו הרמטכ”ל אשכנזי, וראש המוסד ‘דגן’, להוראתו להתחיל ולהכין את הכוחות לפעולה באיראן – נתניהו פשוט יישר קו ושמר על שקט תעשייתי (ועל כסאו). ואולם האחריות כידוע, נעצרת אצל המנהיג, מי שלא פיטר אז את הרמטכ”ל ואת ראש המוסד – הוא בסופו של דבר הנושא באחריות.

ועכשיו, קיבלנו גם את סיפור בלדר הנשק מהפרלמנט הירדני – שאפילו דרישה שיישפט בארצו, לא נשמעה מכוונה של ממשלת ה’מלא מלא’ – לפני ששחררה אותו אחר כבוד לארצו.

אולי עכשיו – חשבתי לעצמי – אולי עכשיו, כשפסגת חלומותיו של מחנה הרוב היהודי התגשמה, כש”הימין האמיתי” הצליח סוף סוף להקים ממשלה בלי להיות תלוי בכל אותם גורמים שכביכול מנעו ממנו להגשים את ה”אידאולוגיה” שלו, כלומר ללא תלות במפלגותיהם של כחלון, או ליברמן או סער, או בנט – אולי עכשיו תיפתח התודעה אל מה שניסיתי להסביר במשפט האינטואיטיבי ההוא –

‘גוש הימין מעניין ת’סבתא שלי…’?

אבל במחשבה שניה, ביטלתי את התקווה הזו.

הרי גם אני בנעוריי זיהיתי עצמי בפשטות כ ‘ימין’. מה גרם לי להבין שהתשובה לכל המפולת אינה שם?

זכור לי שלפני כמעט שלושה עשורים, בימי ממשלת רבין /פרס, כשהקמתי את ‘זו ארצנו’ והבאתי לעצירה כמעט מוחלטת של כל התנועה בישראל בניסיון לעצור את הסכמי אוסלו – מצאתי את עצמי בפאנל טלויזיוני שנקרא אז ‘פופוליטיקה’, לצד ח”כ צעיר מהליכוד, ושמו משה קצב.

“אינני סומך על הליכוד שמסר את כל סיני והחריב את כל ההתיישבות” – אמרתי למראיין המופתע, דן מרגלית.

קצב, שלימים הפך לנשיא וגיבה ממרומי מעמדו הנכבד את חורבן וגירוש גוש קטיף – זעם והגיב בכעס – “ככה לא נחזור לשלטון”.

כלומר כבר לפני כמעט 30 שנה, הספיק לי הניסיון עם ממשלת בגין הראשונה, כדי להבין ש’ימין’ אינו הפתרון לבעיה, אלא חלק מהותי ממנה.

למי שטלטלת חורבן ימית לא הספיקה כדי להבין את העניין הזה, באה ממשלת הימין בראשות שרון, החריבה את כל גוש קטיף וגרשה את כל תושביו. (בנימין נתניהו העומד כיום בראש ה”ימין על מלא…” הצביע בעד אותו גירוש).

למה ה’ימין’ לא לומד מניסיונו, כפי שהשבתי לדן מרגלית?

למה הריטואל הזה של לבחור ימין ולקבל שמאל חוזר על עצמו שוב ושוב?

ברור שמשהו מונע מהציבור שמכנה את עצמו ‘ימין’ להפיק את הלקח ולשנות כוון.

מהו המשהו הזה?

אם לא למדנו את הלקח אז, האם יש בכלל סיכוי שעכשיו, בגלל איזה ‘חאן אל אחמאר’ או שחרור בלדר נשק פרלמנטרי, יבין הציבור את מה שסירב להבין אחרי הטראומות ההן, של חורבן סיני וחבל ימית, חורבן גוש קטיף ויישוביו, ואין ספור חורבנות כואבים באמצע הדרך?

אבל את מחשבת הייאוש הזו אני ממהר לדחות. הציבור לא טיפש, לכל תודעה ולכל בשורה יש את זמן ההבשלה שלה.

מי יודע, אולי עכשיו לאחר שחווינו הפיכה צבאית פאסיבית וכפסע היה ביננו לבין מלחמת אזרחים של ממש, בשלה התודעה להבנה חדשה בקרב הרוב היהודי בישראל.

טוב אז מאיפה להתחיל?
המחלה הזו של חוסר היכולת של הימין לנהל מדיניות שונה מהשמאל
חוסר היכולת הזו של הימין למשול

נובעת מכך שאין לו לימין בישראל חזון אלטרנטיבי כל שהוא – לשמאל. אין לימין, לא חזון ולא אידאולוגיה. הדבר היחיד שיש לימין זו התחושה החזקה שהוא – לא שמאל…

ובאין חזון יפרע הימין

באין חזון יפרע הימין

הסיבה לכך שאין לימין חזון ואידאולוגיה רלוונטיים, היא שהימין והשמאל העולמיים, הם שתי ידיה האידאולוגיות של מדינת הלאום המודרנית. כלומר הסדר הלאומי החדש של עידן הנאורות.
קודם להכרזת העצמאות האמריקנית ולמהפכה הצרפתית, המרחב הגאו פוליטי היה מונארכי ובגיבוי הכנסיה. המציאות המודרנית החדשה הפרידה את האל מן המרחב הגאו פוליטי והשאירה לתבונת האדם את עיצוב שיטת המשטר באמצעות הפרלמנט.

הימין והשמאל כמושגים פוליטיים, נולדו שם, במהפכה הצרפתית כביטוי לכוחות שמרניים יותר שישבו בצידו הימני של הפרלמנט, מול כוחות רדיקליים יותר שישבו בצידו השמאלי.

כלומר הימין והשמאל הם גישות שונות להשגת אותה מטרה, שלטון האדם באמצעות הפרלמנט שבחר, במקום שלטון האל באמצעות המלך (ובאישור הכנסיה).

ארבע “דתות” חילוניות ניסו לתת משמעות לאזרחי מדינות הלאום החדשות – משמעות שתחליף את הדת הקלאסית. הדמוקרטיה (עקרון החירות) הקומוניזם (שוויון) הפאשיזם (המדינה) והנאציזם (המנהיג).

הציונות היתה ה”אפליקציה” היהודית של עידן הנאורות. הקמת מדינת לאום מודרנית וחילונית לעם היהודי – ככל מדינות הלאום המודרניות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הוגי הציונות שלאחר הרצל התחלקו בין השמאל היהודי הסוציאליסטי, לבין הימין היהודי ה(פסאודו) פאשיסטי/רומנטי. חשוב לזכור שמדובר בתקופה שלפני עליית הנאציזם ומוראות השואה, חשוב לזכור שז’בוטינסקי עצמו הסתייג מהמושג. ואולם ברור שמדובר היה בסוג של פאשיזם רך, פאשיזם רומנטי – פאשיזם שמאדיר את הלאומיות (ומדיר את האל) שהיה לגטימי בהחלט באירופה של אותם ימים.

לאחר מלחמת העולם השניה, לא נותר שום ספק בקשר לאידאולוגיה הזו, והיא התגלגלה הרחק מחוץ לכל שיח לגטימי.

השמאל הישראלי שהניף את הדגל האדום לפני המלחמה, המשיך להניפו בעיזוז גם לאחריה.
ואילו הימין הישראלי – נותר ללא דגל אידאולוגי.
עד היום…

המושג ימין – אם כן – מתאר אידאולוגיה שדבר אין לה עם הדת.
האם ממשלת ה’ימין על מלא’ היא ממשלה אתאיסטית? האם הרוב שהעלה את ממשלת הימין על מלא, הוא ציבור חילוני?

אז איך התרחש המהפך?

המהפך של 1977 התרחש כשלימין הישראלי חברו עולי ארצות המזרח. ציבור שאינו מאובחן כדתי אלא כמסורתי.

מהפכת עידן הנאורות דילגה מעל ארצות המזרח. ואולם הציבור המסורתי התחבר אל הלאומיות המובנית בימין, וקל היה לו הרבה יותר, להתחבר אליה במקום אל השמאל.

‘גוש הימין על מלא’, שהצליח להפיק מעצמו במאמץ עליון 64 מנדטים בבחירות האחרונות (2023), לשבור את התיקו המשתק שנכפה על הפוליטיקה הישראלית לאחר ארבעה סבבי בחירות ללא הכרעה ולהקים ממשלה הומוגנית, מורכב למעשה מהכוחות הבאים.

א – הליכוד.
מפלגת השלטון הלאומית שמורכבת למעשה משני כוחות לא סימטריים בשום מובן.
הכח האחד הוא הימין המקורי, ממשיך דרכם החילונית של ז’בוטינסקי, וותיקי המחתרות, והדור השלישי שעודנו רואה עצמו מחוייב ל”אידאולוגיה” הבית”רית. המייצגים המובהקים של הגרעין הזה מקרב רשימת הליכוד הנוכחית, הם בנימין נתניהו, יריב לוין, אמיר אוחנה, דני דנון, אופיר אקוניס, אופיר כץ. כלומר פחות משליש הרשימה.
הכח השני בליכוד – כלומר שאר חברי הכנסת הגיעו בעיקר מתוך הציבור המסורתי או נספחים שהצטרפו לליכוד על בסיס אישי, על להטוטים פוליטיים או על מינויים של יושב הראש.

ברור שבקרב מצביעי הליכוד ההפרש בין גרעין המצביעים החילוני הז’בוטינסקאי, לבין המצביעים המסורתיים, עוד חריף הרבה יותר. לרוב מוחלט מקרב מצביעי הליכוד אין שום קרבה מיוחדת לאידאולוגיה הז’בוטינסקאית – וכמו כותב שורות אלו, גם הם לא בדיוק מבינים מה היא אותה “אידאולוגיה”…(ראה פירוט בהערת שוליים מס’ 1).

ניתן אם כן בהחלט לומר שהליכוד הוא תנועה הבנויה על אלקטורט מסורתי, ומנהיגות חילונית המתנהלת לאורה של אידאולוגיה לא ברורה.

ב – ש”ס.
המפלגה החרדית הספרדית, כשמה כן היא, מקדמת את האינטרסים של הציבור הדתי והמסורתי בן עדות המזרח. המפלגה מוגדרת כמפלגה חרדית ומנוהלת לאורה של האידאולוגיה החרדית – ואולם בשונה מיהדות התורה, מושכת אליה ציבור מסורתי גדול (כמו הליכוד) ולכן משולבת יותר בחברה הישראלית, בשירות בצה”ל, בשוק העבודה – וככלל בהוויה הישראלית.
המפלגה אינה מתיימרת להנהיג את מדינת ישראל ולכן הברית בינה לבין הליכוד היא ברית טבעית שאין בה תחרות.

ש”ס מוסרת את שרביט ההנהגה לליכוד, שבתוכו, מוסר את ההנהגה למיעוט הימני/חילוני שבקרבו.

ג – יהדות התורה.
המפלגה המאגדת את הזרמים החרדיים, נשענת על האלקטורט החרדי הקשה. היא אינה נבנית מן הציבור המסורתי אלא מגרעין סגור החי את חייו על בסיס האידאולוגיה והחברה החרדית. מדובר באידאולוגיה לא ציונית אלא באידאולוגיה שחיה לצד הציונות. (באופן עקרוני אין זה משנה כלל עבור החרדי, אם הדגל שמתנופף מעל מוסדות השלטון הוא דגל כחול לבן, דגל בריטי או דגל תורכי – מה שחשוב הוא רק הצד הטכני, מי מאפשר לנו לחיות את חיינו ביתר מנוחה עד בוא משיח צדקנו).
מובן שגם למפלגה הזו, אין כל יומרה להנהיג את המדינה. מדובר במפלגה סקטוריאלית לחלוטין בלי שום יומרות לאומיות.

גם החרדים מוסרים בשמחה את ההנהגה הלאומית לציבור המסורתי – כלומר לליכוד – ציבור שבתוככי הליכוד מוסר אף הוא את ההנהגה למיעוט חילוני/ימני/ ז’בוטינסקאי קטן שבקרבו.

ד – הציונות הדתית
המפלגה הזו, שביקשה לחבר בין האמונה היהודית למעש הציוני, היא המפלגה שאמורה היתה להפיק מקרבה חתירה ברורה להנהגת המדינה. המפלגה נשענת על אלקטורט גדול שהתחנך במוסדותיה. ציבור בוחריה משולב עמוק בעשיה הישראלית בכל רבדיה. ואולם שוב ושוב הוכיחה המפלגה כי איננה רואה עצמה כמובילה אלא שנספחת להובלת אחרים. היחיד שהגיע לעמדת ההנהגה מקרב הציבור הציוני דתי, הוא נפתלי בנט, ואולם הוא עשה זאת מתוך התכחשות גמורה הן לציבור בוחריו והן לאידאולוגיה שבשמה יצא לדרך.

גם הציונות הדתית, מעבירה את האחריות להנהגה אל הליכוד ואל המיעוט שאינו אמוני העומד בראשו.

ה – עוצמה יהודית.
גם המפלגה הזו הצליחה למשוך אליה חלק מן הציבור המסורתי והדתי (וגם העדתי) ואולם בשונה מש”ס, המוקד האידאולוגי היה ההתנגדות לרפיסות שמגלה המדינה מול ההתקוממות הערבית ואובדן המשילות בתוך הארץ.
גם המפלגה הזו, לא רואה עצמה כמפלגת שלטון ואינה מאתגרת את הליכוד בעניין זה.

ו – נעם
מדובר במפלגה קטנטונת הנסמכת על אלקטורט מצומצם מאוד, מפלגה שנכנסה לכנסת בשל יכולתה לגרוע קולות מהמחנה (כי לא תעבור את אחוז החסימה) ולא משום יכולתה העצמאית להיבחר. ברור שגם למפלגה זו אין שום יומרות של הנהגה לאומית.

מסקירה קצרה זו עולה מסקנה מרתקת.

למעשה, כל גוש הימין, כולל רוב רובם של בוחרי הליכוד, נשען על שירותי מנהיגות של גרעין ז’בוטינסקאי שאילו היה מתמודד בנפרד מהציבור המסורתי שחבר אליו – לא היה עובר את אחוז החסימה…

‘גוש הימין’ מורכב רובו (כמעט ככולו) – מציבור מסורתי ודתי שמובל בידי גרעין חילוני חסר אידאולוגיה ברורה.

בגוש השמאל – התמונה הפוכה לחלוטין.

גם יש עתיד, גם כחול לבן וגם מפלגת העבודה, הן מפלגות שלטון. אפילו ליברמן החל לדבר על האפשרות הזו.

זהו אם כן הפארדוקס של המחנה הלאומי.

במקום לראות את עצמו כ’גוש הרוב היהודי’ וככזה, מתוך ניסוח עקרונות וקווי מדיניות יהודיים, להציע את מנהיגותו לעם ישראל,

מסתיר הגוש הזה את התוכן הפנימי של רובם המוחלט של בוחריו, מזהה את עצמו בביטוי החלול ‘ימין’ ומפקיר את הובלתו בידי מיעוט קטן מאוד מתוכו, מיעוט שמכבד את זהותו היהודית – אך לא פועל מתוכה.

בעוד שהשמאל חמוש בתודעה שמאלנית שמפעילה אותו באופן לאומי,

הרוב היהודי אינו חמוש בתודעה יהודית לאומית שמפעילה אותו, והוא נאלץ להשתמש בשירותי המנהיגות של – הימין…

שום ניצחון אלקטורלי בבחירות, לא יכול להוביל לשינוי ולניצחון אמיתי במציאות – כשהמנצח ממשיך לדבר בשפתו של המנוצח ולחלום את חלומו.

בשונה מהימין, יש לו לרוב היהודי חלום אחר מזה של השמאל והצעד הראשון בכדי להתחיל לחלום אותו, הוא להבין מי אתה – ומי אתה לא…

אנחנו לא ימין, אנחנו –
הרוב היהודי!