הפעולה בג’נין – הרווחנו או הפסדנו?

מותו בקרב של החייל הגיבור דוד יהודה יצחק הי”ד – מבית אל – היה אקורד הסיום של פעולת צה”ל בג’נין.
ישלח ה’ נחמה להורים ולמשפחה – ומי יתן וכל אויבינו יגורשו מארצנו ובמקום בו נפל תקום במהרה העיר ‘עין גנים’.

לוחמי האוייב זינבו בחיילינו וחיל האויר חיפה על הנסיגה.

החמאס בירך כצפוי את גיבורי ג’נין על נצחונם המפואר והוסיף כמה רקטות משלו על שדרות – להשלמת התמונה.

ישראל הודיע כי תממן את תיקון הכבישים שגילחה במחנה

ונותר רק לתהות –

מה יצא לנו מכל זה?

שימו לב שאני כבר לא שואל מי ניצח ומי הפסיד.

מושג הניצחון מעולם לא היה במשחק הזה.

אני שואל – מה הרווחנו? ומה האוייב הרוויח.
ואגב, אל תקראו להם מחבלים, אל תקראו להם בני בליעל
הם פשוט אוייבינו והם לוחמים, לא מחבלים, לוחמים – שנלחמים כדי לנשלנו מארצנו.

אז במאזן הרווח וההפסד של המבצע הזה,

אפשר לרשום בצד הרווח ש:

צה”ל הראה את כוחו
בעל הבית הראה שאינו חושש להיכנס למחנה – כלומר ישראל עודנה הריבון.
הושמדו אמצעי לחימה וחומרי נפץ
חוסלו לוחמי אוייב
ייתכן והושגה הרתעה לפרק זמן מסוים
בצד ההפסד אפשר לרשום את הנקודות הבאות:

ג’נין זכתה למעמד הירואי. אם לפני המבצע היה זה מחנה פליטים של קבוצות סוררות, עכשיו זו כבר עזה החדשה, שעמדה בגבורה מול חטיבת הקומנדו של צה”ל וגרשה אותה.
המציאות החדשה לא נעלמה מעיני האיראנים, הקטארים ושאר אוהבינו במרחב וסיוע כלכלי וצבאי רב יוזרם למקום.
צה”ל שבשלושת העשורים האחרונים, שבכדי להתקדם, חייבים היו מפקדיו להתאים עצמם לשגיונות אוסלו – איבד את הבהירות המוסרית הנובעת מן השייכות לארץ שעליה הוא נלחם, הפך לצבא שיטור (כמו קולוניאלי…), שיכנע עצמו שהמלחמות האמיתיות נגמרו, וכתוצאה מכך השליך את כל יהבו על חיל אויר וטכנולוגייה מתקדמת – תוך שהוא מדלל ומחסל את יכולתו היבשתית כנגד צבאות של ממש. הקמת חטיבת הקומנדו היא חלק מאותו תהליך. אין מדובר בסיירת שמתקדמת לפני הכוחות העקריים, אלא בסיירת מורחבת – שבאה במקום! הכוחות העיקריים, כלומר בכח שמלכתחילה נועד להלום אך לא לנצח ולהכריע.

הפעלת החטיבה בג’נין, ביססה את הגישה הזו ותסיט עוד יותר את תשומת ליבו של צה”ל מאתגר המלחמה האמיתית הממתין לו בהמשך הדרך.

כלומר המבצע בג’נין מצטרף אל כל התהליך של התפוררות צה”ל אז הסכמי אוסלו.

נו טוב – עכשיו תחליטו בעצמכם אם הפסדנו או הרווחנו מהמבצע הזה…