הפסיקו לקרוא להם “אנרכיסטים”! הם לא ראויים לכך

מאז ומעולם ישנו בלבול מושגים ונתינת משמעות שגויה למונח “אנרכיה”. טוב שכאן בערוץ חירות יהודי-ישראלי זה נכיר מחדש את המושג ונעמוד על השקפת העולם האנרכיסטית, שעקרונותיה הם שורשים המחוברים לדעותינו ולמצעה של מפלגת זהות.

אנרכיה, כאוס ומה שביניהם:
לפני שאגש ואנקה את מושג האנרכיה השגור בפינו ומצטייר בתודעתנו בתמונה מסוימת, ובמיוחד בשימושה הגובר בשנים האחרונות נוכח ההפגנות הגוברות, אפנה למושג נוסף אותו יש לנקות- “רדיקלי”. המונח רדיקלי מזוהה היום עם אנשים קיצוניים שדעותיהם רחוקות משדה הדעות הלגיטימיות, ולפיכך כנראה גם מעשיהם ופעולותיהם עלולות להוות סכנה. אך המילה רדיקלי, שמקורה בצרפתית, פירושה “שורשי” – זאת אומרת שאין בהכרח מדובר בדעות קיצוניות המרחיקות לכת, אלא מעמיקות לכת. אדם רדיקלי הוא אדם המחזיק בדעות עקרוניות עד מאוד מאחר והם נלקחות היישר ממקורות ההולדה הערכית של מחשבה או גישה מסוימת. אנרכיזם הינו רדיקלי. ואני אינני אנרכיסט, אך הינני רוחש כבוד רב למחשבה האנרכיסטית. זאת מאחר ומכיר בכך שמצויה היא בשורשיה העמוקים עליה יושבת רבות מעקרונות המגבשות את תפיסת עולמי כמאמין בחירות האדם לבחור את מהלך חייו, בצמצום מקסימלי של היכולת השלטונית להצר את צעדיו בעולם ולאפשר למציאות להתפתח ללא הפרעות חיצוניות ומלאכותיות לה. בהגדרה מצמצמת: ליברטריאן (חירותן?) יהודי החי בארץ ישראל.
רבים מציירים בתודעתם כאשר נשמעת המילה ‘אנרכיה’ הרס, חורבן, להבות אש ועשן העולה מהעיר החרבה ברקע בשעה, שבמוקד התמונה מצויים תושבים במלחמת חורמה זה בזה. אך פירוש המילה א-נרכיה מיוונית הנה “ללא-שלטון”, קרי, מציאות פוליטית שאיננה כוללת בתוכה גוף שלטוני שלו יש מונופול על האלימות בכל המובנים: כלכליים, פיזיים, משטרתיים ומשפטיים. מציאות כזו הנה מורכבת ואינני בא לצדד בא או לשכנע אתכם להפוך לאנרכיסטים- אך אנרכיזם מעודד חיי חירות בצורה המוגברת ביותר שיש. המציאות הטבעית (שמו החילוני של הקדוש ברוך הוא כפי שהגה משה פייגלין שליט”א) השוררת בעולם ממוצה עד תום מאחר ולחלוטין משוחררת להיות בטבעיותה, והדיון הינו סביב האם זוהי מציאות שתתקיים לתפארת. אותו הרס וחורבן ומלחמת הכל בכול זוהי העמדה אל מול סדר פוליטי טבעי שכזה, מאחר שאין ארגון מוכוון מלכתחילה התוצאה הצפויה לפי טענה זו תהא כאוס. כאוס הוא מונח אי-הסדר שהורגלנו לצמד למונח האנרכיה. מצדדי האנרכיזם רואים במציאות שכזו אפשרות לחיי אנוש חופשיים מכל כפייה והנהגה חיצונית כפויה, בעולם בו בני האדם יתנהלו בינם לבין עצמם ויגיעו להסכמים והסדרים אשר יועילו וירבו טוב לפי רצונם האמיתי והטבעי. לא משנה מה דעותיך, אין אנרכיה מובילה בהכרח גמור לכאוס ואי-סדר שיחריב את החיים המתורבתים – מאחר ומדובר בדיון תאורטי כמו “מצב הטבע” של הוגי האמנה החברתית הובס, ג’ון לוק, רוסו ועוד. (לקריאה נוספת בתמיכה במציאות אנרכיסטית: בדולינה\ גבי ניצן)
אם כך מדוע השיח הפוליטי הנוכחי בכל העולם ממסגר את הגישה האנרכיסטית כמזיקה וכל מפר סדר ואדם מסוכן על רקע פוליטי מכונה “אנרכיסט”? זאת מפני שמעצבי השיח הינם אנשי המוסדות הגדולים האוחזים בהגה שלטוני או נהנים מהסדר המדיני בו יש גוף החיצוני למציאות הטבעית וחורץ עבורה גורלות לפי רוב או לפי דעת הכת השלטת. ללא יוצא מהכלל השותפים לשיח הפוליטי הקונבנציונלי אינם מעוניינים בכך שנאמין שבלעדיהם בני האדם יוכלו להסתדר, ואנו צריכים גופים חזקים עתירי סמכויות שיעזרו לנו לסדר את המציאות המבולגנת שאנו חיים בה – כי בלי אותו סדר מעשה ידי אדם המכוון מראש ומונחת מלמעלה על בני האדם שהינם חלק מאותה מציאות טבעית. המסר הסמוי הוא שהאדם רע מטבעו, וללא רועה עם מקל חזק איננו יוכל להסתדר ויביא לכיליון – ואין שום סיכוי שהאדם יצליח למצוא בתוכו טוב שיאפשר לו להסתדר עם הזולת בצורה תקינה, ועוד ברמה חברתית מתורבתת, לולא שלטון ריכוזי ומתוכנן.

כל הדרכים סלולות לקפלן:
כתומך זהות מושבע יצאתי להפגין באדיקות בהפגנות בלפור בשנת 2020 וכבר פירטתי את סיבותיי לכך((https://israeltomorrow.co.il/%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99-%D7%93%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8-%D7%94%D7%A7/)). בשנת 2023 ההפגנות כבר הועברו ליד ביתי בת”א (מעבר המוקד המרכזי מירושלים לת”א טומן בתוכו המון על השינוי בגישת המפגינים, אך זה איננו המקום לפרט) ובתחילת דרכם הצטרפתי בכדי לברר מה קורה שם. אינני שותף לדאגותיהם מדיקטטורה כלל, אך עצם זה שעם ישראל יוצא בהמוניו ובאכפתיות למתחרש- זה כבר טוב. אך אחרי פעמיים כבר לא יכולתי להמשיך ולהגיע. למרות שמספר המפגינים גבוהה פי כמה על הכמות בבלפור- האנרגיה והקולות של קהל המשתתפים נמוך בהרבה מהתלהבותם של האלפים הספורים שהיו מתאגדים בבלפור. וגם כאשר הקהל מתחיל להתלהב בקפלן, זה קורה אחרי שילהוב מכוון מראש מהבמה המרכזית שכבר תפסה מקום של קבע בצומת עזריאלי – לעומת הבמות המאולתרות במשאיות שהיו בהפגנות בלפור. אכן הרגיש שרוב האנשים באו לקונצרט ההצגה הטובה בעיר (וניתן לכנותו גם פולחן דתי-חברתי) מפני שהם חרדים לגורל מדינתם עקב צפייה ממושכת במדיה המסורתית. הפגנות בלפור אינם שווקו בצורה חסרת תקדים דרך ערוצי התעמולה (ואף היו טענות בשעתו לצמצום הדיווחים התקשורתיים) ותל אביב לא הייתה צבועה בכל שלט חוצות פנוי בהפחדת מתליית להט”ב, מחנות ריכוז לאוכלוסייה הערבית וכליאת נשים (אולי בגלל שלפני שלוש שנים המיקוד היה סביב הגעתה של קץ האנושות מווירוס נשימתי).
אם כך המפגינים בוודאי לא אנרכיסטים, רחוק מכך. אין הם מעוניינים בחירות האדם מכבלי המדינה והשלטונות, כדי שיוכלו לבחור את מהלך חייהם בצורה נקייה מהשפעות חיצוניות ולפי צו ליבם – אלא בדיוק ההפך. ההמונים מעוניינים שאחרים יחליטו על הנעשה במציאות, מומחים שיודעים טוב יותר מהם כיצד לחשוב ביחס לדמוקרטיה וביחס להתנהלות המדינה. המונים אשר הגיעו למסקנה שיש להילחם על עתיד החופש בישראל עקב דיווחים מאנשי תקשורת חמורי סבר, קצינים רבי דרגה, טייסים טובי בנינו, משפטנים בעלי שם ופנסיונרים שאיבדו כל רסן בלשונם. אז אמנם אנרכיה אין, אך כאוס יש גם יש. לאחר שהמבוגרים יותר שהגיעו עוד בשעות האור למקום ההפגנה פונים מערבה אל תוך העיר- הצעירים צועדים מזרחה אל נתיבי איילון בכדי להילחם עבור אמונתם ולהציל לדעתם את עתידם. יש את המונח המוכר “סוכני כאוס”, אך סוכן הוא בעל דעה עצמאית הפועל לפי שיקולי עלות-תועלת להשגת האינטרסים שלו והגשמת מטרותיו- וכפי שתואר זה איננו הסיפור כאן. אני מעדיף לכנותם “מוסללי כאוס”, בהתאם למונח ה”הסללה” הרווח בשיח המרקסיסטי העכשווי המעוניין להאשים את מוקדי הכוח הקפיטליסטיים בהשארת המוחלשים חלשים, כך גם הם שבויים ומולכים שולל על ידי בעלי כוח כמו דן חלוץ ואהוד ברק.
ההסללה הזו מזוהה בעיניי עם סיפורו של דור שבטוח שאין חופשי ממנו ושום גורם לא מנהיג את חייו פרט לו עצמו. אך בפועל התמכרותו הבלתי מרוסנת למכשירי הסמארטפון ולרשתות החברתיות מרוקנות את חשיבתו העצמאית- מאחר וכבר מתקשרה לחשוב מחשבות עצמאיות ללא קבלת תוכן המועבר בשבילו דרך המסך וגולל חלילה. השבי התודעתי הזה מעצים את יצריו החומריים של הפרט, והופכים אותו לצרכן עוד לפני שהוא אדם, ומעודדים את חוויית האושר השקרית שתמציתה היא מרדף ריקני אחר אהדה מצד העדר – שהעדר בעצמו צועד בהמוניו אחר הרצון להיות אהוד ללא תקנה. וזוהי קרקע פורייה להצמחת שדה אדיר המתנגד לדיקטטורה בלשונו, אך מזמן כבר איננו חופשי בליבו ומחשבתו. מזל שבוחרים אנו בתורה, כדי להיות עמו וצאן מרעיתו של בורא העולם – שזכינו לכך שהוא אבא של עמנו.