הצלחה גרמנית

יסלחו לי היוצרים הישראלים שזוכים להצלחה בגרמניה – אין לי כל ספק בכישוריהם המקצועיים, אך ההצלחה הזו משאירה אצלי טעם לוואי בעייתי. משהו בבמאי המוכשר יוסי סידר, מזכיר מאוד את הפוליטיקאי המוכשר אברום בורג. זו לא רק ההופעה החיצונית – הכיפה היהודית הקטנטונת, המאולצת אל בינות לזיפי הראש הישראלי המגולח – זה הרבה יותר מזה, זה הבנת הפטנט. באמריקה יש מושג שנקרה “…the nigger at the front door “ – כשפירמה ידועה של עורכי דין , רוצה להראות עד כמה היא נאורה ופוליטיקלי קורקטית, היא דואגת להציב עובד שחור בשולחן הפונה לכניסה. יש כנראה שחורים שמבינים היטב את הפוטנציאל הטמון בצבע עורם. הדתי של מפלגת העבודה היה פוליטיקאי מוכשר וערמומי – אך האם די היה בכך בכדי להציבו מהר כל כך בשולחן הקדמי של המפלגה? הדתי של הקולנוע הישראלי בוודאי מבין דבר מה ברזי המקצוע, האם זו באמת הסיבה לעלייתו המטאורית? אפשר לקרוא לזה – כיפה להשכיר. הז’אנר של חרדים או מתנחלים שגילו את האור, חזרו בשאלה ומתפרנסים מן האבנים שהם משליכים אל כור מחצבתם – מיצה את עצמו, זה די נעלם כי זה פשוט הפך לצפוי ומשעמם. אבל השחורים המתוחכמים – אלה הכישרוניים באמת, מצליחים בכל זאת לשחק אותה ולהגיע אל השולחן הקדמי.
ב”מדורת השבט”, ניפנף סידר בכיפתו, “עשה סיבוב” על הגב של הכיפות הסרוגות, ובתמורה הוצב ב”שולחן הקדמי” של מדורת השבט ה”תרבותית” שלנו. ב”בופור”, סידר כבר לא הולך בקטנות, הפעם הוא מנפנף גם בתעודת הזהות הישראלית שלו, עושה סיבוב על הגב של כל הישראלים, וזוכה לעמדה הקדומנית במדורת השבט התרבותית – בגרמניה…
כיוון שאינני איש שמאל, ואני משתדל להיות נאמן למשפחתי, לקהילתי, לעמי ,לארצי ולאלוהי – כלומר לכול המהויות המדומיינות והפרימיטיוויות הללו, אזי ממילא ברור שאינני מבין דבר וחצי דבר באומנות ובתרבות וכלל לא הבנתי את כוונותיו הנעלות של הבמאי הרגיש. אך למרות מוגבלותי, סידר הוא מקרה קיצון שקשה לטעות בו. קיצון אך לא בודד. עמוס עוז שזכה לכבוד מלכים ולפרס קורינה הגרמני בעבור “מפעל חיים”, לא מצא עצמו מתחרה על הפרס מול מפעל החיים של משה שמיר…
אבל הבעיה היא לא עם המקרים הקיצוניים, הבעיה היא עם יוצרים, טובים באמת, כאלה שלא מבינים את משמעות גלי האהבה הגרמנית. כשאפריים קישון כבש את גרמניה בסערה הוא ראה בכך סוג של נקמה מתוקה. האמנם? האם לא היתה כאן סימביוזה לא כל כך קדושה, בין הצורך של האומן בקשב תרבותי נרחב, לבין הצורך של הקהל הגרמני התרבותי מאוד, בלגיטימציה מצד ניצול השואה? קישון לא אמר לגרמנים: “אתם בסדר, כי אפילו היהודים כבשו את הבופור סתם – בגלל קפריזה של איזה מנהיג…”, הוא גם לא אמר לגרמנים: ” אתם בסדר כי גם אצל היהודים יש תופעות כאלה של פרוגרומיסטים ורוצחים המגיחים מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב – עמוס עוז, ידיעות אחרונות 8.6.89 ” להיפך – קישון לא חסך מהגרמנים את שבטו – וראה זה פלא – הם אהבו זאת מאוד, כי זה נעשה בתוך הבית, עם חיוכו המקסים, הוא רואה בנו קהל לגטימי, מצביע על פגמנו כבני אדם לא כמפלצות, עצם ההזדהות עם מסריו ורכישת ספריו מהווה תעודת מעבר והוכחה כי אנו חלק מחבורת בני אנוש.
” לשלו עצמה לא ברור איך נוצרה ההצלחה הגרמנית שלה ” דווח בשבוע שעבר מוסף דיוקן של מקור ראשון. צרויה שליו מעוררת אצלי הרבה אמון, והיא כנראה ראויה להצלחתה, ובכל זאת אני חושב שהיא באמת לא מבינה איך נוצרה ההצלחה הגרמנית שלה. היא אינה עוסקת כלל בנושאים יהודיים או ישראליים, היא אינה נוגעת כלל בהסטוריה הכואבת שלנו מול הגרמנים, ובכל זאת אני רוצה להציע שכשגרמני שבאמת חי תרבות, מתיישב ומקשיב כמו בקונצרט, לסופרת ישראלית המקריאה בעברית, הוא בעצם פושט טלפיו ואומר – כשר אני.