הראיון שלא היה

“האם בירכת את רוה”מ על הפעולה המוצלחת בסוריה?” – חזר חיים יבין שוב ושוב על שאלתו. נתניהו קצת התפתל, ולבסוף חייך כממתיק סוד ואמר – “כן בירכתי אותו באופן אישי”. ולמי שלא הבין – בירכתי אותו וגם הייתי בסוד העניינים… זה לא היה פשוט לנתניהו, שהרי שם המשחק היה ליקוט פרורי תהילה משיירי הארוחה, והנה חיים יבין עוד מבקש ממנו להגיש מנה נוספת מן הדליקטס הנחשק הזה – לאולמרט.
מדוע צריך היה נתניהו את המשחק הפאתטי הזה – כלל לא ברור. הציבור הישראלי התלהב בעיקר מן השקט. הוא התלהב דווקא מכך שאינו יודע את הפרטים, שראש הממשלה והשרים לא מדברים, שסוף סוף ובניגוד כל כך בולט למלחמה האחרונה – לכתבים אין (!) מה לדווח. ששום שר לא מדליף להם שום דבר. הקרדיט המוצדק שניתן לאולמרט הגיע למרבה הפלא בזכות השקט. ועכשיו “טרח!” פתאום שוב רעש – מישהו הרים את מכסה פח האשפה וכולנו נאלצים להקשיב שוב למקהלת חתולי הזבל עם המקרופונים.
אבל השאלה האמיתית לא צריכה להיות מופנית כלפי נתניהו. האיש מכלכל את צעדיו כראות עיניו ובבוא היום יעמוד לדין הבוחר. השאלה האמיתית היא כלפי חיים יבין. הנה יושב מולו יו”ר האופוזיציה. תפקידו של יו”ר אופוזיציה אינו לברך את ראש הממשלה, נהפוך הוא – תפקידו לבקר אותו. בימים אלה מנהל אולמרט בחדרי חדרים, משא ומתן שגולת הכותרת שלו היא מסירת בירת ישראל לארגוני הטרור. עניין שולי שכפי הנראה ראש האופוזיציה לא ממש מוטרד ממנו…

“מר נתניהו” – אמור היה יבין לשאול – “איך זה יכול להיות שבזמן שמתנהל משא ומתן סביב הנושאים
המהותיים ביותר שבמחלוקת – קולך אינו נשמע?”

“הממ” – היה מן הסתם נתניהו עונה – “אני חושב שבעת כזו חשוב מאוד לתת גיבוי לממשלה…”.

יבין: “זה מאוד יפה וממלכתי – אבל אתה יו”ר האופוזיציה – תפקידך להתריע”

נתניהו: “אני אמרתי והתרעתי במקומות ובזמן שחשבתי שנכון וראוי …”

יבין: “אתה מתיימר להחליף את אולמרט – הרושם המתקבל הוא שאתה לא ממש מתנגד למדיניות
שלו”
נתניהו: “יש לי מדיניות ברורה, אני היצבתי מטרות ויעדים ועמדתי בהם – הכלכלה פורחת…”

יבין: ” ועל ירושלים ראש המחנה הלאומי מוותר ?”

טוב – נעזוב את הפנטאזיה ונחזור למציאות. מובן שראיון שכזה הוא בלתי אפשרי בישראל, למרות שזהו בדיוק הראיון הנכון, שאמור היה לבצע מראיין מקצועי וחסר פניות המתפרנס ממסי הציבור.

אולי באווירת הימים הנוראים כדאי שנכה קצת על החזה של עצמנו במקום על זה של חיים יבין – מן החזה ההוא ממילא לא תבוא שום ישועה. אולי השאלה היא לא מדוע יבין לא שאל את השאלות הללו – אלא מדוע אנחנו לא שואלים את השאלות הללו. אנחנו – כלומר המחנה הלאומי ואנשי התקשורת שלו. כי אם אנחנו לא שואלים – ובעצם מגבים את הקו של יו”ר האופוזיציה – אולי זה אומר בעצם שגם אנחנו כבר נכנענו וויתרנו על ירושלים – ואם זה כך – מה לנו כי נלין על נתניהו.