התנצלות

הספנים טרחו על קיפול המפרשים. המשפחה הגדולה והמותשת ירדה אל נמל יפו. בזה אחר זה כרעו כולם ברך ונישקו בהתרגשות את רגבי אדמת ארץ ישראל. משה זלמן, בכור האחים טרח יותר מכולם. אביו – יעקב צבי, וסבו נחום שאף הוא התלווה אליהם, כבר לא היו צעירים ורוב נטל המסע נפל על שכמו ועל אחיו שמואל. השנה – שנת 1889, הארץ כמעט ריקה מתושבים, הדרכים כולם בחזקת סכנה, השלטון התורכי מושחת ומסואב, עדיין מהדהדות באוזניהם תחינות השכנים והחברים מקהילת ‘מוגילב’ (רוסיה הלבנה): “מדוע אתם מוותרים על עסקיכם המשגשגים? מדוע אתם נוסעים אל ארץ גזירה?” אך גברה עליהם תשוקתם לעלות אל ארץ ישראל, לעבוד בעשר אצבעותיהם את אדמתה ולקיים בהידור את מצוות יישוב הארץ. ואכן – אזהרות השכנים התקיימו במלואם. תלאות איומות עברו על משפחת העולים החדשה. רבים קיפחו את נפשם, כל ממונם אבד, ובכל זאת זכה יעקב צבי פייגלין, וזכו משה זלמן ואחיו להכות שורש בארץ ישראל. חלק חשוב היה למשפחה בהקמת רבות מן המושבות הראשונות בצפון. משמר הירדן (הישנה), חדרה, מנחמיה – כולן נהנו בתחילת דרכן מיגיע כפיהם של בני המשפחה. סבי אברהם, בנו של משה זלמן – היה התינוק הראשון שנולד במטולה.

הגיע מלחמת העולם הראשונה. התורכים התעללו קשות ביישוב היהודי. את גגות הבתים החרימו להסקת הקטרים. את הבכורים גייסו בעל כורחם לצבא. משה זלמן נאלץ לעזוב. כאיש אדמה הוא נדד לאוסטרליה, ששיוועה באותה עת לחקלאים. משה הנמרץ הקים שם קהילה חב”דית תוססת והתפרסם בעולם היהודי כולו כ”אברהם אבינו” של אוסטרליה.

שנים אחדות לאחר שנפטר משה, נולדתי אני בארץ ישראל, וכמובן נקראתי על שמו. אבל לא רק אני. כה רבה היתה הכרת הטוב לצדיק הזה – שעוד ועוד מבני משפחתי באוסטרליה קראו את בניהם על שמו, וכך יצא שיש לי כמה וכמה קרובי משפחה צעירים הנושאים שם זהה לשלי – משה זלמן פייגלין.

*

באחד הבקרים לפני כשנה, עליתי להר הבית, כפי שאני עושה מעת לעת. חסיד חב”ד צעיר פגש אותי בשער הכניסה לכותל המערבי ופנה אלי באנגלית בעלת מבטא מוכר. “הי מוישה” – הוא אמר – “אני משה זלמן, בן דוד שלך מאוסטרליה”. לקח לי רגע להיתאפס ולהבין כיצד החסיד הצעיר הזה הוא בן דודי – מעולם לא ביקרתי באוסטרליה. “אתה יודע שבגללך פיספסתי את הטיסה מלונדון לישראל” – המשיך הבן-דוד החביב בחיוך רחב. לא הבנתי על מה הוא מדבר. “הם עצרו אותי בלונדון ובמשך שעתיים חקרו אותי על כל מני דברים – זה כנראה בגללך, הם חשבו שאני אתה…”
הייתי בטוח שהחבד”ניק הצעיר מפנטז. אז עצרו אותו בגלל איזו בירוקרטיה מטופשת, והוא כבר מתלהב מהשטות הזאת ומחבר את הענין אלי. התייחסתי לעניין בבדיחות הדעת, נפרדתי מקרובי המתוק (באמת חמוד) , עליתי להר, ושכחתי מכל העניין.

לפני כחודשיים נחת בתיבת הדואר שלי מכתב ממשלת הוד מלכותה, בו מודיעים לי כי אני אישיות בלתי רצויה בבריטניה וממליצים לי שלא לנסות ולהגיע לארצם. כיוון שלא היתה לי שום כוונה להגיע לבריטניה, כל העניין נראה תמוה. במכתב צוטטו שלושה קטעים (מגמתיים מאוד) מתוך מאמרים שונים שכתבתי לפני שנים רבות, והעניין היה נראה הזוי לחלוטין. מה פתאום ממשלת בריטניה עוקבת אחר מאמרים ישנים שלי. באחד הציטוטים שהובאו במכתב, אף הועתק משפט בו כתבתי – “הערבי אינו בן המדבר אלא אב המדבר…” הבולשים אחר המאמרים שלי, לא שמו לב כי מדובר בציטוט שהבאתי – לא פחות ולא יותר – מפיו של הנציב הבריטי העליון לסיני (סיר קלוד ג’ארויס), כלומר אני מנוע מלהיכנס לבריטניה בשל ציטוט מפיו של הנציב הבריטי…

חששתי שמישהו מנסה לחמוד לו לצון על חשבוני, ובטרם אגיב ניסיתי לאשר דרך השגרירות הבריטית את מקוריות המכתב.
לא הצלחתי, שום גורם בריטי רשמי לא הגיב לפניותי, אך לפני כשבועיים פנה אלי כתב של
הג’ואיש כרוניקל הלונדוני, ובתוך זמן קצר העניין התברר כאמיתי. כתבה בנושא הופיע בעמוד הראשון של העיתון ומשם העניין פרץ אל כל כלי התקשורת.

במכתב התגובה שלי למשרד הפנים האנגלי, הודיתי לאנגלים על שצרפו אותי למועדון כה מכובד שכלל בעבר את מנחם בגין ויצחק שמיר, וכולל בהווה קצינים בכירים שביצעו את תפקידם כראוי כנגד אויביי ישראל. עוד הסברתי כי לאור העובדה שראשי ארגוני טרור פעילים (כאיברהים מוסאווי מהחיזבאללא – ואחרים) מוזמנים בנפש חפצה להרצות באוניברסיטאות ברחבי אנגליה, אני רואה בארצם ארץ התומכת בטרור וממילא לא היתה לי שום כוונה לבקר בה. “בכוון אליו אתם מתדרדרים” – סיימתי את מכתבי – “נראה כי אם ארצה בעתיד לבקר בארצכם – אצטרך להגיש את בקשתי בשפה הערבית…”

ב’גארדיין’ הבריטי הופיע תגובה של שר בריטי שבו טען שדווקא כן הייתי בלונדון ואף נעצרתי לכמה שעות. בתחילה חשבתי שהשר סתם משקר, אך מאוחר יותר הבנתי שכנראה היה זה אחד מקרובי המסכנים, שניסו לטוס מאוסטרליה לישראל דרך לונדון ונעצרו בגלל שמם ה”טרוריסטי”.

אך האמת היא שיש הבדל מהותי ביני לבין שאר החברים ב”מועדון” מנועי הכניסה. העיתונאי הבריטי שחשף את הסיפור – התקשה להאמין שכלל לא ביקשתי להגיע ללונדון. כלומר מדובר כאן במעקב ובפעולה אקטיבית כלפי איש ציבור, פעיל פוליטי, והוגה דעות בישראל. אילו מדינת ישראל היתה חוסמת את שעריה מהוגים אנטישמיים ופעילים אנטי ציוניים באנגליה, היתה הארץ חסומה בפני כמחצית האקדמיה הבריטית. כמובן שאין לצפות מהנהגתנו למינימום של שמירה על כבוד הלאום, וכלל לא ביקשתי התערבות כל שהיא של משרד החוץ בסיפור הזה.

*

את המכתב מאנגליה, ראוי שאתלה בסלון. הבריטים כבר כרעו ברך ונכנעו בפני האופנסיבה המוסלמית. יש מספיק כפרים ערביים בישראל כך שבאמת אין צורך להרחיק ללונדון… בחג המולד האחרון הם חששו לתלות עצי אשוח ברחובות והם יוסיפו ויעשו הכל בכדי לרצות את הערבים. ישראל היא הסדין האדום בפני האיסלאם הקיצוני ובתוך הפוליטיקה הישראלית יש מעט מאוד גורמים המסוגלים לקרוא נכון את מהות האיום. כפי הנראה סומנתי על ידי הבריטים – העומדים לשירות האיסלאם הקיצוני – כגורם שכזה. הסיפור הזה נוסך בי תחושת ביטחון בדרכי.

כך או אחרת – עלי להתנצל בפני כל הפייגלינים המשלמים מחיר בגלל שמם. שמרו עליו, השם הזה הוא בהחלט מקור לגאווה – לא בגללי כמובן, בגלל המשה זלמן פייגלין – ההוא…